מלכוד אוסלו: ההתאבדות המפוארת של אש"ף ושל הנרטיב הפלסטיני

רציתי שיצליח, אבל הראש התעקש שזה לא יעבוד. תושבים חוגגים את כניסתם של שוטרים פלסטינים ליריחו, 13 במאי 1994 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

אוסלו תפס אותי כעורך דין צעיר בתחילת דרכו, לאחר שנים של חיים סטודנטיאליים עמוסים בפעילות פוליטית בירושלים של סוף שנות השמונים, בצל האינתיפאדה הראשונה. את ירושלים עזבתי ב-1990, עייף במידה לא קטנה מהעיר, מהמתח המתמיד ומהפעילות האינטנסיבית נגד הכיבוש. לכן לא פלא שעל אף כל מה שאכתוב כאן בגנות הסכם אוסלו, הוא בכל זאת עורר בי תחושת רווחה מלווה בזיק קטן של תקווה, שאולי בכל זאת משהו חדש נולד כאן. רציתי שיצליח, אבל הראש התעקש שזה לא יעבוד.

היו כל מיני מתנגדים לאוסלו בציבור הפלסטיני. חלק מהם לא רצה מלכתחילה בפתרון שתי המדינות וראה בו תבוסה. אני לא נמניתי על אלה. ההתנגדות שלי לאוסלו לא נבעה מהתנגדות לפתרון שתי המדינות, אלא משכנוע פנימי שאוסלו לא יוכל להוביל לפתרון כזה. לא הוזנתי מדברים שנאמרו בראיונות טלוויזיה או מדברי פרשנות כלליים, אלא הלכתי וקראתי את ההסכמים בעיניים של עורך דין צעיר. ככלות הכל, גם הסכם פוליטי הוא הסכם שיש בו הגיון חוזי, שמועברות בו תמורות, שיש בו לוח זמנים, כללים למקרה של הפרת החוזה וכו'. נראה לי כי קצת ייעוץ משפטי לא היה מזיק לפלסטינים בהקשר זה.

שלוש בעיות בנוסח מצביעות על בעיות עומק מבחינה פוליטית. הבעיות הללו היו קשורות אחת בשנייה וכולן מתלכדות לכדי תמונה בעייתית. כל הבעיות כולן באות לידי ביטי בחילופי המכתבים בין ראש הממשלה יצחק רבין, לבין ראש אש"ף, יאסר ערפאת.

נציג שלא מייצג בפועל

הבעיה הראשונה קשורה לחוסר ההדיות בהכרה בין שני הצדדים. אש"ף אכן הכיר בישראל ובזכותה להתקיים והכיר בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, אבל בתמורה ישראל לא הכירה בזכות העם הפלסטיני למדינה או בזכותו להגדרה עצמית, אלא בסך הכל הכירה באש"ף בתור נציג העם הפלסטיני. אין הרי זה כהרי זה: אש"ף הוא רק כלי ולא יותר. יש הבדל בין להכיר באש"ף לבין להכיר בדרישותיו ובתביעותיו. מבחינת הגיון צרוף היה לישראל –  באותו רגע – אינטרס לכך שאכן אש"ף ייצג את כל העם הפלסטיני. מדוע? כי באותו רגע אש"ף הכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ועדיף שהכרה שכזו תבוא מגוף אשר מייצג את כלל הפלסטינים. אין משמעות להכרה בישראל מצדו של אש"ף אם הוא איננו נציג אמיתי ואותנטי של העם הפלסטיני.

בהקשר זה בא לידי ביטוי האופי האינסטרומנטלי של הנציג: נציג יכול לפעול לטובת האינטרס של האדם שהוא מייצג, ולעתים גם לרעתו. הוא יכול להציב דרישות לצד השני, אבל הוא גם יכול להגיש ויתורים בשם העם שהוא מייצג. כאשר אש"ף הציג תביעות ודרישות ברורות, ישראל התכחשה לדבר הייצוג, אבל בשעה שהוא התיימר להכיר בישראל ולהציע ויתורים בשם הפלסטינים, או אז ישראל התייחסה אליו בתור נציג. למעשה, אש"ף השתמש בהון הסימבולי שלו בתור נציג העם הפלסטיני כדי להופיע על במת ההיסטוריה ולהכריז על היעדרות העם וחיסול הנרטיב שלו. הוא נציג כל עוד הוא לא ממש מייצג. בפועל, זה היה המופע האחרון של אש"ף בזירה הפוליטית. ההכרה בו נועדה לכך שיצהיר על ההתאבדות שלו. מאז אש"ף איננו, ולא מהווה, שחקן חשוב, וכל מה שיש זה הרשות הפלסטינית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

באותו הקשר באה גם ההתחייבות לבטל את הסעיפים באמנה הפלסטינית אשר לא מכירים בישראל, מה שאכן נעשה כעבור שנתיים, בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף ובנוכחות הנשיא קלינטון. בלשון המעטה זה נראה לי רגע לא חכם ומהלך לא מחושב. באותו יום כתבתי ב"הארץ" מאמר המתנגד למהלך, שכותרתו "אין פשרה בלי הכרה". ביטול אותם סעיפים נעשה בחינם וללא תמורה מצד ישראל. ישראל לא התחייבה במקביל להכיר במדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967 ואפילו לא הכירה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ובזכויותיו הלאומיות בפלסטין.

כך נוצר מצב שישראל היא עובדה והמחלוקת היא על השטחים. אבל אם המחלוקת היא על השטחים, אזי יש הגיון בתביעה הישראלית לחלק את השטחים בין המתנחלים לבין הפלסטינים. עצם הגדרת הבעיה מסמל את האופק של הפתרון: אם המחלוקת היא על פלסטין בכללותה, אזי החלוקה של כל השטח מהים לנהר לשתי ישויות הוא הפתרון האופטימלי, אבל אם כל הבעיה מסתכמת בשטחים שנכבשו ב-1967, אזי פתרון סביר אמור להביא לחלוקת השטח אשר במחלוקת בין המתנחלים לבין הפלסטינים. אם הפלסטינים יתעקשו לקבל את כל השטחים הכבושים, הם ייתפסו כסרבנים ורדיקליים, שכן הם תובעים הכל לעצמם. העובדה שהפלסטינים ויתרו כבר על יותר משני שליש של המולדת שלהם לא נחשבת ולא נספרת. הוויתור נעשה עוד לפני שהצדדים ישבו אל שולחן המשא ומתן ולכן הוא שקוף ולא מתחשבים בו. הוא בכלל לא נספר בתור ויתור. זאת היתה מלכודת אמיתית עבור הפלסטינים, אשר לא הצליחו להשתחרר ממנה עד היום, והיא איננה היחידה.

במלכודת ההכרה

לאחרונה נשמעו קולות שדורשים מאש"ף למשוך בחזרה את ההכרה שלו בישראל, מאחר שישראל לא עמדה בתנאים של הסכם אוסלו. אבל נראה שזו תביעה נאיבית, חסרת סיכוי וחסרת משמעות. יותר מזה: היא מסוכנת. הכרה, מעצם מהותה, היא חד פעמית ולא ניתנת למשיכה בחזרה. כדי שלהכרה יהיה משקל ושתיחשב כמהלך בעל משמעות, היא אמורה לייצג סוג של שכנוע פנימי ותודעתי, שמגיעים אליו לאחר הרהור מחשבה ושכנוע פנימי מינימלי. חשיבותה של הכרה בזה שהיא לא ניתנת לחזרה. הצהרה בדבר הכרה איננה נכס מטריאלי וחשיבותה בהיבט הסימבולי שלה, ובהיעדר הון סימבולי כזה, אין לה משמעות.

אם הפלסטינים ירצו לחזור בהם מההכרה כרגע, הרי בכך הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים, או שעליו ירצו לשבת: בעתיד לא יוכלו אי פעם להשתמש במטבע ההכרה בתמורה לנסיגה ישראלית, שכן הניסיון ילמד שהם תמיד יוכלו לחזור בהם. יש הון סימבולי בהכרה רק אם היא נעשית באופן חד פעמי ובלתי הפיך. עדיף לא להכיר מאשר להכיר ולחזור מההכרה. בדיוק מסיבה זו התנגדתי להכרה, כל עוד היא לא הדדית, וכל עוד לא ברור מה יקבלו הפלסטינים בתמורה ומה אופיו של הפתרון הסופי.

אם הפלסטינים ירצו לחזור בהם מההכרה, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. צילום משותף בבית הלבן לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב' (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

לזה מתוסף עוד היבט בחילופי המכתבים: אש"ף מוותר על הטרור כדרך להגיע להסדר. יש לקרוא טוב: אש"ף לא רק מגנה את הטרור, אלא מוותר עליו. דהיינו, אש"ף מסכים בעצמו לכנות את המאבק שלו עד לאותו רגע בתור טרור. יש כאן מספר בעיות, אבל אני רוצה להתמקד באחת. אין לי כוונה לנהל ויכוח לגבי הגדרת הטרור, או לנהל ויכוח היסטורי בעניין זה. הבעיה קשורה לעתיד ולא לעבר: מה יקרה אם ישראל לא תסכים בהמשך המשא ומתן לסגת מהשטחים הכבושים ולא תסכים לפתרון של שתי המדינות? מה יקרה אז ואיזה אמצעים עומדים לרשות הפלסטינים במאבקם נגד הכיבוש הישראלי?

למעשה, זה בדיוק מה שקרה לאחר מכן. ישראל עצרה את ההליך והמשיכה בפרויקט ההתנחלויות. כלל וכלל לא היה ברור די להיכן התהליך הזו מוביל ומה היא התחנה האחרונה ופתרון הקבע בסופו. ישראל שלטה בקרקע, באוויר, בגבולות, במים ובכל המשאבים הנדירים, ומסרה את ניהול האוכלוסייה לרשות הפלסטינית. ישראל הותירה בידה את הכוח והסמכות, אבל האחריות היתה על כתפי הרשות. לישראל סמכות ללא אחריות, ולרשות אחריות ללא סמכות.

לא רק זאת, אלא שההסכם לא כלל התנייה מפורשת אשר תאסור על המשך הבנייה בשטחים. הפלסטינים נכנסו למנהרה שלא ברור לאן היא מובילה. הם לא יכולים להתקדם לעבר המדינה הנכספת, אבל יותר בעייתי, שהם לא יכולים לחזור להגיון מהפכני ולמאבק מזוין. לא רק שהם לא יכולים מבחינת כוח וארגון, אלא הם ממולכדים מבחינה מושגית ומבחינת השיח. העולם – ישראל, אירופה וארצות הברית – הכיר בהם על סמך זה שהם מוותרים על הטרור ועל סמך קבלה של כללי משחק מסוימים, ולכן חזרה למאבק מזוין היא חזרה לטרור. נכון, ישראל וארצות הברית קראו לזה טרור מאז ומעולם ולכן ניתן לתהות – מה חדש? האמת היא שיש חדש: הפעם, הפלסטינים עצמם נתנו שם למאבק שלהם והם בעצמם קראו לו טרור. כעת מותר לשאר העולם לקרוא לזה טרור, שכן הם עצמן חתומים על המינוח הזה.

זהו עיקר ההבדל בין האינתיפאדה הראשונה לשנייה. הראשונה באה על רקע הכיבוש ולכן העולם ראה בו ובמאבק של הפלסטינים מאבק נגד הכיבוש. האינתיפאדה השנייה, שלמעשה ממש נכפתה על הפלסטינים בעקבות שימוש מסיבי בכוח ישראלי, באה על רקע של שיחות שלום ולאחר שהפלסטינים הכפיפו עצמם לדקדוק פוליטי ולכללי שיח מסוג אחר. כל אבן שנזרקה באינתיפאדה הראשונה נתפסה כאילו היתה אבן על הכיבוש ולמען שחרור לאומי, אבל זריקת האבן אחרי אוסלו נתפסה כאבן על השלום וכמעשה טרור. ההקשר השתנה ויחד עימו המשמעות של פעולת ההתנגדות הפלסטינית. המצב שנוצר הוא ששיחות שלום עם ישראל לא משיגות שום מטרה, אבל החזרה למאבק מזוין גם היא בעייתית. הפלסטינים במלכוד.

אין לי כוונה להציע מניפסט לעתיד, אבל דומני שכל מחשבה לחזור לאחור, להקים את אש"ף מחדש ולחזור לעקרונות אשר על בסיסם הוקם הארגון לפני 60 שנה, כבר לא תואמת את המצב היום. מכאן אפשר רק ללכת קדימה. אש"ף עשה את תפקידו, הציל אם השם פלסטין משיכחה והוכיח כי ישנו עם שנקרא העם הפלסטיני. לדור הזה יש תפקיד אחר במציאות אחרת, לנסח מניפסט חדש מתוך מודעות שבין הים לנהר יש 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, שעה שהיהודים שולטים בפלסטינים ומקיימים משטר של עליונות יהודית ומנשלים אותם ואת אדמתם יום יום. מכאן נתחיל.

ד"ר ראיף זריק מלמד תורת המשפט בקריה אקדמית אונו וחוקר בכיר במכון ון ליר