תלמיד כיתה ח' מבי"ס ברמלה זכה בתחרות הארצית לנואם הצעיר

אני שמחה להציג בפניכם את הזוכה בתחרות הארצית לנואם הצעיר שנערכה ביום ראשון האחרון באשדוד, מאמון חסונה, תלמיד כיתה ח׳ מבית הספר טרה סנטה ברמלה.

נושא התחרות היה "התנדבות בחברה". לגמר הגיעו תשעה תלמידים, שלושה מהם ערבים. כולם נאמו בעברית מול מאות נוכחים, בתוך התרגשות רבה ופחד של ממש.

מאמון לא רצה להשתתף. הוא ילד שקט וביישן, חרוץ וחכם. אמא שלו, חברה שלי, התקשרה אלי לפני חודשיים. "אני חייבת לדחוף אותו לתחרות, זה יחזק אותו. גם אם ייכשל הוא ילמד מזה, ולפחות לא יתבייש לפתוח את הפה מול קהל. סמאח, את חייבת לעזור לנו".

"לנו?", שאלתי. "הילד לא רוצה, מה את דוחפת אותו לשם? אני לא מעיזה לעשות את זה לבן שלי". חברתי אמרה לי "תסמכי עלי, את תעזרי לו לכתוב והוא יקרא, יתאמן, ילמד ויהיה בסדר. אני יודעת שיהיה קשה, אבל גם מכישלון לומדים".

ואני חשבתי שאני האמא הכי פולניה שאני מכירה. הסתבר שיש לי מתחרות בסביבה. ובכן, להלן הנאום הזוכה. תחליטו אתם אם הוא שווה את המקום הראשון או לא.

> אחד מכל ארבעה ישראלים חווה גזענות בשנה האחרונה

הנאום הזוכה:

גבירותיי ורבותי, מורים ותלמידים יקרים, אני עומד היום בפניכם כדי לחלוק אתכם את המחשבות והרגשות שלי כנער צעיר על נושא כל כך חשוב לחברה וכך כך זניח בשיח הציבורי: ההתנדבות.

הרבה דברים נאמרו על התנדבות, מעורבות חברתית, ערך הנתינה, צדקה ועוד.

כל הדתות ללא יוצא מן הכלל מעודדות את הערך הנשגב הזה. ביהדות נאמר "סור מרע ועשה טוב", באסלאם נאמר "لا خير في كثير من نجواهم الا من امر بصدقة,او معروف اواصلاح بين الناس", כלומר אין טוב בהרבה דיבורים מלבד אלו שנתנו צדקה, עשו טובה, או שלום בין אנשים". בנצרות נאמר "קיבלתם בחינם, ובחינם תתנו. לא באתי לקחת, נשלחתי כדי לשרת" .

לכן, בהשראת שלוש הדתות שלנו, ההגדרה שלי להתנדבות היא "כל מעשה שהאדם משתתף בו מרצונו החופשי, שגורם לבני אדם אחרים או לסביבה בה אנחנו חיים שינוי לטובה, ללא קבלת תמורה חומרית או צפייה לתגמול כלשהו". יחד עם הדבר הנפלא הזה, אני שואל למה הרבה אנשים מערכים ומשבחים את ההתנדבות ומעט מאד ממשים אותה בפועל?

מה יוצא לי מזה?

חשבתי לעצמי למה דווקא בני נוער בגיל שלי, אלו שיכולים לחולל מהפכות בקהילה שלהם, אלו שיש להם את הכוח ואת המוח, היכולת והזמן, משאירים את התענוג הזה לעולם המבוגרים?

ובכן, אני חושב שהרבה נערים ונערות מבני גילי לא חוו את המתיקות ואת ההערכה העצמית במעורבות חברתית אמיתית. אנחנו חושבים במונחים של תועלת ותגמול, "מה יוצא לי מזה? למה אני צריך את זה?"

תרשו לי, קהל נכבד, כמתנדב צעיר בתחילת דרכו לשתף אתכם במה שגיליתי ואיך התנדבות קטנה שינתה את החיים שלי.

זה התחיל עם בקשה קטנה שאמא שלי ביקשה שאעשה, בחורף לפני שנה. עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז – פתחה בקמפיין איסוף תרומות למשפחות נזקקות. הן אספו בגדי חורף, שמיכות, נעליים וכל מה שיכול לעזור למשפחה חסרת יכולת בחורף. אמא ביקשה ממני לפנות מהארון שלי את הבגדים וחליפות הפוטר שלדעתי לא אלבש אותם יותר, כי יש ילדים שיכולים להתחמם בתוכם אי שם בחוץ.

לא היה פשוט להיפרד מהבגדים היקרים והיפים שלי ,למרות שידעתי שהם כבר לא באופנה, ובכלל לא יתאימו לגובה החדש שלי שצמח בקיץ. מצאתי את עצמי מפנה חצי ארון וסוחב את זה עם אמא שלי לעמותה. שם מצאתי ערימות של בגדים ושמיכות משומשים, והרבה נשים וילדים מחכים בתור לקבל אותם. מצד אחד היה לי מאוד לא פשוט לראות את האנשים הנזקקים מסביב, לא ידעתי שהם קיימים, ושהם כל כך רבים. ומצד שני, אישה שהחזיקה את הטרנינג  שלי אמרה בשמחה "זה ממש יתאים לבן שלי, הוא מה זה ישמח לקבל את זה לבית הספר".

אני לא יכול לתאר לכם את התחושה שלי אז. לא דמיינתי בחיים שחפץ קטן שהיה שלי יגרום לכך כך הרבה אושר ושמחה למישהו אחר. מצאתי את עצמי מבלה בעמותה כמה שעות בכל יום, מסדר, ממיין, ומחלק לאימהות חבילות חורף. זה היה החורף הכי חמים בלב למרות הקור בחוץ שעבר עלי.

לכן, רבותי, אני למדתי מהחוויה הזו הרבה דברים ותרשו לי לשתף אותם. ראשית כל, גיליתי שעל מנת להתבגר ולהבין את עולם המבוגרים אני לא צריך לחכות שנים, לא צריך תואר בפסיכולוגיה ולא לסיים לימודים באקדמיה. בסך הכל צריך לחייך לאדם אחר ולהושיט יד בזמן מצוקה. אין בעולם תחושה של סיפוק והערכה עצמית שדומה לזו אחרי ביקור אצל איש זקן בביתו, ומתן מנה חמה לקשיש בודד. את המבט, ההערכה וההודיה האלה לא חוויתי מעולם, לא מהמשפחה שלי ולא בבית הספר.

שנית, רוב בני האדם מבלים את החיים שלהם ברדיפה אחרי שני דברים: אהבה ושמחה. אנחנו חושבים שהשמחה מביאה אהבה, או שאהבה מגשימה לנו את חלום השמחה. אנחנו עובדים קשה כדי להיות עשירים, אהובים ומאוהבים, עבודה ממש קשה שנמשכת הרבה זמן והתוצאות שלה לא מובטחות, כי כבר הוכח שרוב בני האדם לא מרוצים ממצבם. יחד עם זאת, המצחיק במבוך הזה הוא שאת שני הערכים האלו אפשר להשיג בקלות, במהירות, ויחסית בלי מאמץ רב. האם שמעתם פעם על מתנדב כועס? אומלל? חסר אונים? בודד בחיים? אין כזה דבר.

התנדבות מרצון חופשי פותחת את השערים לשמחת חיים, תחושת הערכה וכבוד עצמי בלי שום תנאי קבלה או הגבלות. כולם מוזמנים. מי שבאמת משחק עם ילדים חולי סרטן בבית חולים וגורם להם לצחוק, הלב שלו מתמלא אהבה גדולה ולומד להעריך את הרגעים הטובים של החיים וחוזר הביתה עם חיוך רחב.

להחזיר את האמון באדם

שלישית, הרבה אומרים על "הנוער של היום" שהוא מפונק, חסר אחריות, אנוכי, לא חברתי ולא ערכי. ואני אומר שזה בדיוק מה שכל דור אומר על הדור לפניו. אז לא נורא, אל תיקחו את זה קשה. כן, אנחנו המתבגרים המעצבנים של היום רוצים בעיקר שתקבלו אותנו עם הסמארטפון, הג'ינס הקרוע וההערות החוצפניות שלנו. יחד עם כל זה, אכפת לנו מהחברה שלנו וממה שקורה מסביב, אכפת לנו שיהיה טוב לכולם. אנחנו רוצים להתנדב ורוצים לתרום למי שזקוק לסיוע שלנו, אבל אנחנו רוצים לעשות את זה מבחירה חופשית. לפעמים להיות בקבוצה זה מעודד, ואנחנו צריכים להרגיש שמעריכים את מה שאנחנו עושים למרות הכל.

אז אנא תפתחו את ליבכם בשבילנו, תהיו עבורנו מודל חיקוי ולא מודל פיקוח. אם צריך לנטוע עצים בגינה ציבורית נשמח לעשות את זה ביחד: מורים, מדריכים, הורים, ותראו שאנחנו נצטרף ואף נוביל יחד איתכם.

> מחאת הנוער האתיופי: המשטרה מסמנת את כולנו כעבריינים

ולסוף, ובמעמד מרגש זה, אני רוצה לסכם, שההתנדבות שלי ושל חברים שלי הכירה לי עולמות מקבילים שלא ידעתי על קיומם, ששום שיעור או ספר או חיפוש בגוגל לא יכול לספק לי.

למדתי שיש מה לעשות בכל מקום, בבתי חולים, בבתי ספר, ברחובות, בבתים נזקקים, בגני ילדים עם הפליטים ואיפה שתרצו. למדתי שאני כמתנדב מתקבל ומתאים ושייך לכל מקום. ערבי או יהודי, מוסלמי או נוצרי, זה לא משנה. אני אדם שעוזר לבני אדם. אנחנו ביחד ויש מקום לכולם.

כמה קשה להגשים את זה ביום יום? בעולם הנתינה זה קורה כל פעם מחדש: להכיר, ללמוד, לדבר ולהתחבר, לתת אולי זמן ומאמץ אבל לקבל בחזרה תודה, חברות, אמונה וערבות הדדית.

אני יכול בן רגע להפוך לצעיר בשיקום אחרי תאונת דרכים, איך תיראה החברה שלנו אם לא נמצא מישהו להישען עליו בכל מצב?

חוסן חברתי נבחן בזמן מצוקה. כאשר יש בעיה לאיש אחד זה קשה באמת להתמודד, אבל כאשר אותו איש חולק את הנטל עם הרבה אנשים, הכאב יפחת והאימון שלנו כבני אדם יחזור אחד בשני, אחד למען האחר.

אני רוצה להזמין כל אחד מהקהל – במיוחד את הצעירים והצעירות: בואו להתנדב. בואו להיות מעורבים, בואו לקבל אהבת חינם, הערכה והוקרה עצמית. בואו לעשות טוב לנשמה שלכם ואחר כך לסובבים איתכם.

בואו להיות חוט חזק ברשת החברתית שמחזיקה את כולנו, כי אנחנו העתיד, ויחד נגדל ונצמח להיות בני אדם פשוט טובים.

תודה לכם.

> בני הנוער אלימים? תבדקו את הסביבה שלהם