חינוך לשלום: בתום יובל, הנבואות השחורות התגשמו

עיון במאמרים שנכתבו בנושא החינוך לשלום לפני יותר מ-50 שנים, מראה כי נבואתם התגשמה. הזנחת השלום כסוגיה חינוכית אכן הובילה לקריסת הדמוקרטיה ולהתפרקות החברתית, כפי שחזו.

חינוך לשלום חשוב, אם כך, קודם כל, לחברה הישראלית פנימה, הרבה לפני שהוא נעשה "לטובת" הערבים. אלא שנראה כי היישום הפשוט של חינוך זה, באמצעות היכרות ומפגשים של יהודים וערבים, אינו אפשרי בעתות מלחמה. מתי מעט המחנכות והמחנכים שגילו לאחרונה מידה של אמפתיה לקיום הפלסטיני, זכו להוקעה ציבורית ואף להרחקה מבתי הספר.

באין השעה מתאימה למפגשי היכרות, אפשר להתחיל בבירור ובפירוק כל מה שמוצג כחד משמעי וכאמת לאמיתה בצד הישראלי. עלינו לפרק את האחדות המונוליטית המזויפת, שמפיץ משרד החינוך באמצעות מערכי שיעור כגון: "יחד ננצח עטופים באהבה", "שומרי הרוח", "בונים חוסן חברתי" וכדומה.

כל אלה מגבירים את ההצדקה העצמית, את ההסתגרות והיוהרה, וחוסמים את התלמידות והתלמידים מלהתוודע אל המציאות המורכבת. במקום זאת, יש להאיר את הקיום הפלורליסטי והמורכב הפנים-ישראלי. את העובדה שבסוגיות רבות אין תשובה כלל, או שיש יותר מתשובה אחת; את הרב-גוניות ואת אי-ההסכמות. בוגרות ובוגרים שהתמודדו עם מורכבויות חברתיות בסביבה המוגנת של בית הספר, יהיו נכונים לעשות זאת בבגרותם בזירת האמת.

חינוך לשלום כשהמלחמה היא הכרח

שני מאמרים נכתבו בנושא החינוך לשלום בשנים 1970 ו-1971. הראשון בידי יגאל אלון, שהיה אז שר החינוך, והשני בידי עקיבא סימון, פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית (פרטים למטה). שני האישים הגיעו למסקנות דומות, למרות שעל פי השקפת עולמם, הם עמדו משני צידי המתרס הפוליטי.

יגאל אלון היה חייל ומפקד. במלחמת העצמאות ב-1948 הוא פיקד על שורה של מבצעים רחבי היקף כגון מבצעי יפתח, דני ויואב, במהלכם נכבשו אינספור כפרים פלסטיניים, ותושביהם גורשו. הוא אף התנגד לסיום המלחמה ההיא בטרם הצבא יכבוש את יהודה ושומרון ואת צפון סיני.

עקיבא סימון, מנגד, היה חבר בתנועת "ברית שלום", שנוסדה בשנות העשרים. חברי הברית תפסו את הציונות כפרויקט לאומי יהודי, שאינו סותר ואינו בא על חשבון הלאומיות הפלסטינית הקיימת. שאיפתם הייתה לסיים את המנדט הבריטי ולייסד כאן מדינה דו לאומית שוויונית.

עם זאת, סימון, כפי שהוא מעיד במאמר, לא היה פציפיסט. ההבדל ביניהם, כפי שמשתקף במאמרים, מתמצה בכך שאלון כינה את המלחמה "הכרח שלא יגונה", ואילו סימון כתב: "הכרח הנראה מוצדק, למצער מבחינה סובייקטיבית".

נבואות שהתגשמו: התפרקות הדמוקרטיה והחברה

את פני העתיד לנוכח מצב המלחמה המתמשך, תיאר סימון בקצרה: "על העם, הפצוע ייסורי נפש שאין להם מרפא, מאיימת עתה הסכנה של התמכרות ליוהרת הניצחון ולהערכה מופרזת של כוחו". חמישים שנה אחרי, הסיסמה "ביחד ננצח" מוכיחה שצדק.

אלון היה נוקב, ואף מאיים, הרבה יותר. "הוויה צבאית כה ממושכת ואינטנסיבית, שהילד נושמה למן רגע צאתו לאוויר העולם ונפגש עמה, פנים אל פנים, בנעוריו, כשהוא עדיין נוח להשפעתה ולקליטתה – נושאת עימה סכנות חמורות, העלולות לפגום בתודעתו ההומנית של הדור. היא גם עלולה להצמיח בו נוקשות ותכונות דורסניות שמחר – אם לא היום – ייתנו אותותיהן בכל מערכת יחסי האנוש שלנו".

הפגיעה תהייה כפולה. ראשית במשטר הדמוקרטי: "ככל שהמלחמה תתמשך יותר, כן תגבר, בדרך הטבע, עוצמתם של הלכי הרוח האנטי דמוקרטיים והאוטוריטטיביים ברחובנו, שבמיתוסים כוזבים הם יתיימרו לגאול את החברה משממונה הרוחני, ומהתרוקנותה מערכים חברתיים".

ושנית, בסולידריות החברתית: "כולנו יודעים כי מלחמה משמעה סולם עדיפויות סלקטיבי גם בחיי המשק ובתכנון היעדים החברתיים, ההשכלתיים והתרבותיים. עם זאת, אסור כי בשם נימוקי ביטחון, כביכול, נוותר על חתירתנו לחברת מופת צודקת, שככל שתהיה צודקת יותר, כן תגדל נכונותם של בנייה להזדהות עימה ולהגן עליה. לא יתכן להשאיר את האחווה ואת הערבות ההדדית רק לשדות הקרב. אלו מחייבות – וביתר שאת – את העורף".

התשובה: ביקורתיות ורציונליזציה

לנוכח הסכנה לעתיד המדינה והחברה, כתב סימון כי: "מי שמבקש לפעול, אגב הכרת סכנה זו, מחויב לעשות זאת מתוך עמדה של סולידריות ביקורתית". עם זאת, אין לסימון פתרון קסם כיצד לשלב בין השניים, והוא משאיר זאת לשיקול דעתו של כל אחת ואחד מאיתנו. "פדגוג השלום" צריך "בכל רגע ורגע בדין לחזור ולהגדיר מחדש את קו התיחום בין השיעור שהוא רב מדי או פחות מדי לגבי מידת הביקורת הראויה או מידת הסולידריות הראויה".

אלון כתב מפורש יותר. "שומה עלינו להיזהר שלא לטשטש את הגבול הדק, אך התהומי, המפריד בין החינוך החיובי כשלעצמו על מופתי גבורה, לבין עבודת אלילים של המלחמה. יהודי הסוגד למלחמה, כמעט שהוא מוציא עצמו מחוץ לתכניה של המורשת היהודית. עניין זה חשיבותו רבה במיוחד בתוקף העובדה, שמלחמה היא מציאות כובשת וטוטלית, שנכחה מחווירים כל התחומים האחרים של הפעילות האנושית".

לכן, "כל המבקש לחנך אדם שלם, ככל האפשר, ולא אדם חד ממדי – חייב לשאוף לרציונליזציה מירבית של ההגנה העצמית. במילים אחרות: לראות בשירות הצבאי את תפקידו הפונקציונלי, ואותו בלבד, כהכרח שלא יגונה ולא כאידיאל לעצמו. אידיאליזציה של הצבא בתור שכזה, חייבת ומוכרחה להוליך לצבאנות [מיליטריזם], שבדומה ללאומנות היא בבחינת עבודה זרה, זרה ליהדות ולחברה הערכית אשר ניסינו להקימה כאן, ושברצוננו להוסיף ולקיימה".

ישראל צריכה להוביל

שני הכותבים מסכימים כי האחריות על השלום מוטלת קודם כל על הצד הישראלי. נימוקיהם שונים. סימון מניח שהצד הציוני והישראלי הוא זה היוזם והמוביל בכל שטחי החיים, ולכן חובה עליו לעשות זאת גם בתחום זה:

"אנו היהודים איננו רשאים לצפות כי הערבים יעשו את הצעד הראשון בפדגוגיית השלום. כשם שעלינו ארצה והתיישבנו בה וייסדנו את מדינתנו מתוך יוזמתנו אנו; וכשם שאנו כיום הגורם העיקרי באזור בתחום המודרניזציה […] כך עלינו להיות גם הגורם היוזם והפעיל בפדגוגיית השלום, ובדין להתחיל בה כבר בגן הילדים ובין כותלי הבית, במשפחה".

אלון כלל לא עושה את חשבון לוח הזמנים: מי התחיל ומי יסיים. חינוך לשלום, להבנתו, הוא צורך ישראלי פנימי, ולכן עלינו לנקוט בו:

"השלום איננו רק יעד הומניסטי ומדיני נכסף. האמונה בו ואהבתו וקיום מדיניות של שלום, דרושים לנו לא רק לצורך מדיני – אם לרכישת לב הערבים ואם ליצירת תדמיתנו באומות – אלא בראש ובראשונה הוא דרוש כצורך יהודי פנימי של הדורות הצעירים. אסור שבני הנעורים יתייאשו מן השלום.

"דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך יהבו על המלחמה הפרמננטית כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום הן כערך אנושי מוסרי כשלעצמו והן כיעד מדיני שראוי להיאבק למענו וללכת לקראתו, הלכה למעשה, ייהפך, חלילה, לבעל מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור".

לפרק את השייכות והצדקנות המזויפים

בהמשך מאמריהם, קוראים סימון ואלון גם יחד לקיים מפגשים בין יהודים לערבים ולהגביר את לימודי השפה והתרבות הערבית בבתי הספר העבריים. כפי שכתבתי בפתיח, מהלכים אלה נראים בלתי ישימים באווירה הציבורית הנוכחית.

כיוון מעשי אחר מצאתי בשני מאמרים נוספים, העוסקים גם הם בחינוך לשלום. האחד משולב באנציקלופדיה החינוכית, שיצאה לאור בשנת 1961 (כרך א', עמ' 445). הערך "חינוך לשלום" נכתב בידי יצחק לאון קנדל (Kandel), שהיה פרופ' לחינוך באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, וללא מבט ישראלי כלל.

קנדל טוען כי האנושות מתקשה ליישם מדיניות של שלום, בשל "החשדנות המסורתית כלפי זרים", ותפיסת המושג "אומה", המלבה חשדנות זאת. בעניין זה הוא ציטט מקור קודם משנת 1931 ובו נכתב: "אומה הוגדרה, בציניות אבל ללא סילוף, כקבוצת אנשים שמאחדת אותם תפיסה מוטעית משותפת של מוצאם, וגם סלידה משותפת משכניהם".

תפיסה זו, על שני פניה: אחדות פנימה וזרות החוצה, משמשת את מערכות החינוך לטובת "אינדוקטרינציה לאומנית צרת אופק". "מקצועות הלימודים נתונים במסגרת הצרה של תרבות האומה, מודגש בהם טיפוח נאמנותו של האדם לאומתו, ורגש הפטריוטיזם מלווה נכונות להילחם בשדה הקרב למען המולדת".

על כן, חינוך לשלום מחייב פירוק של האמיתות המוחלטות. תחילה לפרק את מיתוס האחדות או השייכות פנימה, ואחר כך את מיתוס הזרות והשנאה החוצה.

רעיון דומה מופיע במאמר "חינוך לשלום" של פרופ' גבי סלומון, משנת 2007: "החינוך לשלום, נלחם בנרטיב של 'אנחנו צודקים'. […] חינוך לשלום נלחם בנרטיב האומר שלכל דבר יש תשובה אחת ברורה, ואם אינך מסכים עם התשובה, אזי אינך פטריוט. חינוך מתקדם וחינוך לשלום נלחמים שניהם בנרטיבים (או באתוסים) של סמכותנות, חד משמעיות וכיוצא באלה עניינים הדורשים קבלת מרות ונוסחה, במקום מקום לערעור והרהור".

בתמצית: "הרעיון שלנו הוא ללמוד להסתכל על דברים מנקודות ראות שונות ומגוונות". ואת זה ניתן לעשות כאן ועכשיו, בכל נושא ובכל כיתה, גם ללא קשר ישיר למלחמה הנוכחית.

– – – –
המקורות:
יגאל אלון, "חינוך להומניות בעיתות מלחמה". ניתן במקור כהרצאה בטקס חלוקת תעודות בוגר באוניברסיטת חיפה, פברואר 1970. מובא בתוך: אדן שבח (1989), חינוך לערכי תנועת העבודה. הקיבוץ המאוחד. עמ' 200-191. הספר זמין באתר כותר.

עקיבא ארנסט סימון, "החינוך לשלום בעתות מלחמה". פורסם במקור בכתב העת "בתפוצות הגולה", 1971. מובא בתוך: עקיבא ארנסט סימון (1983), הזכות לחנך, החובה לחנך. ספרית פועלים. עמ' 20-7. הספר זמין באתר כותר.