הסכם אוסלו: הרבה כוונות רעות ותרומה קריטית אחת

המילה "ביטחון" מופיעה 281 פעמים בפרוטוקול ישיבת הממשלה מ-30 באוגוסט 1993, שדנה בהצהרת העקרונות של הסכם אוסלו ושתוכנה הותר לפרסום לפני כשבועיים. המלה "הסכם" מופיעה בדברים 300 פעמים, במקרים רבים בצמידות למלה "אוטונומיה", המופיעה 81 פעמים. המילים "התנחלויות" או "מתנחלים" מופיעות 41 פעמים, כמעט כמו המילה "שלום", המופיעה 46 פעמים, אבל ברוב המקרים ביחס להסכם השלום עם מצרים, או לשלום עתידי עם סוריה, או תוך אזכור ארגון "שלום עכשיו" (או אפילו בביטוי "חס ושלום"). המילה הזו כמעט לא מוזכרת בהקשר הפלסטיני. המילה "כיבוש", לעומתן, מופיעה פעם אחת בלבד, ואילו המילה "פיוס" לא מופיעה אפילו פעם.

ספירת המילים אינה סתם לשעשוע. היא מספרת סיפור עמוק יותר; סיפור על הסכם שנועד להתחיל תהליך היפרדות מהפלסטינים בכך שהעניק להם לכאורה שליטה על ענייניהם, במתכונת של אוטונומיה. אבל האוטונומיה הזו היתה מצג שווא ונועדה להיכשל, כי התבססה על יסודות עקומים שממשלת רבין ירשה עוד מממשלות הימין, והדוברים עצמם היו מודעים לכך.

היא מספרת על הסכם שיוזמיו היו מודעים לכך שלא יוכל להביא ביטחון לישראלים, משום שהוא נמנע מפינוי התנחלויות. זאת, בשעה שכל הדוברים בדיון – כולל אריה דרעי, היחיד שמביע אהדה להתנחלויות ולזכות להתיישב בארץ ישראל – מסכימים שהשארת ההתנחלויות תיצור בעיות ביטחוניות כמעט בלתי פתירות. והיא גם מספרת סיפור על הסכם ששושביניו הישראלים לא חשבו עליו כעל הסכם שלום בין שני צדדים שווים, בין שני עמים הזכאים שניהם להגדרה עצמית, אלא כעל סוג של הסכם כניעה המנצל את השפל בכוחם של הפלסטינים ושל אש"ף.

אבל לצד הכשלים הגדולים בהסכם אוסלו, ננסה להראות כיצד הוא שימש לתחילת שינוי תפיסה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כיצד התוצאות הלא-מכוונות שלו אפשרו את יצירתה של "קשת היסטוריה" חדשה, שיכולה להמיר את הסכסוך כולו, או חלקים ממנו, לנתיבים חיוביים יותר. אוסלו התחיל תהליך שבו היהודים-הישראלים כבר לא יכלו להתעלם יותר מקיומו של עם פלסטיני ומכך שיש לו זכויות לאומיות. והוא גם התחיל תהליך שבו מתברר שהפרדה "קשה" בין ישראל לפלסטינים, בין יהודים לפלסטינים, היא על גבול הבלתי אפשרי.

אוטונומיה עם פנים החוצה

אחד הדברים המעניינים בקריאה בפרוטוקול הוא שכל המשתתפים – התומכים הנלהבים, המהססים, המסתייגים והמתנגדים – מסכימים שמה שהם מכנים "האוטונומיה הפלסטינית", מתווה שהם מאשרים ברוב של 16 תומכים נגד שני נמנעים בסוף הישיבה, הוא לא הפתרון האידיאלי בעיניהם.

משה שחל, אז שר המשטרה (הדובר הכי צלול ואמיץ מכל השרים), העריך שהסכם האוטונומיה "בלתי אפשרי לביצוע ויישום", שכן לא מדובר ב"אוטונומיה של הבסקים, כלפי ממשלה שבכל מקרה פניה פנימה, אלא מדובר על אוטונומיה, שפניה החוצה". כלומר לא מדובר באוטונומיה שהשלטון המרכזי נותן לאזרחים שלו, אלא באוטונומיה הניתנת ללא-אזרחים המעוניינים בעצמאות מדינית, ולכן ספק אם אפשר לקרוא לה אוטונומיה. משום כך, שחל העדיף ללכת לפתרון קבע.

>> מלכודת אוסלו: ההתאבדות המפוארת של אש"ף ושל הנרטיב הפלסטיני

ישראל קיסר, אז שר התחבורה ועוד אחד מהדוברים הצלולים בישיבה, מציין שהאוטונומיה המוצעת בהסכם אוסלו מבוססת למעשה על הסכם האוטונומיה, או בעצם "הפרישה מחדש" (redeployment) שמנחם בגין חתם עליו במסגרת הסכם השלום עם מצרים, ועל מכתב הזימון לוועידת מדריד, שניסח יצחק שמיר בתור ראש ממשלה. שני המסמכים האלה, אומר קיסר, "הם קונספציה של הליכוד, שכל תכליתם היה 'לדפוק' את העניין. עכשיו באה מפלגה שהיא בעד פשרה טריטוריאלית. לך תכניס תפיסה של פשרה טריטוריאלית לשני הסכמים שתכליתם בכלל כיוון אחר לגמרי". כלומר, קיסר טוען שההסכם המוצע שם מכשולים בפני רעיון הפשרה הטריטוריאלית, לא מקדם אותה.

מעניין לציין בהקשר הזה כי בחלקים מסוימים, הסכם "הפריסה מחדש" – שהוצג באופן לא מוצדק כהסכם אוטונומיה – שחתם בגין עם סאדאת בקמפ דיוויד, אכן הלך רחוק יותר מהסכם אוסלו במה שנוגע לפלסטינים. לא רק שגם שם דובר על נסיגה ישראלית, על היערכות מחדש, על אוטונומיה עם משטרה חזקה, אלא נאמר שם כי "הפתרון שינבע מן המשא ומתן חייב להכיר גם בזכויות החוקיות של ערביי ארץ-ישראל ובצרכיהם הצודקים". זה לא הופיע באוסלו.

למעשה, אפשר לומר שאוסלו נולד מרחם של מחשבה ימנית הדוגלת בשליטה בכל השטח שבין הירדן לים ללא חלוקה, ולא מרחם של מחשבה שמאלית של חלוקה לצורך קיום "מדינה יהודית ודמוקרטית", כלומר לצורך שימור משטר יהודי ו(אתנו)דמוקרטי.

התיישבות בלי תרומה ביטחונית

ההחלטה לא לפנות התנחלויות לא התקבלה משום שלחברי הממשלה היתה פינה חמה למתנחלים. ראש הממשלה יצחק רבין אמר את הדברים באופן בוטה מאוד: "ההתיישבות היהודית, בעיקר באזורים הצפופים, סיבכה את החיים. זו היתה המטרה הפוליטית שלה", הוא אמר בתחילת הדיון. "זו היתה התיישבות פוליטית ולא ביטחונית, בלי שום תרומה ביטחונית (הייתי אומר כמעט ההיפך, אבל לא אגיד את זה)".

אפילו דרעי, היחיד שייצג עמדה ימנית בממשלה (הוא נמנע בסופו של דבר בהצבעה, יחד עם שמעון שטרית) אומר כי "אם רוצים לתת תשובה ביטחונית – או שמפנים את כל הישובים… או שמשאירים את המצב כמות שהוא ולא תהיה תשובה ביטחונית".

ובכל זאת, למרות ההסכמה הגורפת שההתנחלויות מזיקות לביטחון, בדיון לא עולה דרישה לפנות אותן. פרס נותן את ההקשר הפוליטי להחלטה הזו. הוא מעיד שחשש שהפלסטינים יעלו את עניין ההתנחלויות וידרשו לפרקן, "אבל יהודה ושומרון זה לא ימית ושנת 1993 אינה שנת 1982", הוא אומר בהתייחסו להסכם השלום עם מצרים ופינוי היישובים בסיני. "להתחיל להוציא היום עשרות אלפי מתנחלים, לפי דעתי, זה היה מביא אותנו למצב בלתי אפשרי, גם מוסרית וגם פיזית".

הפלסטינים, עולה מהפרוטוקול, הציעו סוג של שליטה משותפת בהתנחלויות – להפוך אותן ל"אזור סחר חופשי", שבו פלסטינים ומתנחלים יוכלו לנוע באופן חופשי. פרס סירב. "אנחנו בעניין הזה גם כן עמדנו ואני מאד שמח, שזה נגמר כך. אין הורדת התנחלויות", הוא מתגאה. גם ירושלים נשארה בחוץ, הוא ממשיך למנות את רשימת הישגיו.

בדרך לסיפוח בפועל

אבל מרגע שהוחלט להשאיר את ההתנחלויות תחת שליטה ישראלית מלאה בלב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה, ההידרדרות האלימה שבאה בעקבות הסכמי אוסלו היתה כמעט בלתי נמנעת. הימין אוהב להזכיר שברק, בתור רמטכ"ל, הזהיר מפני ה"חורים" הביטחוניים בהסכם אוסלו. מה שהם ששוכחים להזכיר שלפי ברק, הקושי הביטחוני הוא כל כולו תוצאה של השארת ההתנחלויות. למעשה, מהעיון בפרוטוקול עולה שהממשלה הבינה שאוסלו יפגע בביטחון בגלל קיום ההתנחלויות, אבל היא העדיפה את ההתנחלויות על הביטחון.

מצד אחד, אומר ברק בדיון, הצבא יתקשה לשמור על ביטחונם של המתנחלים באלף הקילומטרים של הכבישים להתנחלויות בגדה המערבית (היום המספר בוודאי גדול פי כמה), ומצד שני, אם הצבא יפעל "מעבר למה שכתוב בכל ההסכמים", המצב עלול להידרדר ולא יחזור "לנקודת האפס, אלא זה מביא אותנו לנקודה, שמכל היבט אפשרי, היא יותר קשה". לא רק האינתיפאדה השנייה הוכיחה שהוא צדק מבחינה הזו. גם העובדה שביום חמישי אחד לפני כשבועיים, 30 שנה אחרי, בזמן שבגדה פרוסים עשרות גדודים קרביים, נרשמו ארבעה פיגועים בגדה ובמזרח ירושלים, מוכיחה שאין ביטחון עם התנחלויות. ההפך.

למעשה אפשר לומר שלא במכוון, הסכם אוסלו סלל את הדרך לסיפוח בפועל של ההתנחלויות, ומשום ש-140 הישובים שהיו קיימים אז כיסו "את כל השטח וצרכי היום יום שלהם מחייבים נסיעות", כפי שציין ברק בדיון, הוא תרם תרומה מכרעת לסיפוח בפועל של הגדה המערבית כולה, 30 שנה מאוחר יותר.

קו ישיר נמתח בין השיח המתעתע על היפרדות כביכול מהפלסטינים, שמשמעותו הממשית היתה  כליאתם של הפלסטינים באזורי A ו-B ומאוחר יותר ברצועת עזה תוך שליטה צבאית ישראלית מוחלטת והיעזרות בקבלן משנה בדמות הרשות הפלסטינית, ובין האמירה של איתמר בן גביר על עליונות חופש התנועה של היהודים, או האמירה של עמיחי אליהו על הפלסטינים בגדה המערבית כמי שחיים בכלא.

בלי קשר להתנחלויות, הפרדה היתה מראש רעיון גרוע. היא התעלמה משאלות יסוד בסכסוך, מענייני בריאות, אקלים, גיאוגרפיה וכלכלה, ועד יותר מהשאלות "גדולות" יותר כמו ירושלים, זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, ומעמדם של הפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית כמיעוט לאומי. היא גם העמידה חזון שלילי של "גירושין", במקום חזון חיובי של חיים משותפים. רעיון ההפרדה מתנגש באופן חזיתי עם הגיאוגרפיה הלאומית, הכלכלית והדמוגרפית של פלסטין/ארץ ישראל. כפי שיעל ברדה הראתה לאחרונה, היא גם המשך למסורת ולדפוסי החשיבה של השלטון הקולוניאלי הבריטי.

פרוטוקול הדיון על הסכם אוסלו מראה שגם פוליטית קשה מאוד להגיע להפרדה. אם ממשלה בראשות אדם שהיה עוין להתנחלויות באופן אישי, ובהשתתפות שרים כמו יוסי שריד ושולמית אלוני, לא העזה לדון בפינוי התנחלויות כשמספר המתנחלים היה 120 אלף, האם בעתיד הפוליטי הנראה לעין אפשר לדמיין ממשלה בישראל שתפנה מספר מתנחלים גדול פי ארבעה? גם אם נקבל את החישובים של שאול אריאלי ולפיהם אפשר להגיע למדינה פלסטינית רציפה תוך פינוי של כ-100 אלף מתנחלים וחילופי שטחים, קשה לראות איך זה קורה. לא בלתי אפשרי, אבל בהחלט מסובך מאוד פוליטית.

התעלמות מיחסי הכוח

קריאה בפרוטוקול הדיון על הסכם אוסלו צריכה להזהיר אותנו גם מפני מכשול נוסף: ההתעלמות ממאזן הכוח. בדבריו בישיבת הממשלה, פרס חוגג את החולשה של אש"ף, שנבעה, לדבריו, מהתמיכה המוטעית בסדאם במלחמת המפרץ, מהמשבר הכלכלי הפנימי, ומהתפרקות ברית המועצות. "זו איוולת מצדנו", הוא מסכם, "אם אנחנו לא נתפוס את הרגע הזה כרגע בעל חשיבות, כדי להגיע להסדר".

מבנה לא שוויוני הוא לעולם לא יציב, אבל פערי הכוח האלה עשויים לבצר את משטר האפרטהייד לפחות לזמן הנראה לעין, או לכפות על הפלסטינים הסכם כניעה נוסף, כמו הניסיון שנעשה עם "עסקת המאה" של טראמפ, או עם הסכמי אברהם וההסכם שנתניהו שואף אליו עם סעודיה. בלי כוח נגדי פלסטיני, פלסטיני-ישראלי או כוח פרו-פלסטיני עולמי, אין כמעט סיכוי לעלות על המסלול לצדק היסטורי.

במבט רחב יותר, כפי שטענו לאחרונה הסוציולוגים לב גרינברג ודניאל דה-מלאך, מדעני חברה ופרשנים מומחים רבים נוטים להסביר את דפוסי הקולוניזציה הציונית בניתוק מדפוסי ההתנגדות הפלסטינית-הילידית אליה. הניתוק הזה לא רק מתעלם מההתנגדות ומהסוכנות הפלסטינית, אלא גם תורם להערכת חסר של חשיבות התנגדות זו לעצירת הקולוניזציה.

אלא שנוסחת הכוח מורכבת, רב-זירתית ודיאלקטית. קיומה של התנגדות פלסטינית-ילידית היא קריטית, אבל גם קיומה של אלטרנטיבה ישראלית פנימית היא תנאי הכרחי, אם כי בדרגה שנייה. אלטרנטיבה כזו מחייבת ברית בין המרכז-שמאל היהודי למפלגות הפלסטיניות, ברית שלא קיימת היום ולא קל להשיגה, כפי שכתבנו לא פעם.

אבל גם שני אלה לא מספיקים, שכן בלי כוח חיצוני אי אפשר להתקדם. אבל כדי שכוח חיצוני יתגבש, צריך שהקהילה הבינלאומית, ובמיוחד האימפריה האמריקאית, ייווכחו לדעת שיש אלטרנטיבה פוליטית פנימית אמיתית לאפרטהייד הישראלי. עד אז, הן יהיו פחות נכונות ללחוץ על ישראל. כלומר כדי להזמין לחץ חיצוני הכרחי, צריך לבנות חזית דו-לאומית פנימית שתאותת ל"חוץ" שיש ב"פנים" כוחות המוכנים מבחינה ארגונית ופוליטית להזיז את המציאות למקום אחר.

פתאום נתניהו מכיר במדינה פלסטינית

אבל יהיה לא הוגן לומר שתהליך אוסלו עשה רק רע. הדבר בולט הרבה יותר ביחס לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. אליקים רובינשטיין, אז מזכיר הממשלה, הביע דאגה שההסכם, רחמנא ליצלן, עלול ליצור "קונוטציה שלעם פלשתיני יש זכות להגדרה עצמית". רובינשטיין, ראוי להזכיר, עמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם המשלחת הירדנית-פלסטינית בוושינגטון, ולאור העמדות האלה ברור שהן לא יכלו להסתיים במדינה פלסטינית עצמאית.

רובינשטיין היה בוטה במיוחד, אבל גם השרים האחרים לא מדברים על מדינה פלסטינית עצמאית, גם אם חלק מהם ומהישראלים שהיו מעורבים במו"מ, כמו רון פונדק ואחרים, תמכו בהגדרה עצמית לפלסטינים. פרס עדיין לא בטוח אפילו שנציג רשמי של אש"ף יחתום על ההסכם, וזה שבועיים בלבד לפני שערפאת ורבין לחצו ידיים על המדשאה בבית הלבן.

אבל קשת ההיסטוריה היא צֶבֶר של השלכות בלתי מתוכננות. אין זה אומר שאי אפשר לצפות אותן, אלא שהן התרחשו שלא בכוונת השחקנים ההיסטוריים. על יסודו של הסכם אוסלו, שאת מגרעותיו מנינו, קמה ועמדה הקשת ההיסטורית, שהביאה את ברק, שבע שנים מאוחר יותר, לדון כראש ממשלה על הקמת מדינה פלסטינית עם יאסר ערפאת.

אף לאחר הכישלון המהדהד של פסגת קמפ דיוויד, שהסתיימה באמירה המפורסמת וההרסנית של ברק לפיה אין פרטנר פלסטיני, המשיכו הצדדים לשאת ולתת על הסדר קבע. נוטים לשכוח כי בתום ועידת טאבה, שנערכה כמה חודשים מאוחר יותר, פורסמה הצהרה שכללה משפט חסר תקדים, אז וגם היום, ולפיו "הצדדים מצהירים שהם מעולם לא היו קרובים יותר להשגת הסכם וכי את הפערים שנותרו אפשר לסגור עם חידוש השיחות אחרי הבחירות בישראל".

ככל הנראה, אותו נקיק פוליטי שנפער באוסלו הביא לכך שקצת יותר מעשור אחר כך, אפילו בנימין נתניהו, המחבל העיקרי בתהליך אוסלו, הכיר, נומינלית כמובן, בזכותם של הפלסטינים להקים מדינה, שלא לדבר על אהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס ב-2006. "הקשת ההיסטורית" לא הביאה אותנו להסדר צודק, רחוק מכך, אבל אם דיון דומה היה מתקיים היום בממשלה ישראלית, כבר אי אפשר היה להתעלם ממושגים כמו מדינה פלסטינית כפי שהיה באותו דיון לפני אישור הסכם אוסלו.

אותן השלכות לא מתוכננות באות לביטוי בדיון על 300 אלף הפלסטינים שנאלצו לעזוב את הגדה המערבית ועזה אחרי 1967. ("כן ירבו", מעיר רובינשטיין ביחס לעקורים האלה בחביבות סרקסטית האופיינית לו). רבין מתנגד בתוקף לכך שאפילו אחד מהם יחזור. בפועל, בין חתימת הסכמי אוסלו ובין האינתיפאדה השנייה, חזרו לגדה המערבית ועזה לפחות 100,000 פלסטינים, לפי דו"ח של האוניברסיטה האירופית מ-2011. פעילים פלסטינים טוענים שהמספר גדול בהרבה.

לעלות על קשת הצדק ההיסטורית

באחד הספרים היותר חשובים שנכתבו על תהליך הפיוס בדרום אפריקה, "Reconciliation as Interdependence", כותב פאני דה טויט כי הפיוס שם התחיל במקום מאוד נמוך: הכרה עובדתית בקיומו של אחר ובתלות הדדית בו. ערכים כמו מחילה וצדק הגיעו רק לאחר מכן וצמחו מן ההכרה הראשונית.

אם כן נראה, כי דה-טויט היה מצדד באוסלו רק כדי לעלות על אותה "קשת הצדק ההיסטורית", ביטוי שהשתמש בו לאחרונה מדען המדינה איאן לוסטיק בספרו "הפרדיגמה האבודה: מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת": בלי שום רומנטיקה או נאיביות. גם אם בדיון בממשלה לא דיברו על מדינה פלסטינית, תהליך אוסלו כפה על החברה הישראלית להכיר שבארץ הזו חי עוד עם, ויש לו זכויות לאומיות. עם ההכרה הזו, כל יהודי ישראלי מוצב בפני צומת תודעתית-ערכית-פוליטית שממנו יוצאות שתי דרכים עיקריות: שוויון לאומי (בכל קונסטלציה שתהיה), או אפרטהייד. הממשלה הנוכחית בחרה באופציה האחרונה לא מתוך התכחשות לפלסטינים, אלא דווקא מתוך הכרה בהם וקביעה שהם לאום נחות ובלתי שווה ללאום היהודי הישראלי.

הסכם אוסלו יצר אשליה של שלום והפרדה, תוך אימוץ בפועל של רעיונות הימין בדבר שליטה ללא חלוקה וחיזוק ההתנחלויות. הוא נולד בחטא ובוצע בחטא. אבל היו לו גם השלכות לא מתוכננות, שהן סותרות לכאורה. מצד אחד, הוא למעשה כפה על הישראלים הכרה בפלסטינים כעם עִם זכויות לאומיות להגדרה עצמית, ומצד שני הוא צמצם את האפשרות להפרדה "קשה" בין ישראלים לפלסטינים, בין הגדה המערבית ובין ישראל הריבונית בתוך הקו הירוק. במצב כזה, האפשרויות הן שלוש: אפרטהייד רשמי או אפילו גירוש במתכונת סמוטריץ'-בן גביר; מדינה אחת שבמסגרתה שני העמים יוותרו למעשה על זכות למדינה משלהם; או שתי מדינות בתוך מסגרת מוסדית ומחשבתית של שותפות ושוויון. שותפות כזו, כפי שכתבנו, גם תוכל לאפשר לחץ בינלאומי, שהיה ונשאר מרכיב הכרחי בכל תזוזה לכיוון חיובי.