מחאת הנוער האתיופי: המשטרה מסמנת את כולנו כעבריינים
"אני לא יכול ללכת בעיר בלי שיחפשו עלי", "שמענו מוזיקה, הגיעה משטרה וזה נגמר בגז מדמיע". אלו הן דוגמאות לחוויה היומיומית של בני נוער יוצאי אתיופיה מול המשטרה. השבוע הם צעדו בנתניה במחאה על הגזענות והאלימות המשטרתית, נפגשו עם נציגי המשטרה, וקראו: "לא כל אתיופי הוא עבריין"
עננת אובך כתומה ומאיימת עטפה את שכונת דורה הנתנייתית בשלישי האחרון בערב. אבל לא היא ולא הרוח העזה מנעו מעשרות בני ובנות נוער יוצאי אתיופיה, שנשבר להם לשתוק, להתקבץ לצעדת מחאה קולנית נגד גזענות ואלימות משטרתית כלפיהם. נגד שיטור יתר. כל זה על רקע מספר מקרים קשים של אלימות משטרתית כלפי צעירים יוצאי אתיופיה שהתפרסמו לאחרונה.
בזמן שהמתנו לתחילת הצעדה דיברו איתי בצד מספר בני נוער ששיתפו בחוויות קשות מול המשטרה. בחור שהעדיף לא להזדהות סיפר על יציאה עם חברים לתל אביב במהלך סוף שבוע: "ישבנו בדירה של חברה, שמענו מוזיקה, דיברנו, פתאום הגיעה משטרה. מישהו כנראה התלונן על רעש. זה נגמר בסלון מרוסס כולו בגז מדמיע. אף אחד מאיתנו לא היה אלים או משהו. אתה פשוט נחנק, לא יודע מה לעשות עם עצמך. הגרון שורף, אתה הולך לשטוף עיניים מתחת לברז וזה רק מחמיר. ולמה? כי אנחנו אתיופים?"
החשודים המידיים
"אני לא יכול ללכת בעיר בלי שיעשו עלי חיפוש, או יבקשו תעודה", סיפר לי י', צעיר שכבר ידע כמה מפגשים לא נעימים עם המשטרה. "זה משפיל ובמצבים מסויימים גם פאדיחה. זה קרה לי כשהלכתי עם אמא שלי, או כשאני יוצא עם בחורה. למה זה צריך להיות ככה? היה לנו מקרה בקיץ של מסיבת רחוב גדולה. סיור מגיע, מתחיל לזרוק מילים לחבורה של נוער אתיופי. אחד הנערים חוטף אגרוף לפרצוף ונגרר כאילו הוא הוא איזה חפץ. שתי בנות שולפות מצלמה לצלם את זה וישר קופצים עליהן שוטרים ומעיפים להן את הטלפונים לרצפה. אין, אתה לא יכול לעשות כלום. אתה צריך לראות מה הולך פה בימי שישי בשכונה, ואני מדבר איתך על ילדים".
נער אחר סיפר על שוטרים שלקחו אותו בניידת לתחנת המשטרה בחשד לגניבת אופניים. הוא שוחרר מאוחר יותר אחרי שלדבריו התברר כי נעצר בטעות.
> צעירים אתיופים בקרית מלאכי: באנו לקנות סיגריות והותקפנו קשות בידי שוטרים
נערה נוספת סיפרה על ניידת שעצרה לבקש ממנה ומחברה תעודות זהות כששהו בחצר הבניין בשכונה בה הן גרות. כששאלו הנערות למה, נאמר להן שהתקבלה תלונה על רעש: "אני אומרת באחריות שבשכונת חפציבה אף ניידת לא נכנסה מעולם בגלל הפרעת רעש של אחד התושבים [האתיופים]. כשאנחנו נפגשים או חוגגים במקומות ציבוריים אומרים לנו תחזרו אחורה תעשו רעש בבניינים שלכם. כשאני מתחת לבניין שלי אתם מזמינים לי ניידת. מה הם רוצים, שנעלם?"
"כמה עצוב שאנשים שותקים. לא מוציאים את הסיפורים האלה החוצה", אומרת בנצ'י סלסמה, אחותו של יוסף סלמסה ז"ל, צעיר ממוצא אתיופי בן 22 שמת בקיץ האחרון בנסיבות שאינן ברורות לאחר שהיה קרבן לאלימות משטרתית קשה על לא עוול בכפו. "אין ברירה", היא ממשיכה, "אם רוצים לשנות את המצב הזה חייבים לתפוס אומץ ולדבר. לא לשתוק. אסור שיהיו עוד יוסף סלמסה. באנו לכאן היום כחלק מהמאבק שאנחנו מרגישים שמתעורר בקהילה שלנו. חשוב לנו לחזק את בני הנוער לא לפחד להאבק נגד הגזענות ונגד האלימות המשטרתית כלפינו. כולנו קשורים בזה. כולנו יוסף סלמסה".
> מעצר השוטר היורה ברהט: האם מפקד מחוז דרום במשטרה יתפטר או יתנצל?
מפסיקים לשתוק
את הצעדה ארגנה קבוצת מנהיגות נוער שהיא תוצר של סדנה שמעביר פעיל חברתי יוצא אתיופיה, אליאס אינברם, שמגיש את מהדורת החדשות השבועית של "הטלוויזיה החברתית". אינברם, עורך דין ואיש משרד החוץ לשעבר הוא לגמרי מודל לחיקוי עבור הנערים וגם הוא עדיין נתקל בגילויי גזענות ואפליה: "הצעדה הערב, היא גם אקט של מחאה, אבל היא גם מעבירה מסר חינוכי לנוער. מצד אחד תפסיקו להיות חמודים, תפסיקו לשתוק תתחילו לדבר את מה שמפריע לכם. ומצד שני אלימות כלפינו לא צריכה לגרור אלימות שלנו. אנחנו צריכים לייצר דיאלוג עם המשטרה. דיאלוג שמייצר הקשבה, הבנה ומשם מתקדמים לקראת השינוי".
עבודת ההכנה החינוכית שנעשתה מאחורי הקלעים לקראת הצעדה יצרה הפעם חוויה ידידותית יותר עם השוטרים, כזו שביום יום בשכונה בני הנוער אפילו לא חולמים עליה. הצעדה לא פוזרה בכוח, הנערות והנערים לא אוימו ולא נעצרו, וכשהגיעו לתחנת המשטרה הם הורשו להיכנס פנימה לאולם בו התקיימה פגישה עם סגן מפקד תחנת משטרת נתניה, סנ"צ ברק מרדכי, וקצינים נוספים מהתחנה. מה שהתחיל כהרצאה די משמימה ודידקטית של סנ"צ מרדכי על עבודת המשטרה, המשיך כשבני הנוער המשתחררים לאט לאט מהחשש מביאים מקרים וטענות ותובעים תשובות ברורות יותר.
צפו במפגש של בני הנוער במשטרת נתניה:
אשר, אחד ממובילי קבוצת הנוער, קם ופנה לסגן המפקד: "מה שמפריע פה לרוב החברים שלי זה שאנחנו באים משכונות פחות חזקות בנתניה, לא פולג וקרית השרון ואצלנו כל שני וחמישי באים שוטרים ונכנסים לשכונה. יש כאן ילדים קטנים שבגילם לא צריכים לדעת מה זו משטרה ומה זה עבריין. ולא צריכים ששוטרים יאטו או יעצרו את הניידת לידם ויזרקו להם מילים או סתם יבחנו אותם מלמעלה למטה. זה ישר גורם לך להרגיש שאתה שווה פחות, ושאתה לא בסדר".
הקהל מוחא כפיים בהסכמה, ואשר ממשיך: "איכשהו כשמשהו קורה, הם הראשונים שיבואו אליהם. אתה גדל עם ההרגשה שמשהו אצלך לא בסדר. אבל לא! הם הכי בסדר בעולם! הם לא עשו שום דבר רע. אבל כשאתה שותל עץ ולא נותן לו לגדול בצורה טובה, אתה מצפה שהעץ הזה יהיה טוב? ממש לא. אותו דבר כאן. על דבר קטן, על נפילה קטנה, יכניסו אותם לניידת ואחרי זה כבר יסמנו אותם כעבריינים, והם יקלטו את זה שהם עבריינים… ואנחנו רוצים למנוע את זה, אנחנו רוצים שאתם השוטרים תגידו להם שהם בסדר, שהם ירגישו בטוחים כשהם נתקלים בכם. תאמין לי שכל אחד כאן יכול לצאת אולי הפרופסור, העורך דין או הרופא הבא של מדינת ישראל".
מגדלים באוויר
התשובות של המפקד קצת הולכות מסביב. מצד אחד קשה להתעלם מהרצון הטוב, אני מוצא אצלו איזו כנות בפינוי הזמן, בנכונות להיפגש, להקשיב, אני מזהה הבנה מסויימת לכך שאכן יש בעיה. מצד שני אי אפשר להתעלם גם מאיזו נטיה לטייח. לפטור רבות מהטענות כתחושות. להסתפק בג'סטה של עצם הנכונות למפגש כ"תיראו איזה בסדר אנחנו איתכם". (לצפייה בנתח ארוך יותר מהשיחה).
"יש לנו שוטרים אתיופים שמשמשים כסנסורים שלנו להבין איך מרגישים בתוך הקהילה שלכם", אומר המפקד, ושוכח שכבר מזמן הוכח ששוטרים מקבוצות מיעוט לא משנים את יחס המשטרה כלפי קבוצת המיעוט אלא נטמעים במערכת ונוהגים לפי הקודים הקיימים בארגון. "לפני שנה בערך, כשהבנו שיש בעיה באמון שרוחשים לנו בקהילת יוצאי אתיופיה, התחלנו לקיים סדנאות חובה לשוטרים בהן הכרנו לשוטרים את העדה, את המינהגים המיוחדים", הוא ממשיך, ואני חושב לעצמי שאכן יש לאתיופים מין מנהג מוזר שחשוב להכיר – הם לא אוהבים שעוצרים אותם סתם לבקש תעודה, גוררים לניידת בלי סיבה או מחשמלים. "גם הפגישה הזו שלי איתכם נועדה לבנות יותר אמון בינינו", מסיים המפקד.
> מאתיים איש הפגינו בשכונת א-טור: הרחיקו את מג"ב מבתי הספר
היה שם בחור צעיר שביקש שלא יצלמו אותו, שאזר אומץ והביא את המקרה האישי שלו שבו נעצר שלא לצורך ונהגו כלפיו באלימות במשטרת נתניה. השבוע הוא קיבל מכתב המבשר לו כי התיק נסגר עקב היעדר ראיות. "למה חסרות ראיות? השוטר שעצר אותי יכול להעיד, הוא יודע שהוא השתמש באלימות", אמר. "אני לא מכיר את המקרה, תביא לי את הפרטים אחר כך ואני מבטיח לברר את זה", השיב לו המפקד. "סתם מטייחים אלה", אני שומע את הצעיר אומר בתסכול למישהו בצד. "מה, אני לא יודע שסוגרים את רוב התיקים נגד שוטרים? כבר מצטער שדיברתי".
בסיום המפגש הציע סגן מפקד התחנה כי נציגים מהקבוצה יעמדו עם התחנה בקשר לתיאום יוזמה חברתית חווייתית משותפת, כמו מסיבה או משחק כדורגל בין השוטרים לנוער שיעמיקו את ההכרות וישפרו את ההרגשה.
התחושות של הנוער ביציאה היו מעורבות. אחת הנערות אמרה: "זה היה קצת כמו לבנות מגדלים באוויר כי בעצם המשטרה לא באמת עושה פעולות שיכולות להבטיח שהשוטר בשטח שסתם יתחשק לו לא יתנכל לנו סתם כי אנחנו אתיופים. יש בעדה שלנו כאלה שהם תמימים מספיק כדי לאפשר את זה".
ממש מחוץ לתחנה, כך סיפר לי מאוחר יותר אשר סלמסה, עצרה ניידת ליד קבוצת ילדים שהחלה לעשות את דרכה הביתה. השוטר שאל אותם "ילדים מה אתם עושים פה?" והם השיבו שהם היו בהפגנה נגד שיטור יתר. "אוקי סיימתם? אז יאללה עפו מפה!"
"אני ראיתי את זה והתקדמתי לכוון הילדים לעבר מעבר החציה והשוטר אמר גם לי אותו דבר – 'יאללה עוף גם אתה'", סיפר סלמסה. "שאלתי אותו מה זה הדיבור הזה. השוטר יצא מהניידת שלו ניגש אלי והתחיל קצת לדחוף. אני אומר לו 'אדוני השוטר בלי ידיים'. בסוף הוא חזר לניידת שלו. שוטר בלי כבוד לאזרח פשוט ביזיון. משטרת ישראל. ככה הם מתייחסים לילדים קטנים וזה עוד אחרי השיחה בתחנה".
אז מה עושים עם הפער הזה בין משטרה שנפגשת עם הנוער ומקשיבה לו באולם ההרצאות של התחנה, לבין המפגש היום יומי הקשה עם השוטר בשטח, בחיים האמיתיים? בינתיים רשימת העדויות של צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה שנופלים קורבן לשיטור יתר ולאלימות משטרתית רק הולכת ונערמת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן