newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשיר ביונסה עם האסירים במעשיהו

את השורה משיר השירים הם זיהו, מאזכור של גראס התרגשו ובשיר על אהבה כולם האזינו ברגש. הופעה מאחורי הסורגים

מאת:

בשבוע שעבר הייתי בכלא. לא כאסיר אלא כזמר. הוזמנתי לתת הופעה ביום האחרון של תוכנית הלימודים בכלא מעשיהו. הסיפור הבא מסופר לא כי יש משהו מיוחד במעשה של ביקור בכלא כאורח פורח, אלא כי במפגשים במקום טעון יש ערך.

אלישה, בת הזוג שלי, הצטרפה אלי. עברנו את הבידוק הבטחוני, הפקדנו את הטלפונים, פסענו דרך כך וכך דלתות ברזל משוריינות. מעשיהו הוא כלא ליושבים שבע שנים לכל היותר, או לאסירים שנותרו להם שבע שנים מעונש ארוך יותר. המתחם שבין החומות נעים ומטופח, ומזכיר יותר מכל בסיס צבאי עם משמעת רס"ר גבוהה. איתנו נכנסו שתי מאלפות כלבים שמעבירות סדנת אילוף שיקומית שבועית לאסירים.

הובילו אותנו לחצר מתחם החינוך. ישבו שם כשישים גברים בלבוש כתום. אחד מהם, גבר מבוגר בכיפה שחורה, ניגש אלינו כשהבחין בגיטרה. הוא שאל מה אני מנגן. "בעיקר שירים שלי", אמרתי.

"אולי אתה מכיר שירים של הבן שלי?" הוא שאל.

"מי זה הבן שלך?"

"איל גולן".

> פחות מאחוז מתלונות אסירים על אלימות סוהרים מובילות לכתבי אישום

חומות כלא מעשיהו (יובל בן עמי)

פריבילגיות של אדם חופשי. חומות כלא מעשיהו (יובל בן עמי)

זה היה רגע האמת הראשון. לא רציתי לחשוב על דברים שהאנשים האלה עשו. באתי לתת להם מוזיקה ולשמח אותם, ויותר מכל הייתי עסוק בלחוש אמפתיה כלפי מצבם. דניאל ביטון קם והזדהה והכריח אותי לזכור: יש סרסורים בקהל, יש עברייני מין. האסירים שכאן סובלים, אבל גם אחרים סבלו, נוצלו, נגזלו ואיבדו. מנגד, ביטון נראה עצוב מאוד וחשתי חום כלפיו. בסופו של יום הוא היחיד שנענש בפרשה. הנה הוא כאן בכתום, עדיין מלא גאווה מהבן, ואילו הבן – בזרועותיה האוהבות של מירי רגב.

נכסנו קצת לחדר המורים, שם עסק הצוות בפעילות קדחתנית. עד שיתפנו אלינו, הכרנו מתנדבת נוספת: מטפלת בביבליותרפיה. בחוץ האסירים גלגלו שיחה סביב שולחנות הפיקניק. האווירה הייתה רגועה ומצד שני רצינית. בסוף התחלנו להתארגן: נתנו לנו כיתה ממוזגת עם מקום לשמונים איש. שני אסירים הביאו ציוד סאונד והרכבנו אותו ביחד.

הזמיר נתן שיר

הכיתה התמלאה. התחלתי לשיר, והפריבילגיה שלי כאדם חופשי (וכבן לשכבה חברתית שמבטיחה את חירותי) נזלה מכל אחד מהבתים. סייגתי: "הרבה מהשירים הם שירי מסע. ומוזר לי לשיר אותם לאנשים שהחופש נגזל מהם. מצד שני. אני יודע שכל אחד כאן עובר מסע אדיר פי כמה מכל מסע שאי פעם עברתי. אז תחשבו על השירים האלה כשירים על מסעות קטנים, קטנטנים".

נראה היה שזה מקובל עליהם. בחיים לא זכיתי בכזה קשב. הם בלעו את המילים. בשיר אחד יש פרפראזה על שורה שכוחה משיר השירים. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו זיהה אותה. בשיר אחר אני מזכיר גראס. ברגע שהמילה יצאה מפי, השיר הופסק במחיאות כפיים סוערות. הם מתגעגעים לגראס. אלישה אומרת שבשירי האהבה השתרר שקט מיוחד.

הם רצו שהיא תשיר. היא הסבירה שהיא לא שרה. הם לא התייאשו. ובין השירים הריעו לה: "א-לי-שה! א-לי-שה!". התפתח מרד אסירים בגב החדר. הרגשתי שהכי טוב להכיל אותו, אז עברנו לשירה בציבור: "דרך השלום", "היא רק רוצה לרקוד"… התחילה חפלה. ובחפלה כיכבה ההערצה לאלישה.

"א-לי-שה! א-לי-שה!"

"אתם לא רוצים לשמוע אותי שרה", היא הבהירה. "אתם כבר בכלא, מה אתם צריכים עוד עונש?"

שאלתי מי הכשרונות שבחדר. הריעו לבחור אחד יפה תואר עם הרבה קעקועים. הזמנתי אותו למיקרופון. שניים הלכו והביאו מהחדר השני דרבוקה ללוות אותו. הבחור הרביץ ראפ קורע על המצב הגברי, פרי עטו. נפלתי ממנו. אנא, אלוהים, תעשה ממנו סטאר אחרי השחרור. שאלתי מי עוד שר. הריעו לבחור מוסלמי אדוק עם זקן. עלה הבחור המוסלמי ושר שיר תפילה עדין שבעדינים. כולם ספגו אותו באהבה גדולה, כולל חובשי הכיפות.

> שבע שנים לרצח בברנוער: הנוער ניצב בחזית המאבק בלהט"בופוביה

אחר כך הרבצתי בעצמי שיר בערבית, שפתם של לפחות שליש מהנוכחים. התחילו ריקודים. הדרבוקה רתחה. המיקרופון היה שלהם והם שרו מה שבא להם. סוהרים וקצינות חינוך הציצו מדי פעם פנימה, לראות האם הכל טוב, וניכר היה שהכל בעיניהם טוב. ברגע מסוים לקחתי את המיקרופון בחזרה ומיד זכיתי שוב לקשב. הערכתי את זה מאוד.

בסוף אלישה שרה שיר של ביונסה וזה לא היה עונש בכלל. החום שהם שפעו כלפינו הפיק ממנה שיר וגם הניע אותנו במשך כל שארית היום, במשעולי העולם החופשי.

שיקום וכבוד

אני לא אוהב בתי כלא, בראש ובראשונה את אלה שמיועדים ללא-אזרחים במציאות הכיבוש, אבל גם את האזרחיים לא. שיעור מטורף של אסירים נתון במעגל סגור של יציאה מהכלא וחזרה אליו. המערך החברתי-אתני החולה תמיד מונצח על ידי מנגנוני הענישה. מה שעבריינים זקוקים לו ומה שהחברה זקוקה לו הוא בראש ובראשונה מסגרות של שיקום שיש בהן כבוד כלפי היחיד.

הביקור שלנו במעשיהו היה חטוף, אבל הרושם שקיבלנו הוא ששיקום הוא פונקציה חשובה שם ושהחינוך נתפש שם כמרכזי. אני רוצה לסיים את הפוסט בהצדעה לאנשים שמקדישים מעצמם הרבה יותר משעתיים כדי לקדם את אלה שנתונים בין הגדרות, כאנשי מקצוע או כמתנדבים, ובעוד הצדעה, לאלה שמתמודדים עם ייסורי הכלא ומצליחים להתקדם הלאה. אלה מעשים קדושים.

> ההתנגדות לכליאה בדרך למיינסטרים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf