newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך לדבר על דו-לאומיות מתוך חורבן

מתוך הדם, האובדן, החרדות ותחושת חוסר האונים, עולה כי האלטרנטיבה לבלעדיות של השיח הצבאי היא ההבנה שהאוזן הכרויה לקולות הפלסטינים, הניסיון ליצור אמון, השאיפה להצלת חיים בכל מחיר, הן מה שיכול להביא לתחושה של קיום בטוח ובר קיימא

מאת:
מניפי דגל פלסטין הותקפו. מפגינים באוניברסיטת תל אביב נגד הרפורמות המשפטיות, ינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

הדו-לאומיות נדמית כחבל הצלה, עוגן, אדמה, מנהרת המילוט מתוך דרך האין מוצא. מפגינים באוניברסיטת תל אביב נגד הרפורמות המשפטיות, ינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

איך לדבר על דו-לאומיות מתוך חורבן? מהו המקום של דו-לאומיות אחרי הטבח ההמוני של 7 באוקטובר, ואחרי הטבח ההמוני פי כמה, הנגדי, שעורכת ישראל בעזה? אחרי עקירה המונית נוספת של 1.7 מיליון פלסטינים, ודחיסתם אל תוך חלקת אדמה מזערית ומועדת לפורענות ומגיפות מתפשטות; אחרי חורבנה הנוסף, וככל הנראה הנורא מכל, של עזה והערים סביבה?

האם בכלל יש לכל זה מקום, בתוך כל הדם הזה, בתוך האובדן והחרדות ותחושת ההפקרות, והתחושה שאין מי שיעצור את כל שטף ההרס? ואולי זו יכולה להיות נקודת העוגן, חבל ההצלה להיאחז בו, אולי רק בדמיון, ברגע שלפני ההתממשות?

אלה שאלות שאני שואל את עצמי לא מעט בחודשיים האחרונים. אני מביט בדברים שאני כותב או מנסה להקשיב לעצמי, תוך כדי שאני מדבר ושומע את המילים חוזרות על עצמן – להיאחז, להתעקש, לשמור על – הכל גועש מסביב, נסחף בזרם, נשרף באש, מתפוצץ לרסיסים, מושמד, ומה שנותר הוא לתור אחר עוגן, לא להיוותר נטוש בחלל, לחפש את הקרקע שתיוותר, גם אם חרבה, עצובה ומדממת, אחרי כל הרעש. ולפעמים כך נדמית הדו-לאומיות – חבל הצלה, עוגן, אדמה, מנהרת המילוט מתוך דרך האין מוצא.

העולם התהפך, אנחנו רגילים לומר היום, ברגע אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגליה של המציאות. והאם באמת התהפך העולם? ומה באשר למציאות שתמיד היתה שם, כלואה, מבעבעת, מחשבת לפרוק שלשלאות? מציאות שהוכחשה, כלואה מאחורי חומות, חנוקה ומופרדת, נדונה לחורבנות ומקרי טבח חוזרים ונשנים? זו שחיפשה דרכים לא אלימות להבקיע את הגדרות, ונתקלה באש חיה שגבתה קורבנות ואת גפיהם של אלה שנותרו בחיים?

בישראל יש מי שידברו בשיא הרצינות על ההתנתקות של 2005 כפעולה של פשרה מדינית, וימשיכו לתהות בגלגול עיניים, "מה הם רוצים מאיתנו, נתנו להם הכל". מדיניות של הידוק הולך וגובר של סגר מאז 1991 שעניינה הכליאה, ההדחקה וההכחשה של אותה רצועת חוף אומללה; הפגיעה בתזונה המחושבת לרמת הקלוריה, שהובילה להפיכתה למקום שאיננו ראוי למגורי אדם; רקימת קשרים דיפלומטיים עם כוחות אזוריים שכולם היו מוכנים לזרוק את הפלסטינים לאובדנם תחת שעטת גלגלי הנורמליזציה – כל אלה נותרו מחוץ לתחום הראייה של העיניים הישראליות המתגלגלות לשמים.

היכן נכנסת הדו-לאומיות מבעד למסך ההכחשה והפריצה האלימה של המציאות המודחקת חזרה אל ההוויה, והניסיון האלים לטהר אותה, שוב? אולי היא העוגן שמסוגל להחזיק את המציאויות, לחוש את הבעבוע, אולי אפילו לגדור בעדו, לכאוב את ההדחקה ואת התפרצותה גם יחד?

דו-לאומיות נתפסת בישראל לרוב כאוטופיה, כשעשוע בלתי מזיק (ואולי כן) של אינטלקטואלים מנותקים, שאיפה ראויה שאפשר אולי לקוות לה, אך לא תוכנית פעולה פוליטית. לא במקרה אחד מההיסטוריונים הבולטים של התנועות הדו-לאומיות, דימיטרי שומסקי, פרסם לאחרונה מאמר שבו בישר על "מותה של הפרדיגמה הדו-לאומית", ועל הצורך לגנוז את אותו "רעיון עוועים" לאור מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.

אמנם, בתוך התנועות הדו-לאומיות לדורותיהן – ברית-שלום, קדמה-מזרחה, הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי ואחוד – היו מי שאחזו בתפיסה ציונית "מינימליסטית" נוסח אחד העם, שדגלה בביצורו של מרכז תרבותי יהודי מצומצם בגבולות פלסטין – ארץ ישראל המנדטורית. במקביל היו מי שאחזו בעמדה אחרת, בתפיסת הדו-לאומיות כנובעת מן המחויבות למימוש שאיפותיה של התנועה הציונית כתנועת הצלה.

דווקא העמדה האחרונה היתה זו שחייבה תביעה דו-לאומית רדיקלית יותר. ראשית, היא חייבה ויתור על השאיפה שהיתה כבר אז בעלת מקום דומיננטי יותר בתנועה הציונית, להשגת ריבונות בלעדית במרחב של פלסטין – ארץ ישראל המנדטורית. שנית, על מנת לממש את שאיפות ההצלה, ההכרח היה במרחב גדול יותר מן התחום המנדטורי המוגבל, כלומר התפזרות במרחב הערבי הגדול – "מבצרה ועד יפו". שלישית, ואולי חשוב יותר, התביעה להצלה חייבה הישענות לא על הכוח הקולוניאלי הבריטי, דוגמת הצהרת בלפור, אלא על הסכמתם המפורשת של בני הארץ.

כפי שהם תיארו זאת, היא חייבה היענות לתביעה שהפנו פלסטינים כלפי התנועה הציונית לקבוע את עמדתה בתוך מערך הכוחות הקולוניאלי – תמיכה בשאיפות הילידיות לעצמאות, או התייצבות לצד השלטונות המנדטוריים.

>> "ציון של ממש לא תוכל להתקיים אלא כשיתוף פעולה יהודי-ערבי"

בדבר המערכת של ביטאונה של אגודת ברית-שלום, שאיפותינו, בשנת 1931, נכתב ש"המטרה […] היא יצירת מרכז יהודי חזק בא"י והטית חלק חשוב של ההגירה היהודית למזרח הקרוב, לארצות ערב, שתנאי מוקדם להגשמת המטרה היא הסכמת העם הערבי. השגת ההסכם הזה, השגת ש'רטר חדש, 'הצהרת בלפור' חדשה מאת העם הערבי ע"י נבחריו—זאת תהי המטרה המדינית של הציונות המחודשת".

דו-לאומיות, במובן הזה, היא גם האוזניים הכרויות תמיד לקולותיהם של פלסטינים, למערכי ההזדהות שלהם, למצוקות ולכאבים שלהם, לתביעותיהם הפוליטיות. דו-לאומיות ביטאה את ההיאחזות בתנועה הציונית כתנועת הצלה. זאת, בניגוד להנהגה הציונית, שהובילה מהלך שונה, שראה בציונות בראש ובראשונה תנועת הבראה, שהבלעדיות של הריבונות היוותה עבורה תנאי הכרחי.

התנועה הציונית ראתה בקידומה של תוכנית בילטמור ב-1942 – הצבת היעד של ריבונות יהודית בפלסטין המנדטורית – את התכלית הפוליטית הבלעדית שאותה יש לקדם בשנות מלחמת העולם השנייה כבסיס של הצלה. בסוף אוקטובר 1942 תיאר זאת בן גוריון במילים "אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות […] הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי-גאולה אדירים".

למול המהלך הזה, למול האינטסרומנטליזציה של האסון, הציבו אנשי התנועות הדו-לאומיות עמדה שיצאה כנגד הניסיון להפוך את ההצלה לעניין של "גם כן", ולייחד את המאמצים באופן בלעדי לטובתה של הצלה בכל מחיר שהוא, בכל צורה שהיא, לכל מקום שהוא. זו עיקר ההכרעה – מקלט או ריבונות בלעדית, היענות אל האסון והתביעות שהוא מכתיב, או שימוש בו, הפיכתו למכשיר.

משענת לכל מה שיוכל להיבנות

האינסטרומנטליזציה של האסון היא גם זו שהכשירה את אסונם של הפלסטינים, את הנכבה, את טיהורה של הארץ מיושביה על מנת לכונן בה את מדינתם הריבונית של פליטי האסון, את יציקת האסון היהודי הגדול ב"דפוסי גאולה אדירים".

כדי לאפשר את היציקה הבלתי מופרעת הזו היה צורך במחיקתו של ההקשר, בדיסאינפורמציה על הגירושים והטיהורים, בהפיכת הימצאותם הזמנית של יושבי הארץ מחוץ לגבולותיה הזמניים והמלאכותיים לגזר דין של קבע, על מנת לאפשר את מדיניות מניעת השיבה.

היה זה אחד מהבולטים בתנועות הדו-לאומיות, ר' בנימין, שבביתו מצאו ילדי כפר עציון מקלט, שיצא נגד הנרקיסיזם הישראלי, שהפקיע את הטבח בכפר עציון מן האירועים שקדמו לו והמדיניות שעמדה בבסיסם. הוא כתב ש"את חורבן כפר-עציון … מזכירים, אך את טבח דיר-יאסין, שקדם לכל אלה, ושבמידה ידועה גם גרם להם …. משתיקים ולא מזכירים", וטען ש"דיר-יאסין איננה מקרה אחד, בודד … אלא משל ודוגמה לכמה וכמה "מקרים" דומים, מקרים שאינם כלל וכלל מקרים, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה".

העמדה הדו-לאומית הזו היא ההתעקשות על ההקשר, על המציאות המוכחשת. היא הסירוב למימוש הסירוב המוקדם להציל בשאיפה לטיהור, בששון אלי קרב שיזרע את זרעי היעדר הביטחון להבא.

ולבסוף, גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל, מתוך שלילת ההצלה ומתוך ההתכנסות אל היגיון הטיהור, ומתוך היגיון מיליטריסטי שהבטיח סבבי לחימה חוזרים ונשנים, התגבשה העמדה הדו-לאומית כנגד כל אלה, בתביעה לשוויון אזרחי של ממש עבור הפלסטינים בישראל, לשיבת הפליטים לאדמותיהם ולעמדה ניטרלית בתוך הסדר הפוליטי הגלובלי שתאפשר את השתלבותה האזורית של ישראל במזרח התיכון.

גם כאן, לכל אלה היתה נגזרת בהעמדתה של הדו-לאומיות כנגד דוקטרינת הביטחון של מדינת ישראל, שגולמה באלימות הברוטלית שכוונה כלפי מסתננים, רוצה לומר פליטים שביקשו לשוב לאדמותיהם, ובמדיניות פעולות התגמול והענישה הקולקטיבית. הם זיהו את העובדה כי מדובר רק בהמשך מתמיד של מעגל הנקם, שמוצא מנוחה אך ורק בפעולה הצבאית הגובה את קורבנותיה, אך מתעלמת מהשנאה המתמשכת ובאי האמון שאותם היא נוטעת.

גם כאן הם הצביעו על מהלכי יצירת הבערות המכוונת של אזרחי המדינה, על הדיסאינפורמציה, על חוסר היכולת להכיר את המציאות, על האפשרות להכחיש אותה, כבסיס ההצדקה המרכזי של הפעולות הללו.

ואפשר אולי להביא כאן דווקא את דברי ראש הממשלה דאז, משה שרת, שטען כי אישר פעולת תגמול על מנת להפיס את דעתו של הציבור, לאחר שזה הולעט במידע כוזב. זאת, בעקבות רציחתם של שני ישראלים באדמות הכפר הפלסטיני עג'ור, שהגיעה לאחר עונש המוות שנגזר על שניים מחברי רשת הריגול והחבלה שהפעילה ישראל בקהיר (ושבאחריותה להפעלתה נמנעה מלהודות, כדי להציג את המשפט כמצג ראווה אנטישמי), ולאחר נפילתם בשבי הסורי של חיילים ישראלים בעיצומה של משימת ריגול, שגם בה לא הודתה ישראל.

בהתבסס על כל גדישת השנאה שנבעה מהדיסאינפורמציה המכוונת, גרס שרת, כבר לא ניתן היה להימנע מן ההוראה לביצועה של פעולה צבאית, על אף שגם לו עצמו לא היה ספק בחוסר התוחלת שלה:

אמרתי כי ידעתי זאת היטב – לך והסבר לכל אדם ברחוב כי משפט קהיר הוא מעשה ידינו, ו'בת גלים' זהו קרב אחד במערכה ממושכת, והשבויים בסוריה נכשלו במבצע שאנו יזמנו, ואילו נכשלו בזה ערבים בתחומנו היינו הורגים אותם במקום המעשה בלי אומר ודברים, כפי שעשינו ל'ליגיונרים' שעברו לתומם ברצועה שלנו ליד מבואות ביתר, וגם לכל אחד מהם אם מתאבלת על בנה […] ברור כי רצח עג'ור הגדיש את הסאה ויש לפרק את הזעם. רק זהו ההיגיון, לא אחר. איני מאמין כי מבחינת הביטחון יועיל התגמול כהוא זה. היפך, אני חושש מאוד כי ישמש חוליה פותחת למחזור חדש של דמים בספָר".

את הדברים כתב שרת ביומנו האישי, כראש ממשלה המעיד על חוסר יכולתו לעמוד בפני רצון הציבור, שהוא עצמו היה גם אחראי לעיצובו באמצעות יצירת מסך הבערות, להפגנה של עוצמה צבאית.

חברי אחוד, לעומתו, הצביעו כבר קודם לכן על היעדר הבסיס להאשמותיה של ישראל את מצרים באנטישמיות, על חרחור המלחמה המתמיד שלה, ועל חוסר התוחלת של מדיניות פעולות התגמול, שסופה רק המשך בלתי נגמר של מעגל הנקם. הם יצאו כנגד מדיניות הדרדור שאימצה ישראל, שבסופה גם כרתה ברית עם הכוחות הקולוניאליים של בריטניה וצרפת, שהובילה לכיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה. כנגד החגיגות הישראליות על "שחרורה" של רצועת עזה הם התריעו כי שפה כזו רק מובילה למסקנה הבלתי נמנעת כי רצונה של ישראל גם ב"שחרור" ירושלים שכם וחברון, ולאור מסקנה זו אין כל סיבה שמדינות ערב ירחשו ולו גרם של אמון ביחס לשאיפותיה של ישראל.

כאן עולה הדו-לאומיות כאלטרנטיבה לבלעדיות של השיח הצבאי על משרד הביטחון, להבנה כי האוזן הכרויה אל קולותיהם של פלסטינים ושל המדינות הערביות, כי הניסיון ליצור אמון, כי השאיפה להצלת חיים בכל מחיר, ולא למימוש הכוח הריבוני עד התפקעותו מעצמו, הן שביכולתן להביא למציאות בת קיימא, לתחושה של קיום בטוח.

להפגין עוד ועוד כוח, לזרוע עוד חורבן, על מנת שלא להודות בתבוסה. ילדה פלסטינית בלב הריסות בעקבות תקיפה ישראלית ברפיח, דרום עזה, 12 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

איך לדבר על דו-לאומיות מתוך חורבן? איך נכון לדבר על האינסטרומנטליזציה של האסון, על ההזדמנות שמנצלת ישראל לזרוע חורבן, לממש את שאיפות "תוכנית ההכרעה" של כמה מחבריה, את תוכניות הטרנספר שכבר משווקות לעולם גם על ידי חברי אופוזיציה ישראלים?

איך נכון לדבר על הסירוב להצלה בכל מחיר של החטופים המוסיפים להינמק בשבי, על גלגול העיניים לנוכח הירי בשלושה מהם המניפים דגל לבן במעין אנחה של "אלה החיים", וכל זאת על מנת להפגין עוד ועוד כוח, לזרוע עוד חורבן, עוד נבטי שנאה, על מנת שלא להודות בתבוסה? איך לחשוב דו-לאומיות כשבת הברית רבת העוצמה נמנעת מכל גינוי בעל משמעות לפעולותיה של ישראל, מתמיכתה הבלתי מתפשרת במעשה החורבן?

ואולי הקרקע החרוכה שתיוותר אחרי הרעש היא הדו-לאומיות בעצמה, זו שתוכל לשמש כמשענת לכל מה שיוכל להיבנות, זו שתוכל לאפשר את היכולת להקים את הערים החרבות מעפרן ואפרן? האם יהיה לה עוד מקום?

אני רק יכול לדעת שהדו-לאומיות נושאת על כתפיה את המציאויות כולן, היא רואה עולמות חרבים ובנויים וחרבים, היא מחזיקה את המציאות השקטה המכחישה את המציאות החרבה ומחזיקה את הרגע שבו המציאות החרבה מבקיעה גדרות וזורעת חורבן מחוצה לה, והיא מחזיקה את חורבנה הנוסף של המציאות החרבה זה מכבר, תלי תלים של חורבנות. היא האדמה החרבה שתיוותר, זו שגם מתוכה תהיה אולי האפשרות לצמוח.

אבי-רם צורף הוא היסטוריון, חבר קולקטיב מזרחי-אזרחי ואקדמיה לשוויון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf