יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק שישי: לחצות את הקו

ביום שלאחר חג המולד נסענו לבית לחם. היינו חמישה: חברתי רותי, שלושה מחברי צוות המחקר שלה (היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה חברתית) ועבדכם. כולנו ביקרנו בבית לחם בעבר, למרות שהיא מצויה בשטח A האסור, שהפחד מפניו מוחדר בנו ללא הפסק.

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

רותי ואני בוחרים להתעלם מן האיסור והפחדים. זהו אקט של אי ציות אזרחי מבחינתנו. אנחנו מכירים את המחסומים הבטוחים, בהם די להיות מזוהה כדובר עברית – ואפשר לחלוף. שניים מהחוקרים שבאו איתנו, אריק וניבין, הם אזרחים זרים, וכל הארץ פתוחה בפניהם.

הנוסעת החמישית היתה סיוואר, פלסטינית גלילית חדת מבע, מתוחכמת ומגניבה. אחיה של סיוואר, חסן, היה הקורבן הראשון של השתוללות האש המשטרתית באירועי אוקטובר של שנת 2000. האובדן אותו חוותה עלה בשיחה עוד לפני שעברנו את נמל התעופה. זה עמד להיות יום מעניין.

נסיעה לגדה היא תמיד מעניינת, תהא החברה אשר תהא. בהיותנו מנועים מלהשתמש במחסום קבר רחל, שם ניתפס, חצינו את הקו בכביש המנהרות, חווים את התערובת המשונה של תשתית כמעט שוייצרית, משולבת עם חומות בטון שנועדו להגן מפני אבנים מושלכות. חומת ההפרדה עצמה בקושי נראית מן הדרך הזאת והמחסום רגוע להפליא. השיטה מוודאת שהמתנחלים לא יחושו שעזבו את ישראל.

פנינו לכביש צדדי ובאנו אל תוך המתחם הזעיר והמכותר שהוא העיר.

חשבתי שאנחנו נוסעים לטריטוריה של סיוואר, אבל מסתבר שגם היא עצמה חשה די נוכרית בבית לחם. הכיבוש מפריד את הפלסטינים במולדתם לארבע קבוצות, המובדלות על פי מעמדן בפני החוק: אזרחי ישראל, תושבי הגדה, תושבי ירושלים ותושבי הרצועה. ההפרדה יוצרת ניכור. סיוואר סיפרה שתושבי בית לחם מזהים אותה כאזרחית ישראל על פי מבטאה ולבושה. עבורם היא פריווילגית, ובמקרים גרועים נחשדת כמעין בוגדת. האובדן שחוותה לא נראה לעין.

לאורך שעות של טיול, שביעה וקניית מזכרות, המתנתי בסבלנות לתום היום. אז ניפגש עם חברי הבית-לחמאי חוסאם. קיוויתי שהוא יסייע בידי לגייס עבור הפרוייקט פלסטיני מהגדה. חנין, כמו סיוואר, היתה אזרחית, וכמותן היו גם לונה אבו נסאר ומירה עוואד. צעירים ערבים בתחומי הקו הירוק מזדהים כמעט תמיד כפלסטינים. למדתי לראות אותם ככאלה, למרות תעמולת ה-"הפרד ומשול" המציגה אותם כערביי ישראל. הם פלסטינים בדיוק כמו חוסאם, אבל קל לנו יותר להכיר אותם, ורב בהרבה הסיכוי שנשיר איתם משנשיר עם אחיהם הנתונים תחת שלטון צבאי בשטחים. היה כאן עוקץ, אתגר.

חוסאם הוא גבר מלא, גבר נאה. הוא מרכיב משקפיים אופנתיים במסגרת מלבנית מעל זקנקן צרפתי קצוץ היטב, עטור בזיפים אפרפרים. הוא שותפי בהדרכות התיירים הדו נראטיביות, שאחת מהן אמורה היתה להתחיל למחרת. קראתם נכונה. שנינו אמורים היינו להפגש כעבור 24 שעות, ולהשאר דבוקים זה לזה במשך עשרה ימי עבודה עם קבוצה של נשיונל ג'יאוגראפיק, אבל לא יכולתי לחכות. כל יום נחשב במרוץ לורד הגדול. שאלתי אותו האם הוא מכיר אדם בעל רוח מוזיקלית, שיוכל לתרגם שירים מאנגלית, אולי גם לשיר אותם.

"למה שלא תצלצל לתאמר?" שאל.

"מי, תאמר המדריך?"

"כן".

לעזאזל. תאמר הוא בחור נפלא, אבל גם הוא אזרח. קיוויתי שחוסאם יחשוב על אחד מבני עירו, אבל לא יכולתי לומר זאת. איך אפשר להגיד לאדם: שמע, המעמד הפוליטי שלך כמדוכא הוא התבלין הסקסי שאני צריך לאלבום שלי? זה יהיה גס על אמת.

לא נורא, חשבתי, גם אם כל משתתפי האלבום יהיו אזרחים, זה עדיין "נחשב". די עם האוריינטליזם המזורגג.

למחרת בערב, אחרי שהתרווחתי לי במלון הירושלמי שהוזמן עבורי לימי ההדרכה, אזרתי אומץ וכתבתי ללונה אבו נסאר. היא סימסה לי וביקש שאשלח לה מייל עם הפרטים. התחלה טובה, לכל הדעות. מרחתי פרוסה בשכבה עבה של מרמייט ניו זילנדי על שולחן הכתיבה של חדר המלון, וכתבתי לה, בורר בזהירות מופלגת את מילותי.

אבו נסאר שרה ביופי עצום הן בשפת אמה הערבית והן בשפת אמי העברית. האם היא תעלב אם אבקש שתשיר בערבית דווקא? האם תחשוב שאני רוצה אותה בפרוייקט כ-"ערביית מחמד"? האם חיפשתי "ערביית מחמד"? האם שימוש שלי במילה "פלסטינית" יראה בעיניה פוליטי מדי? אם אבו נסאר משדרת משהו, הרי זו היפסטריות תל אביבית. אולי מוטב על כן שאכנה את הפרוייקט "עברי-ערבי" ולא "ישראלי-פלסטיני", אבל מה אם אז היא תחשוב שאני לא מכיר בעם הפלסטיני? כל כך הרבה ישראלים נמנעים מראש משימוש במילה "פלסטיני". האם היא תסיק שאני אחד מהם?

לכל הרוחות! לכל הרוחות עם כל עניין הזהות הזה! אני לא מסוגל לכתוב! אני לא מסוגל לדבר! די!

בסופו של דבר מצאתי בעצמי תעוזה, הנחתי לחששות, השתמשתי גם ב-"ערביה" וגם ב-"פלסטינית", והבהרתי ללונה שהעברית והערבית שתיהן פתוחות לבחירתה. לחצתי: "שלח".

התשובה הגיעה בתוך שעה. לונה אמרה לא. היא כתבה שהיא עסוקה מדי. זה בטח היה הניסוח שלי. בטח נשמעתי רדיקאלי מדי, או איכשהו בור. שלחתי את המייל לירון. הוא אמר שמה שכתבתי נראה לו בסדר גמור. ניסיתי להרגע אבל זה לא היה קל. קיבלנו מכתב סירוב ראשון.

איכשהו נרדמתי על אף כל חוסר הבטחון, והתעוררתי מוקדם כדי להוליך את הקבוצה להר הבית. כשהיינו על ההר, ממש למרגלות כיפת הסלע הזוהרת בשמש שזה עתה נעורה, התעורר הטלפון שלי פתאום לחיים. זה היה ירון. הוא סימס שמירה עוואד כתבה לו. היא נשמעה מעוניינת. היא אמרה שהמוזיקה של לורד "מגניבה" בעיניה.

יש!

באותו לילה דיברתי עם שירה. היא בחרה שיר. זה היה Team. היא רצתה לעשות אותו עם הרכב כלי הנשיפה שלה.

ייייייששש!

כעבור יומיים, בעוד הקבוצה התהלכה בין מוצגי יד ושם, התיישבתי שם בקפיטריה, התנצלתי בפני חוסאם שאני לא חברותי וכתבתי למירה עווד תיאור מפורט של הפרוייקט והמניעים לו. גם הפעם היססתי. כל כך הרבה יכול להיות מובן באורח שגוי, אבל שיר התנגן בראשי, והוא עשה את ההבדל וסייע לי להקליק שוב "שלח". זה היה השיר הראשון בכל הדיסקוגראפיה של לורד, שיר שבו היא חזתה בדיוק מפליא את תהילתה, את הקושי שתביא וכמה משתלם יהיה להתמודד עם הקושי הזה.

זה מתג מוסט,
זאת גלולה שנבלעה, זה ירח בליקוי, ווהו!
ואני אומרת לכם שכשהאורות ידלקו, אהיה מוכנה.

זה בזרם הדם:
התנגשות של אטומים שמתרחשת מול עיניך.
זאת ריצת מרתון, או הר שכובשים בלי לשקול את גובהו

פעם פחדתי
מכל דבר קטן שאיים עלי
שעמד להכשיל אותי ולצחוק עלי, אבל

מאז למדתי לא לרצות
את דממת החדר שאין בו איש.
אני רוצה את התשואות, ההכרה, את הדברים שגורמים לי לשיר

או, או, או, או
או, או, או, או
או, או, או ,או
או, או, או, או.

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

> פרק שביעי: שירת האוטובוס