המתנחלים והמחאה: המדורות באיילון מאיימות על המאחזים

הטענה שהליכוד ומועמדיו כמעט ולא הזכירו במערכת הבחירות את הכוונה לחולל רפורמה או הפיכה משפטית מתבססת על עובדות מוצקות. ואפילו בנימין נתניהו לא הזכיר את הרפורמה בישיבה הראשונה של ממשלתו. אבל אי אפשר לומר את אותם הדברים על מפלגת הציונות הדתית. ההפיכה המשטרית, "restart למערכת המשפט" כפי שהגדירו אותה בציונות הדתית, היתה פרויקט הדגל במערכת הבחירות שלה.

מהתוכנית שהציגו בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן באוקטובר 2022, ימים ספורים לפני הבחירות האחרונות, זכור במיוחד הסעיף של מחיקת העבירה של מרמה והפרת אמונים מספר החוקים. אבל קריאה מחודשת בתוכנית מגלה שכל סעיפי ההפיכה המשטרית מופיעים בה: ביטול עילת הסבירות, הפיכת היועצים המשפטיים למשרות אמון, הכפפת הוועדה למינוי שופטים לפוליטיקאים, וכמובן פסקת התגברות ברוב רגיל – כל אלה מופיעים בפירוט רב, יחד עם סעיפים נוספים. אפשר לומר שההפיכה המשטרית היא פרויקט של הציונות הדתית.

בתוכנית שלהם, סמוטריץ' ורוטמן לא הסתירו את המניע הגזעני-התנחלותי-דתי שמאחורי הרפורמה. לאחר חקיקת פסקת ההתגברות, הם כותבים שם, תוכל הכנסת "להשיב את המסתננים לארצות המקור בשיטת 'הברירה הטבעית' (לא מוסבר שם למה הכוונה בביטוי הביולוגי הזה; מ"ר); לחוקק את חוק הגיוס…; לחוקק מחדש את חוק ההסדרה שיתקן עוול ארוך שנים ויאפשר להסדיר את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, שהוקמה בתום לב ובמעורבות ממשלתית על קרקעות פרטיות תוך פיצוי הוגן של מי שיוכיח זכויות בהן; לחוקק חוק גיור ממלכתי שימנע התבוללות ופריצת מדיניות ההגירה, ועוד".

כלומר לא מדובר ב"תיקון האינסטלציה", כפי שניסה רוטמן לטעון מאוחר יותר, אלא ברפורמה, שנועדה לעגן את האפרטהייד בשטחים הכבושים, ואת העליונות היהודית – במובנה הדתי והלאומי – בתוך ישראל.

דווקא משום שההפיכה המשטרית היא במידה רבה "פרויקט מתנחלי" – רוטמן גר בגוש עציון וסמורטיץ' בקדומים – צריכה להפתיע העובדה שכלי התקשורת המזוהה יותר מכל עם הימין המתנחלי, "מקור ראשון", התייצב לטובת הקפאה מוחלטת של הרפורמה המשפטית. "עם הסכמה או בלי הסכמה, בהידברות או בשתיקה, הרפורמה טעונה גניזה", כתב לפני כעשרה ימים חגי סגל, הכותב הבכיר ב"מקור ראשון", ועד לאחרונה העורך הראשי שלו, "מוכרחים לגנוז אותה לאלתר, ולבשר על כך לאומה: אנחנו עוצרים הכל".

כמעט כל הכותבים באותו גיליון של "מקור ראשון" אמרו דברים דומים. הבן של חגי, עמית סגל, הגדיר במאמר בסוף השבוע האחרון ב"ידיעות אחרונות" את ראש הממשלה נתניהו כמי ש"נגרר" אחרי שר המשפטים יריב לוין, והמליץ לו למעשה לאפסן את שאר חלקי הרפורמה.

כך, בעוד שבליכוד, שכאמור לא קידם את ההפיכה לפני הבחירות, איש כמעט אינו מעז לדבר נגדה מרגע שיצאה לדרך, ובעוד כלי התקשורת הלא-רשמי של הביביזם והליכוד, ערוץ 14, ממשיך לתמוך בה באופן נמרץ, דווקא מקרב המתנחלים והציונות הדתית עולה קול "לגנוז לאלתר" את הרפורמה.

אם נצרף את המים הקרים ששופכים בני משפחת סגל וכותבים אחרים בימין המתנחלי על הרפורמה, לקמפיין "שיח האחים", שפתחה בו מפלגת הציונות הדתית אחרי ביטול עילת הסבירות – מעין "מתקפת אהבה" כלפי מתנגדי ההפיכה, שרק לפני רגע הוגדרו כ"אנרכיסטים" המסכנים את ביטחונה של ישראל – אפשר להבין שמשהו עובר על הציבור הזה ביחס להפיכה המשטרית.

מצבה של הציונות הדתית פגיע במיוחד

צריך להבהיר: לא מדובר בהסתייגות מעצם הרפורמה. יש צורך לעצור את "עריצות בג"ץ", כתב חגי סגל, "ונכון גם שהרוב הדומם תומך ברוב עקרונות הרפורמה, אבל המיעוט הקולני חזק פי כמה. חזק וחסר רסן. אין לו א־לוהים מלבד אלוהי בג"ץ והיועמ"שים". אולם החובה להשיג "שלום בית" חשובה יותר, כתב סגל, כדי שאפשר יהיה להתפנות למשימות לאומיות לא פחות חשובות, כמו "שמירה על שטחי C ביו"ש, (ו)משילות בתחומי הקו הירוק". במילים האחרות, המשך הרפורמה עלול להפריע להמשך הכיבוש.

זו נקודת מפתח. מעבר לפינוי עצמו ולפירוק ההתנחלויות ברצועת עזה ב-2005, הטראומה הגדולה של תנועת ההתנחלות היתה שהיא נשארה לבד במאבק על "ארץ ישראל". בכפר מימון או בנווה דקלים התכנסו עשרות אלפים, אבל כמעט כולם היו חובשי כיפות. הציבור הכללי, כולל הציבור הימני המסורתי, לא ממש התעניין.

יותר מכך, בציבור היה רוב גדול בעד ההתנתקות, והוא התבטא בבחירות ב-2006: מפלגות הימין, בלי החרדים, שלא היו מעורבים במאבק נגד הנסיגה, רשמו שפל היסטורי של 32 מנדטים (כולל 12 מנדטים לישראל ביתנו, שגם בוחריה לא היו מעורבים יותר מדי במאבק). היום, לשם השוואה, לליכוד ולציונות הדתית לבדן יש 46 מנדטים.

הלקח של הציונות הדתית היה שכדי לשמור על מפעל ההתנחלות והאפרטהייד, צריך "להתנחל בלבבות", לצאת מהגטו הסרוג. זה היה הפרויקט המרכזי שלהם ב-15 השנים האחרונות: להפוך את ההתנחלויות, את הקו הירוק ואת הכיבוש בכלל לשקופים בעיני הציבור הישראלי.

למהלך הזה היו מופעים גלויים יותר וגלויים פחות, אבל הוא היה אדיר ממדים: מנוכחות הולכת וגוברת בקצונה בצבא, ועד נוכחות רחבה מאוד בשירות המדינה על כל הדרגים שלו (נציב שירות המדינה ומבקר המדינה הנוכחיים, היועץ המשפטי והמפכ"ל הקודמים, באו כולם מהציונות הדתית, וזה רק על קצה המזלג ממה שקורה בכל משרדי הממשלה); מכניסה מסיבית לתקשורת, ועד הקמת רשת של "מכוני מחקר" ימניים, שהמוכר שבהם הוא פורום קהלת, אדריכל ההפיכה המשטרית.

למעשה, אם יש קבוצה הומוגנית שאפשר להצביע עליה כאליטה פוליטית-מדינתית בישראל של 2023, כ"הגמוניה", כפי שנוהג לומר אבישי בן חיים (גם הוא בוגר הציונות הדתית), הרי אלה המתנחלים והציונות הדתית. שבעה מבין 33 השרים בממשלה באים מהציונות הדתית לסוגיה, וזה בלי להביא בחשבון שני שרים נוספים החיים מעבר לקו הירוק.

ההגמוניה הזו ניכרת גם בשיח הציבורי. היום אי אפשר לשמוע בערוצים המסחריים מושגים כמו "כיבוש", "הגדה המערבית" ואפילו "התנחלויות", ואת מקומם תפסו "יהודה ושומרון" או "התיישבות". מתנחלים ממלאים את תוכניות הריאליטי, ושמאלנים באים לבשל במאחזים.

אבל דווקא המהפכה המשטרית, שהציונות הדתית היא שהגתה אותה לצרכיה הלאומניים-דתיים, ושהיתה אמורה להביא אותה לשיא כוחה, מאיימת להרוס את כל ההישגים שלה ב"התנחלות בלבבות" ובמוקדי הכוח. כלומר, לא המהפכה המשטרית עצמה, אלא ההתנגדות לה, שאיש לא ציפה את עוצמתה.

כמו שכבר כתבתי כאן, מהפגנות מנומסות של מעמד בינוני, המחאה הזו הפכה לסוג של מרד, לא רק נגד ההפיכה המשטרית ואפילו לא רק נגד הממשלה הנוכחית, אלא נגד "משטר" הימין כולו, נגד ההיגיון של "הלאומיות התיאו-אתנוקרטית" העומד בבסיסו.

מול המרד הזה, הציונות הדתית נמצאת במצב פגיע במיוחד. המפלגות החרדיות היו שותפות מלאות להפיכה המשטרית, אבל הן עדיין יכולות להסיר ממנה אחריות, לקרוא "לחשב מסלול מחדש", כפי שעשה "יתד נאמן" לאחרונה, ולחלום על מקום בממשלה בראשותו של בני גנץ, אם הממשלה תיפול. גם הליכוד, במיוחד אם יימצא לנתניהו הסדר טיעון, יכול לפנטז על ממשלת אחדות לאומית, ובכל מקרה ברור שהוא יישאר כוח פוליטי מרכזי ומשפיע בחברה הישראלית. הציונות הדתית הלכה כל כך ימינה ופשיסטה, שאין לה שום אופציה אחרת. אם השלטון הנוכחי נופל, הציונות הדתית נופלת איתו.

המסך נקרע

לציונות הדתית גם קשה להתחבר לשיח האנטי-אליטות, שמפתחים חלקים בליכוד אל מול המחאה. אם מסמנים את הטייסים ואת ההייטקיסטים כ"אשכנזים פריבילגים", איך יסמנו את אנשי הציונות הדתית שההנהגה שלהם אשכנזית במובהק, שהם עצם נהנים מזכויות יתר ששום קבוצה אחרת בחברה הישראלית לא נהנית מהן, ושהם חלק בלתי נפרד מהשלטון עוד מימי מפא"י הרחוקים? להעמיד את חגי ועמית סגל בראש המרד נגד האליטות נראה מגוחך, אולי אפילו בעיני עצמם.

אבל חשוב מכך: במו ידיה, הציונות הדתית יצרה קשר כמעט ישיר בין אלימות המתנחלים לבין ההפיכה המשטרית. הפוגרום בחווארה, והקריאה של סמוטריץ' למחוק את הכפר שבאה מיד אחריו, היו קו פרשת מים ביחס של המחאה לימין הקיצוני. הקריאה "איפה הייתם בחווארה?" הפכה לחלק מהרפרטואר של מפגינים, שמעולם לא הקדישו יותר מדי מחשבה לכיבוש. המושג "קו ירוק" קם לתחייה, וכך גם המושג התנחלויות.

הפוגרומים שבאו אחר כך רק חיזקו את הקשר הזה. היום קשה למצוא נואם שעולה לבמה בקפלן ולא יוצר קשר בין הפוגרומים בגדה, הגזענות ו"העליונות היהודית" – מושג שהיה שמור פעם לשמאל הרדיקלי – לבין המתקפה על הדמוקרטיה. המסך, שהציונות הדתית ביקשה להסתיר באמצעותו את המציאות של הכיבוש ושל דיכוי הפלסטינים בשטחים, נקרע, אם לא הוסר לחלוטין.

ככל שהמחאה המשיכה לערער על שלטון הימין מצד אחד, וככל שהמתנחלים נעשו אלימים יותר תוך תמיכה גלויה מצד הפוליטיקאים שלהם מצד שני, כך הפך הימין הקיצוני למושא הזעם של המפגינים בקפלן ובמקומות אחרים. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נמצא ללא ספק בראש רשימת השנואים על המחאה, אבל גם רוטמן, סמוטריץ' והמתנחלים באופן כללי, נמצאים גבוה מאוד ברשימה, לא פחות, ואולי יותר, מנתניהו עצמו, ויותר מהחרדים – מושג שנאה ותיק של המרכז הליברלי בישראל, עוד מימי שינוי של טומי לפיד ואפילו קודם לכן.

האירוע שבו מתנחלים ירו למוות בקוסאי מעטאן, פלסטיני מהכפר בורקה, ביום שישי האחרון, הביא את החיבור הזה לשיא. "פלנגות של יהודים פאשיסטים חדורי תחושת עליונות שקרית מבצעות פוגרומים בכפרים ערביים", אמרה שקמה ברסלר על הבמה בקפלן, "…מיליציות רצחניות בשירות הממשלה שלוקחת אותנו לאבדון".

"אחים לנשק", שכמה מפעיליו תקפו פעילים מהגוש נגד הכיבוש שנשאו באנר נגד אלימות המתנחלים רק לפני כמה שבועות, הגדירו את הפוגרומיסטים בבורקה כ"זרוע הצבאית של עוצמה יהודית – גוף שצריך להכריז עליו כארגון טרור". תא"ל במילואים אילן פז, לשעבר ראש המינהל האזרחי, שאל את עצמו מתי יגיע היום שבו יקרא לסרב לשרת בשטחים.

עקיבא נוביק, עיתונאי יליד עפרה, ביטא היטב את התחושה שהזעם של המחאה מופנה עכשיו בעיקר כלפי המתנחלים. "אחד הדברים הכי מדאיגים בתקרית ליד בורקה", צייץ, "היא שנאת המתנחלים הפראית שנשפכת בעקבותיה. זה בלי פרופורציה בכלל לתקרית. מתפוצצת פה מורסה שהתפתחה במשך זמן רב, וזה צריך להדאיג מאוד את המתנחלים עצמם". המגיבים לציוץ לא ריחמו על נוביק. "מה שהתפוצץ כאן הוא הקשר הגלוי בין הזרוע הפרלמנטרית לזרוע הטרור של הגזענות הדתית", היתה אחת התגובות היותר מתונות לציוץ שלו.

חגי סגל כתב את המאמר שלו עוד לפני ההרג בבורקה. אבל כנראה שכבר לפני עשרה ימים הוא חש כי האש מהמדורות באיילון מתחילה ללחך את שולי המאחזים שבגדה המערבית. סגל, ואיתו אחרים בציונות הדתית, מבינים שהמחאה חזקה הרבה יותר ממה שהעלו על הדעת תחילה, ושהיא שוברת טאבואים שאיש לא העלה על דעתו שאפשר לשבור באופן המוני, כמו הסירוב לשרת.

המשך ההפיכה המשטרית פירושה המשך המחאה, והמשך המחאה עשוי לכרסם עוד יותר בנכונות של רבים בחברה הישראלית להמשיך לממן את פרויקט ההתנחלויות ולסכן את חייהם בהגנה עליו. לכן, עדיף לדחות את ההפיכה למועד לא ידוע. עדיפה התנחלות אחת ביד משני מאחזים על העץ.

לא צריך להגזים כמובן בתיאור המתנחלים כחלשים. סמוטריץ' מחזק את השליטה שלו בגדה המערבית, אלימות המתנחלים דוחקת קהילות פלסטיניות ממקום מושבן, והסיכוי שהמתנחלים שהרגו את הפלסטיני בבורקה יעמדו למשפט על הריגה, נמוך למדי. זה גם לא אומר שמחר מתגבש קונצנזוס מגנץ עד ברסלר להוריד את ההתנחלויות, או להכיר בכך ששימור הכיבוש והאפרטהייד הוא המטרה העליונה של ההפיכה המשטרית, ושבלי לפרק אותם, אי אפשר להקים פה דמוקרטיה של ממש. אבל ייתכן שאפשר לומר שפרק "ההתנחלות בלבבות" הסתיים. נחכה לראות מה יהיה הפרק החדש.