העיתונאים בישראל צריכים להרכין ראש בפני העיתונאים בעזה

ביום שישי האחרון פנה ארגון "עיתונאים ללא גבולות" לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בדרישה לחקור את הריגתם של שבעה עיתונאים פלסטינים ברצועת עזה בתקופה שבין 22 באוקטובר ל-15 בדצמבר. לטענת הארגון, מעדויות שנאספו עולה חשד כי הריגתם של השבעה לא היתה "נזק אגבי", אלא שהם היו מטרה בשל עבודתם העיתונאית, מעשה שהוא לכאורה בגדר פשע מלחמה. זו הפנייה השנייה של הארגון להאג מאז תחילת המלחמה: ב-31 באוקטובר הארגון שלח לבית הדין בקשה דומה ביחס לנסיבות הריגתם של שבעה עיתונאים אחרים.

>>מומחי רפואה: המצב הבריאותי בעזה קטסטרופלי

את המספר המדויק של העיתונאים שנהרגו עד כה בעזה קשה לדעת. "עיתונאים ללא גבולות" נוקבים במספר של 66 עיתונאים הרוגים (נכון לשבת), "הוועדה להגנה על עיתונאים" (CPJ) מדברים על 88, ואילו ערוץ הטלגרם "עזה עכשיו" פרסמו אתמול רשימה שמית של 101 עיתונאים פלסטינים שלטענתם נהרגו עד כה ברצועה.

כך או כך, אין מחלוקת שהעיתונאים הפלסטינים שעדיין מדווחים מתוך הרצועה עושים זאת בתנאים בלתי אפשריים, ותוך סיכון מידי ומוחשי לחייהם. לדברי הוועדה להגנה על עיתונאים, בעשרת השבועות הראשונים של המלחמה נהרגו בעזה יותר עיתונאים מאשר נהרגו במדינה כלשהי במהלך שנה שלמה.

מתחילת המלחמה אנחנו מפרסמים כאן את הקולות והדיווחים שלהם. בהם איבתיסאם מהדי שכתבה על המצב הקטסטרופלי של מערכת הבריאות ברצועה הגוועת; רווידה כמאל עמאר שדיווחה על מצוקת עובדי ההצלה, שנאלצים לחפור בידיים כדי לחלץ פצועים מתחת להריסות; ומחמוד מושתהא שכתב על מלחמת ההישרדות היומית של התושבים, הוא ובני משפחתו ביניהם.

לאור המגבלות הקשות שישראל מטילה על כניסתם של עיתונאים זרים לרצועה, עד כדי כך שהתאחדות הכתבים הזרים בירושלים נאלצה לעתור לבג"ץ בדרישה להורות למדינה לאפשר כניסה נרחבת יותר של תקשורת בינלאומית לעזה, העיתונאים הפלסטינים מאפשרים הצצה ייחודית לאפוקליפסה שמתחוללת שם, שלא דרך דף המסרים של דובר צה"ל או כאורחי כבוד של הצבא.

ישראל, מסתבר, לא מתלהבת: על פי עדותו של כתב אל-ג'זירה, אנס א-שריף, הוא קיבל כמה וכמה שיחות מאיימות מגורמים צבאיים שהורו לו לחדול מעבודתו ולהתפנות מאזור הסיקור. ימים ספורים לאחר מכן, ביתו הופצץ ואביו בן ה-90 נהרג. הוא איננו היחיד: פניית ארגון "עיתונאים ללא גבולות" לבית הדין בהאג מסתמכת על עדויות נוספות של עיתונאים, שביתם הופצץ לאחר שיחות איומים מהצבא.

אילו עיתונאים כן מוזמנים – ובחפץ לב! – להגיע לעזה ולדווח ממנה? העיתונאים הישראלים, שהצבא בוחר, כמובן. זה גם הגיוני. אחרי הכל, מאז תחילת המלחמה התקשורת הישראלית ממילא התפרקה ברובה המוחלט מכל אתיקה מקצועית, והתגייסה באופן גורף לדברר את מסרי הצבא, אז מדוע שיעשו זאת רק מתוך האולפנים ולא ייהנו מאבק המלחמה שמספקת התפאורה החרבה של עזה? איך אחרת יכול היה ינון מגל, איש ערוץ 14, לצהול למראה החורבן שבתוכו הוא עומד ולהכריז "אין עזה!" ולשוחח עם חיילים במין שלווה פסטורלית וסוריאליסטית, כשהם יושבים על כורסאות בלב ההריסות?

מגל, שספק אם עונה על הגדרת עיתונאי, איננו היחיד. ככלל, עיתונאים ישראלים מגיעים לרצועה בחסות ובתוך טנקים כדי לשוות לדקלום דף המסרים של הצבא ניחוח מקצועי כביכול, ולהרים לחיילים. רובם נשמעים כמו גרסה מצולמת של "קולה של אמא": כמה זמן לא ראיתם את המשפחה? מה אתם צריכים? למה אתם הכי מתגעגעים? איזה מסר תרצו להעביר לציבור שרואה אתכם בבית?

אחרי שנכנס לעזה, ניר דבורי, שעיקר גאוותו המקצועית היא על היכולת לחזור על הודעות דובר צה"ל מבלי להחסיר אף תו בכסות של דיווח עיתונאי, כבר לגמרי עבר לדבר בלשון רבים, וכורך את עצמו ואת החיילים ליישות אחת.

כשהם לא עסוקים בליטוף חיילים, העיתונאים הישראלים שנכנסים לעזה מתמקדים בהאדרת הצבא והישגיו: תראו כמה רחבות המנהרות שחשפו! והמחשבים הניידים שנתפסו בבית חולים שיפאא ללא ספק מאששים את טענות הצבא על קיומה של מפקדת חמאס במקום. צבא אמיץ, חכם וגיבור, שאת שני מיליון האזרחים המורעבים, הצמאים, החולים והמבוצרים שהוא נלחם בהם אסור לציבור הישראלי לראות או לשמוע.

את מה שמחסירים כתבינו האמיצים בשטח, משלימים עמיתיהם באולפנים. נדיר עד בלתי אפשרי לראות משדר חדשות בערוצים המרכזיים מבלי לשמוע לפחות דובר אחד סביב השולחן שקורא באופן מפורש לבצע פשעי מלחמה או רצח עם בתושבי עזה.

אליהו יוסיאן, שמזמן היה צריך להיעלם מהמסכים בגלל קריאותיו הנתעבות לביצוע פשעים נגד האנושות, ממש איננו היחיד. גם צבי יחזקאלי, שקורא להשמדה המונית וחסרת אבחנה בעזה, כבר איננו כה יוצא דופן. שניים אלה אולי יותר בוטים מחבריהם, אבל לא שונים מהם מהותית. תקשורת העם מאחורי צבא העם, ואל תדברו איתנו על תפקידה של העיתונות ועל אתיקה מקצועית.

אלי יוסיאן על סטרואידים עם זקן.@limoodiran pic.twitter.com/Lkhu8f2fw2

— Ofer Sharir (@OSharir) December 19, 2023

אבל האמת היא שזה בנפשנו לדבר על תפקיד התקשורת – בחברה דמוקרטית בכלל, ובזמן מלחמה בפרט. ייתכן מאוד שלו התקשורת לא היתה מאמצת מאז ראשית המלחמה, ללא סייגים וללא שאלות, את המטרות העמומות והסותרות שהצמיד לה הצבא, קרי מיטוט חמאס והשבת החטופים, לא רק חייהם של רבים מהחטופים שכבר אינם היו ניצלים, אלא גם חייהם של אלפי ילדים פלסטינים וחפים מפשע נוספים ברצועה.

ייתכן שאלמלא הצנזורה העצמית שמפעילה התקשורת הישראלית מזה חודשיים וחצי, הציבור היה יכול לגבש דעה מושכלת יותר לגבי מלחמת הדמים הזו, ולא רק לחזור מתוך טמטום חושים על הסיסמה החלולה "ביחד ננצח".

ואולי ההפגנות למען השבת החטופים ועצירת המלחמה לא היו נתפסות כהפגנות "נגד חיילי צה"ל", אלא דווקא ככאלה המבקשות לחסוך גם בדם החיילים. כן, אותם חיילים שהתקשורת משתחווה מולם אפיים ארצה, אבל מקבלת את נפילתם מדי יום על מזבח מלחמת הנקם הזו כגזירת גורל, עצובה אך בלתי נמנעת.

העיתונאים הישראלים שמזינים את מדורת המלחמה מאולפנים מרופדים היטב, או מתוך טנקים ממוגנים בלב הרצועה, צריכים להרכין ראש בבושה מול עמיתיהם הפלסטינים, שעדיין מתעקשים לדווח מתוך לוע הגיהינום, ומול זכרם של אלה ביניהם ששילמו על כך בחייהם. אילו היתה בהם יושרה מקצועית, הם היו אמורים להיות הראשונים להתקומם מול ההרג ההמוני הזה של עמיתיהם למקצוע. הבעיה היא, כמובן, שהם רחוקים מלחלוק מקצוע. מדבררי הצבא באולפנים הם הרבה דברים. עיתונאים אינו אחד מהם.