"להפיל את המשטר". כך הפכה מחאת מעמד בינוני למרד

קצת אחרי הבחירות האחרונות, עוד לפני שההפיכה המשטרית יצאה לדרך, ידיד פלסטיני (שמו שמור במערכת, לפעמים הוא אפילו כותב לה) שאל אותי מה חושב יהודי חילוני כשהוא רואה בטלוויזיה מישהי כמו אורית סטרוק, שיועדה להיות שרה בממשלה. "הוא מרגיש כאילו הוא תחת שלטון זר, תחת כיבוש", עניתי לו.

התשובה הזו היתה מוגזמת ומוקצנת במכוון, אבל כנראה לא תלושה מהמציאות. "אתמול ברבע לארבע, מול הכנסת, תחת השמש הקופחת, הבנתי, לראשונה בחיי, שאני תחת כיבוש", תיאר נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" את התחושות שלו יום אחרי שהכנסת העבירה ברוב של 64 מול אפס את הביטול בפועל של עילת הסבירות. העיתונאי שמזוהה אולי יותר מכל עם השמאל הציוני, שמחפש תמיד איזשהו קו אמצע מדומיין, שם את עצמו לצד הפלסטינים. "צומוד" היתה כותרת המאמר, ביטוי שברנע מספר שהוא למד מהפלסטינים, ועכשיו הוא מציע שהמחאה תאמץ את ההיגיון שלו.

הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים אינו דומה, כמובן, למה שהממשלה הזו עושה לאזרחיה היהודים בתוך הקו הירוק, וגם ברנע מודה בכך. ובכל זאת עולה השאלה איך קרה שמחאה שהתחילה במידה רבה כמחאה של מעמד בינוני די נינוח הפכה לתנועה עצומה של מאות אלפי ישראליות וישראלים, שקוראים תיגר על עצם הלגיטימיות של הממשלה בישראל; איך מחאה שיצאה מתוך הממסד עצמו, ונתפסה במידה רבה כמאבק על השליטה במוקדי הכוח בין "המשמר הישן" של הציונות מול "המשמר החדש", הפכה למחאה שיוצאת לא רק נגד "רפורמה משפטית" או אפילו רק נגד הממשלה, אלא נגד ה"משטר" עצמו, נגד ה-regime שהיא מייצגת.

בשבועות שלפני אישור ביטול עילת הסבירות בכנסת, ובמיוחד ביום שאחרי אישורו, ראינו תופעות שמאפיינות מאבק נגד "משטר זר": נחישות של חלקים עצומים מהאזרחים להיאבק נגד הממשלה שלהם, תוך יצירת אתוס שלם של התנגדות אזרחית, קריאות גלויות למרי אזרחי, אלפי חיילים לשעבר שמודיעים שהם מסרבים או "מפסיקים להתנדב" בצבא, ומעל לכל: נכונות של אלפים רבים של מפגינים, כנראה עשרות אלפים, לחסום כבישים, לעמוד מול המכת"זיות של המשטרה, לספוג מכות, להיעצר, רק כדי לחזור להפגין שוב. אלה אכן תופעות שמזכירות אכן "עָם תחת כיבוש".

אין ספק, הרצון לשמור על הקיים הוא מרכיב חזק מאוד במחאה הזו. די להסתכל על מי שמוביל אותה או לפחות הובילו אותה: בכירים לשעבר במערכת הביטחון והמשפט, בכירים בהייטק, באקדמיה ובמשק. גם את מחאת הסרבנות הובילו חיילים "פריבילגים" באופן יחסי – טייסים, אנשי סייבר, לוחמי יחידות מיוחדות. במאמרו דיבר ברנע על ה"צומוד" כדרך שבאמצעותה הבכירים בצבא, בממשל ובכלכלה יעמדו מול "הנחשול שמבקש להרוס את הנס הישראלי". אלה מילים אחרות כדי לתאר את השמירה על האליטה.

ובכל זאת, ואפשר היה לראות את זה היטב ביום שני אחרי ההצבעה בכנסת, נראה שיחסי הכוחות בתוך המחאה עצמה משתנים. הצד הרדיקלי של המחאה, ה"מרד" בשמו קראו המפגינים כמעט מהרגע הראשון, נותן את הטון. הצעירים שירדו לכבישים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמקומות אחרים עם רצון "לשרוף את המדינה" מסכנים את עצמם לא רק בשם שמירה על המצב הקיים. בעוד ראש האופוזיציה יאיר לפיד קורא לאנשי המילואים להשעות את הסרבנות שלהם עד לדיון בבג"ץ על עילת הסבירות, והנשיא יצחק הרצוג מסביר שהדמוקרטיה הישראלית לא בסכנה, הצעירים האלה, ואיתם חלקים נרחבים במחאה, לא מוכנים לעצור.

שואבים השראה מהכיבוש

במאמרו המבריק על חלקה של המכונן של ש"ס בהפיכה המשטרית, כתב אריאל דוד כי הדבק האידיאולוגי הכמעט בלעדי של מחנה הימין העכשווי הוא "לאומיות תיאו-אתנוקרטית", מושג שהוא שאל מפרופ' נסים ליאון, "…לאומנות אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית, ששמה על נס את המאבק על הזהות היהודית של המדינה". מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009, הימין הזה שולט בישראל בשם הערכים האלה, כך שאפשר לומר שהם הפכו לערכים של המשטר.

בזירה הפוליטית, לערכים האלה היה מונופול כמעט מוחלט ב-15 השנים האחרונות, שכן המרכז לא ניסה לאתגר אותם והשמאל כמעט נעלם מהמפה. הערכים האלה גם נמצאים עמוק בתוך מערכת החינוך, הנשלטת על ידי שרי חינוך מהימין האידיאולוגי כבר עשרות שנים; ויש להם נוכחות עצומה בתקשורת, שרובה נכנעה ללא תנאי למתקפת הימין. צעירים שגדלו בישראל בעשרים השנים האחרונות – בדיוק אותם צעירים שעומדים היום מול המכת"זיות – בעצם לא הכירו מעולם משטר פוליטי אחר.

אבל בעודו שולט במוסדות הפוליטיים של המדינה ומכוון אותם יותר ויותר לימין ולאורתודוכסיה – העמקת ההדתה והעברת יותר ויותר משאבים למוסדות דתיים או לגופים בשליטה דתית מצד אחד, והרחבת ההתנחלויות, הסיפוח, האפרטהייד והעליונות היהודית בתוך ישראל (חוק הלאום כדוגמה) מצד שני – הימין הזה שמר מרחק מהמרכז הליברלי, ואפשר לו לחיות ואפילו לשגשג. תל אביב סיפקה לימין בשלטון דימוי של עיר ליברלית שאפשר לשווק בעולם; ההייטק הכניס מסים ודימוי של מדינת סטארט-אפ; והשדרה הבכירה בצבא, במערכת המשפט, באקדמיה ובמקומות אחרים עדיין נשענה על אותו מרכז ליברלי. המרכז הליברלי ויתר על השלטון הפוליטי, והתרכז בניהול ענייניו ובשמירה על מעמדו הכלכלי והתרבותי.

הממשלה החדשה החליטה לגזול מהמרכז הליברלי את המרחב המוגן שלו. עוד לפני שהכריזה על ההפיכה המשטרית, המרכיבים השונים שלה יצאו למתקפה כוללת נגד הציבור הליברלי: איומים לבטל את מצעדי הגאווה, הצעה להפליל נשים שמסתובבות בלבוש לא צנוע ליד הכותל ועוד הצעות מהסוג הזה, בנוסף ליוזמות לדכא עוד יותר את המיעוט הפלסטיני, שאליהן כבר התרגלנו. בליץ החוקים שהציע יריב לוין נתפסו כדרך לצמצום המרחב החילוני, אם לא לחיסולו.

גם בלי למתוח יותר מדי את ההשוואה שהציע ברנע, ייתכן מאוד שדרך הפעולה של לוין, שמחה רוטמן וחבריהם שאבה את רוחה מהכיבוש: המשטר הישראלי בשטחים הכבושים אינו זקוק לשום תיווך או הסכמה עם הפלסטינים החיים בהם כדי להחיל עליהם את החוקים וההחלטות שלו. די לו בהחלטה של המושל הצבאי. ייתכן שמשום כך רוטמן ולוין לא מצאו שום צורך לתווך את הרפורמות שלהם מול הציבור הישראלי ולקבל את הסכמתו. מבחינתם די היה להם שהם מחליטים, והרפורמה עוברת.

שינוי התודעה כבר הושג

אלא שכאן ציפתה להם הפתעה. אותו מרכז חילוני-ליברלי, שלכאורה נסוג מהמרחב הפוליטי לטובת הימין בעשורים האחרונים, החליט לרדת לרחוב. היסטוריוניות וסוציולוגים עוד יצטרכו להסביר איך קרה שמיליוני ישראלים (לפי סקר בערוץ 12, שני מיליון ישראלים השתתפו עד היום בהפגנות) חשו בבת אחת, כמעט כאיש ואשה אחת, שדרך החיים שלהם בסכנה, אבל עובדה שזה קרה. וברגע שזה קרה, נפתח מרחב פוליטי שהיה משותק במשך שנים, ויחד עם הפתיחה שלו עלו שאלות שנוגעות למהות של שלטון הימין, לרעיונות המארגנים אותו. עלו שאלות בנוגע ל"משטר".

כך, כבר בשלבים מוקדמים של המחאה, המפגינים לא הסתפקו בדרישה לבטל את ההפיכה המשטרית. הם דרשו "חוזה חדש" בין האזרחים לשלטון, דרשו חוקה, דרשו להרחיק את הדת מענייני המדינה. גם שאלות הנוגעות לכיבוש הסתננו לאט, אבל בטוח, לתוך המחאה. הפוגרום בחווארה, שהצביע על הקשר הישיר בין המתנחלים לבין ההפיכה המשטרית, היה רגע מכונן, אבל זה לא נעצר שם. "הגוש נגד הכיבוש", שעמד, כמעט מנודה, בשולי המחאה, הפך לחלק בלתי נפרד מהמחאה.

גם השפה השתנתה. נכון שהכיבוש לא מוזכר באופן ישיר על הבמה בקפלן, אבל אין כמעט נואמת או נואם שלא מדבר על ה"גזענות" של הממשלה, על האלמנטים "המשיחיים" בה, ועל "עליונות יהודית". זה מושג מעניין במיוחד. אם בעבר המושג הזה שימש לביקורת רדיקלית על האופי הקולוניאלי של הציונות, היום הוא משמש דוברים בכירים במחאה כמו פרופ' יובל נח הררי או שקמה ברסלר.

המושג הזה לא משמש את ברסלר כדי לתאר את הציונות כאתנוקרטיה גזענית, שכן היא, כמו כמעט כל הדוברות והדוברים במחאה, נשארת מחויבת ל"מדינה יהודית ודמוקרטית" ול"ערכי הציונות". אבל הוא כן משמש את ברסלר ואת הדוברים האחרים כדי לשלול את המצב שבו ה"יהדות" מקבלת עליונות על כל ערך אחר במדינה, כדי לשלול את "הלאומיות התיאו-אתנוקרטית" שמדבר עליה ליאון.

אבל מעבר לערעור על ערכי היסוד של "משטר" הימין, המחאה פתחה מרחב פוליטי חדש. ולתוך המרחב הזה זרמו מאות אלפי ישראלים, שלא חשבו קודם שיש טעם לפעולה פוליטית מול המשטר הזה, ולכן עדיף להתרכז בקידומם האישי. ככל שהמחאה הצליחה והתרחבה, תחושת ההעצמה הפוליטית של המפגינים התגברה, וכך גם התגברו הנכונות והרצון שלהם לאתגר את הלגיטימיות של הממשלה ושל המשטר כולו. הסרבנות, שנחשבה עד כה לטאבו מוחלט בחברה היהודית, נולדה מתוך השלילה הרחבה של הלגיטימציה של המשטר הנוכחי.

נדמה שזה הרגע שבו עומדת המחאה כרגע. רבים ממאות אלפי המפגינים, ובמיוחד הצעירים שבהם, טעמו לראשונה מזה עשרות שנים, ואולי בפעם הראשונה בחייהם, את טעמו של כוח פוליטי, ואין להם שום כוונה לחזור לאחור. הפנטזיה שיש דרך לחזור למצב העניינים הקודם, שאולי כמה מיוזמי המחאה המקוריים עדיין מטפחים, נעלמת מאחורי ענני הצמיגים הבוערים בדרך בגין בירושלים או בנתיבי איילון בתל אביב. "נוער הכבישים", על משקל "נוער הגבעות" (בשני המקרים לא מדובר ממש על נערים), רוצה "להפיל את המשטר".

אם צוות טלוויזיה היה מצטרף להמון הצרפתי שהסתער על הבסטיליה, הוא היה מתקשה להבין מהם הכשלים של המשטר הקיים, ואיזה משטר הם רוצים לכונן במקומו. כך קרה גם בכיכר תחריר בקהיר ב-2011. אחרי נפילת הבסטיליה (ואחרי הרבה מאוד דם שנשפך), קמה בצרפת רפובליקה שכל העולם חיקה. אחרי תחריר, חזר למצרים שלטון צבאי גרוע יותר ממה שהיה בימי מובארכ.

כפי שכתב כאן אמיר פאחו'רי, למחאה היום בישראל חסר מאוד חזון פוליטי לגבי איך היא רואה את הדמוקרטיה הישראלית ביום שאחרי נפילת המשטר. במיוחד בנוגע לסיום הכיבוש ולסיום משטר העליונות היהודית בשטחים הכבושים ובתוך ישראל. היא לא יודעת, ואפילו לא מנסה לדעת, איך הדמוקרטיה הזו תכיל את המצב הדו-לאומי שישראל/פלסטין מצויה בו. אבל היא מטלטלת מהיסוד "משטר" ימני שנראה ניצחי, היא מתייחסת אליו כ"משטר זר". תהיה אשר תהיה התוצאה, דומה יותר לבסטיליה או דומה יותר לתחריר, שינוי התודעה הזה כבר הושג.