newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בני הנוער אלימים? תבדקו את הסביבה שלהם

את ההסבר לאלימות הנוער, הישראלי במערכת החינוך והפלסטיני בשטחים, צריך לחפש באותו מקום. זו תגובתם כלפי מערכות ששוללות את עצמאותם, באמצעות שליטה וכפייה. רוצים פחות אלימות? תשחררו

מאת:

שלושה אייטמים על אלימות בני הנוער פורסמו בתקשורת לאחרונה, והם מסבירים זה את זה. ראשון היה הדיון בוועדה לזכויות הילד של הכנסת, על אלימות של מורות וגננות כלפי תלמידים במערכת החינוך. אחר כך התפרסם דו"ח של משרד החינוך, שניטר את רמת האלימות ניטור האלימות בבתי הספר. ולבסוף, חדשות 10 יצאו בסדרת כתבות מגזין בת ארבעה פרקים, שבחנה מה מניע נערים ונערות פלסטינים לבצע פיגועים נגד ישראלים.

כשהמציאות אלימה הנוער אלים

בפרק השני בסדרת הכתבות של ערוץ 10 הסבירו מספר מומחים (יהודים) שאלימות הנוער הפלסטיני נובעת מהעדר סמכות הורים, חולשת מערכת החינוך הפלסטינית, הסתה מצד התקשורת הפלסטינית והרשתות החברתיות, ואף מהערצה שמגלה הנוער כלפי מי שנתפסים בעיניהם כגיבורים, ורצונם להדמות להם. כל ההסברים שהוצעו מציגים את התופעה במנותק מסביבתה. כאילו מדובר בתופעה בחלל האוויר המוסברת מתוך עצמה. לאמור: ילדים נחשפים לחינוך לקוי ולהסתה, וככה, יש מאין, מתפרצת מתוכם השנאה והאלימות. ומה מניע את החינוך ואת ההסתה? את זה לא שאלו.

בפרק הראשון התראיין בענין זה עיד מוחמד, אבא של רוקייה אבו עיד. רוקייה בת השלוש עשרה יצאה מביתה בענאתא וסכין בידה, ותקפה את המאבטח בשער של ענתות. המאבטח ירה בה, והרגה. כתב ערוץ 10 אור הלר (שיחד עם חזי סימן טוב יצר את הסדרה) הקדים ואמר לצופים: "אין לו תשובה לשאלה מדוע לקחה סכין ויצאה לפיגוע". אבל זה לא מדויק. בכתבה אומר עיד מוחמד כך: "אני לא יכול לענות לך על זה. הדבר הזה הוא מריבונו של עולם והשבח לאל […] ילדה… אני לא מסוגל לדמיין אפילו למה רוקייה הלכה. הכיבוש הוא הסיבה. אמרתי לך. הסיבה היא הריגת ילדים. למה הורגים ילדים?"

> אנחנו המחבלים, לא הילדים

שוטר מעכב ומבצע חיפוש על גופו של צעיר פלסטיני בעיר העתיקה בירושלים. 12 באוקטובר 2015. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

שוטר מעכב ומבצע חיפוש על גופו של צעיר פלסטיני בעיר העתיקה בירושלים. 12 באוקטובר 2015. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אז לעיד מוחמד דווקא יש תשובה, ואני חושב שזאת התשובה הנכונה: הכיבוש מניע את האלימות של הנוער הפלסטיני. בפרק השלישי של סדרת הכתבות, אמא אחת, מתנחלת מענתות, ליטפה ברוך את ראשו של בנה והסבירה: "אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לשלום, והם לשנאה". אבל אני מניח שגם מי מהקוראים שדוגל בארץ-עם-ישראל וכיוצא באלה, לא יתכחש למציאות: שישראל שולטת בשטחים הכבושים באמצעות הפעלת כוח צבאי. כוח שמבטל את עצמאותם של הפלסטינים, וזכויות יסוד נוספות.

מכאן, שכל הקיום של התנחלות ענתות נשען על הפעלת כוח הפוגע בפלסטינים. מהמילון: אלימות היא התנהגות כוחנית, תוך פגיעה או כוונה לפגוע. ענתות, בעצם קיומה היא אלימות. ולאמא היקרה מהכתבה צריך לומר שהיא משלה את עצמה. אי אפשר לחנך לשלום, סבלנות, קבלת האחר וכיוצא באלה, בשעה שאתה עצמך נוהג באלימות, ומתקיים במסגרת המושתתת על אלימות.

התגובה ללחץ ולשליטה של בית הספר

וזאת הנקודה שאיתה אפשר לעבור למערכת החינוך שבצד הזה של הקו הירוק. הנתונים על אלימות תלמידים ואלימות מצד צוותי החינוך אינם חדשים. אבל מניין נובעת אלימות זאת?

אירוע הוראה-למידה מוצלח הוא כזה שבו בוחרים נושא להתעמק בו. בוחנים אותו מזוויות מבט מגוונות ומאפשרים (וגם מסייעים) לתלמידים להתקדם בלמידה ללא גבול. כל אלה הם ההיפך הגמור ממה שמאפיין מערכת החינוך: תוכניות הלימודים ובמיוחד ספרי לימוד. הספרים נועדו לכפות תכני לימוד אחידים על כל המורות ועל כל התלמידים. כפייה היא אלימות.

אירוע הוראה-למידה מוצלח הוא כזה שבו המורים והתלמידים מוצאים עניין במה שהם עושים ולכן הם עושים. כאשר מצופפים המוני תלמידים יחד לחדר סגור, מצפים שכולם יתעניינו באותם דברים בדיוק, באותה שעה בדיוק, וגם יהיו – השד יודע למה – חברים טובים זה לזה, ואז מגבירים את הלחץ, על מנת שהבלתי אפשרי הזה יצליח – בהכרח נדרשים לאמצעי שליטה. לחץ ושליטה הם אלימות.

האלימות הזאת, המובנית ביסוד בית הספר, לא רק שאינה נעימה לתלמידים, אלא היא מפריעה למורות לבצע את מה שהן יודעות לבצע. הן עסוקות בפיקוח במקום בהוראה. את זה הבין גם המחנך יוהאן קומניוס, שכתב בשנת 1632:

השיטה המשמשת להוראת הצעירים היא על פי רוב כה חמורה, שבתי הספר, אין בהם דבר מלבד אימה לילדים וחורבן לשכלם. ההצלחה היחידה שהושגה היא שלמשך חמש, עשר ואולי יותר שנים הם מעסיקים את השכל בדברים אשר ניתן היה ללמדם בשנה אחת. מה שניתן היה להחדיר בעדינות בשכלם של התלמידים, הוטבע בהם באלימות. מה שניתן היה להציג בפני הכרתם בבהירות ובפשטות, הפך לדבר מעורפל, מבולבל ומסובך, כביכול מדובר בחידה סתומה.

וזה העניין: מערכת החינוך יוצרת איום אלים ומתמיד על המורות ועל התלמידים. והלחץ הזה על עצמאותם הוא שגורם להם לנהוג באלימות. הם זועקים: תנו לנו חופש, תנו לנו קיום, תנו לנו להיות.

בני הנוער הישראלים, בדיוק כמו בני הנוער הפלסטינים, שרויים בתוך סביבה שמפעילה עליהם אלימות. והאלימות שלהם היא תגובה. סימפטום לא מחלה. שחררו – תראו כי טוב.

> המדינה ביטלה לעשרות פעילי שלום פלסטינים אישורי כניסה לישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf