הממשלה החדשה לא רואה את הנשים ממטר

בזמן שיהודים רבים מוחים ברחובות מתוך חרדה לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, הממשלה החדשה מדירה שינה מעיני רבות בקבוצת המיעוט הגדולה ביותר בישראל. ולא, לא מדובר באזרחים הפלסטינים; מאז שהשנאה וההסתה נגד הפלסטינים הפכו לספורט עממי, אנחנו בחברה הערבית התרגלנו לתחרות בין מפלגות הימין על המקום הראשון בערבופוביה. המתקפה הגזענית תוצרת ממשלת ישראל אולי תהיה יותר חריפה הפעם, אך האזרחים הערבים למודי הניסיון הארוך והמר במדינת ציון כבר יודעים לצפות לגרוע מכל, ועוד לא נוהרים באוטובוסים לרחבת הבימה וסביבותיה.

המיעוט הגדול ביותר ממנו מתעלמת הממשלה הזאת הוא האזרחיות, אוכלוסיית הנשים בישראל.

פשפשתי בהסכמים הקואליציוניים בחיפוש אחר מקום הנשים במשטר המתבשל כאן, כי כידוע קו ישר נמתח בכל העולם בין הימין הקיצוני לדיכוי מגדרי. הקורלציה בין הפשיזם לשוביניזם מוכרת לנו היטב ממקומות אחרים, וההיסטוריה עמוסת לקחים כואבים על מה שקורה כאשר גברים שוביניסטים, שמרנים וחשוכים מגיעים לעמדת כוח.

להלן קווים לדמותו של עידן מגדרי חדש במדינת ישראל, הלא היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בממשלת ישראל ה-37 יכהנו חמש שרות מתוך 35, כלומר 14% בלבד. כמובן, עצם היותן נשים איננו ערובה לתפיסות פמיניסטיות.

ראו את השמות: מירי רגב, שרת התחבורה; אורית סטרוק, השרה למשימות לאומיות; גלית דיסטל אטבריאן, שרה במשרד ראש הממשלה; עידית סילמן, השרה לאיכות הסביבה; וגילה גמליאל, שרת המודיעין. לאף אחת מהן אין עשייה פמיניסטית משמעותית או אפילו חזון עתידי המבטיח לקדם את הנשים במדינה. מינוי חמש שרות במקום תשע שהיו ב"ממשלת השינוי" הוא עוד הידרדרות במדד הייצוג המספרי, בתיקים עמומים או פחות "יוקרתיים" (מלבד התחבורה). וחשוב גם לזכור ששתי מפלגות גדולות בקואליציה – יהדות התורה וש"ס – הן נטולות נשים בכלל. אנחנו ב-2023, כן?

"יש קשר ישיר בין מהלכים שפוגעים בזכויות שלנו, שאותם החליטה הממשלה לקדם לפי ההסכמים הקואליציוניים, ובין היעדר הנשים בתפקידים בכירים בכנסת ובממשלה. עכשיו זה הזמן להבין אילו החלטות מתקבלות ועל ידי מי, ולדרוש מינוי של כמה שיותר נשים בעמדות מפתח – שישמרו על האינטרסים שלנו", אומרת מאיה קרול, מייסדת שותפה, ביחד עם יעל פינקלשטיין, של מיזם שוות 60 למען קידום שוויון מגדרי בכנסת ובממשלה, שסייעו באיסוף החומרים לכתבה.

כאשר בכירי סיעות הקואליציה הם גברים בעלי אידיאולוגיה ימנית אולטרה שמרנית, כמו אבי מעוז, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ, שלא הכניסו נשים לחדרי המשא ומתן מטעמי צניעות או מטעמי שוביניזם טהור, איך נושאים כמו שוויון מגדרי, מאבק באלימות נגד נשים, קידום נשים לעמדות מפתח, צמצום פערי שכר מגדריים ועוד יעניין מישהו במועדון הסגור הזה?

נשים אמנם לא נעדרות מההסכמים הקואליציוניים, אבל רוב האזכורים נועדו לעזור לנו להעצים את התפקיד האולטימטיבי שלנו בעולם הזה. לכן, למשל, טיפות החלב ישתדרגו (בהסכם הקואליציוני עם ש"ס, במסגרת "תוכנית לחיזוק מערכת הבריאות"); ותנאי העסקת בלניות (כנראה שלא ערביות) במקוואות ישופרו (סעיף 114 בהסכם עם ש"ס). ח"כ משה גפני (יהדות התורה) מבקש גם לחוקק חוק מעיינות מופרדים מגדרית, שלפיו רשות הטבע והגנים תקצה 15% ממאגרי המים בטבע לטבילה מופרדת לנשים ולגברים, כך שמשפחות לא יוכלו לבלות בהרכב מלא. לפי החזון הזה, ייעלמו הנשים מנוף מעיינות הארץ עד שאפשר יהיה אולי להכריז עלינו כזן בסכנת הכחדה.

גם לנו, הנשים הערביות, דאגו שם בימין. לפי ההסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית (סעיף 101), הממשלה אמורה לאמץ את דו"ח הוועדה הבין-משרדית למאבק בפוליגמיה, זאת אף שחלקים נרחבים בדו"ח כוללים ענישה קולקטיבית לנשים נפגעות פוליגמיה ושלילת זכויות סוציאליות מנשים כדי להפעיל לחץ כלכלי על הגברים. במילים אחרות, הנשים המוחלשות, חלקן חסרות מעמד, וילדיהן הם שישלמו את המחיר.

המאבק בפוליגמיה הוא אכן מטרה נעלה, אבל אם התקציב יושקע כחלק ממאמצי הקואליציה לייהוד הנגב ולהחזרת המשילות, אין אלא להסיק כי הרחם הבדואי הוא המטרה ולא המאבק למען כבודן וחירותן של נשים מהחברה הבדואית בדרום.

באשר לקורבנות פגיעה מינית, הממשלה רוצה להחמיר בחקיקה את הענישה לעברייני מין. מאד משמח האמת, אני בעד. אבל כאשר עוצמה יהודית והליכוד מסכמים שהחמרה זו מיועדת רק לעבירות מין על רקע לאומני (סעיף 132 בהסכם הקואליציוני), אני תוהה כמה נשים נפגעו מינית במדינת ישראל בידי פלסטינים כי הן יהודיות? ומה עם הקורבנות היהודיות שפגע בהן יהודי? או גבר ערבי שפגע מינית בערבייה? כל אלה לא נחשבים? הסעיף הזה הוא בושה לממשלה, ומהווה פגיעה קשה בקורבנות הפשיעה המינית כולן במדינה.

גזירות קטנות ומסוכנות

פסקת ההתגברות המתבשלת במשרד המשפטים עלולה לפגוע ביכולת של בג"ץ להגן על זכויות נשים מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם חזקת ההתגברות, לא נוכל למנוע חוק שמפלה נשים או פוגע בזכות הנשים לייצוג הולם. הקואליציה גם רוצה, לפי ההסכמים, לבטל את נבחרת הדירקטורים, הליך שנועד לפתוח הזדמנות שווה בפני מומחים ומומחיות להיבחר ולכהן בהנהלות של חברות ממשלתיות, לפי כישורים מקצועיים ולא על סמך קשרים אישיים בין גברים בעמדות כוח שיקדמו בעיקר את החברים שלהם.

לפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה (סעיף 108), תימנע "פגיעה בבית עסק פרטי אשר נמנע מאספקת שירות או מוצר בשל אמונה דתית", ובתנאי שניתן להשיגם "בקרבה גיאוגרפית במחיר דומה". במילים אחרות, בעל עסק יכול להחליט לא למכור לנערה מנת פלאפל כשרה כי המכנסיים שלה אינם ארוכים דיים, שהרי צניעות היא גם אמונה דתית, לא? בשם האמונה הדתית נשים רבות עלולות להיפגע בידי גברים "מאמינים".

בהסכמים יש אין ספור גזרות שהן לכאורה קטנות וזוטות, אך עלולות להחזיר את המאבק של הנשים במדינה שנים אחורה. הפסקת עבודתו של המכון לרפואה משפטית בשבת יכול להישמע כדבר פעוט לכאורה, אבל איסוף ראיות במקרים של עבירות מין שמתבצעות בסופי השבוע וחייב להיעשות כמה שיותר סמוך לעבירה עצמה, יצטרך לחכות מפאת קדושת השבת. נראה כי במדינה שבה מממנים הנצחה של גבר אלים מינית כמו רחבעם זאבי (סעיף 152 בהסכם עם עוצמה יהודית), הנצחה שאני ואתן משלמות עליה, באמת כבר אפשר לצפות לכל דבר.

לסיכום, ממשלת ישראל הנוכחית לא רואה את הנשים ממטר. הישגי התנועה הפמיניסטית, שנקנו בעבודת נמלים של שנים רבות, נמצאים בסכנה ממשית – ובראשון הפרת ההבטחה של הממשלה הקודמת שישראל תחתום על אמנת איסטנבול העולמית, שלפיה ישראל תתחייב להיאבק בכל סוגי האלימות נגד נשים ולשמור על הביטחון שלהן.

הממשלה הנוכחית מתנגדת לאמנה, ומסרבת בעזות מצח להצטרף למאבק הבסיסי שאמור להיות אוניברסלי ובתוך הקונצנזוס הלאומי, שלפיו מגיע לנו לחיות בלי אלימות מגדרית. ואם לפי חבורת הפשיסטים הזאת, הממשלה לא חייבת לטפל בבעיה ברמה הלאומית, נגזר מכך שמבחינתה, גברים יכולים להכות נשים ולהתעלל בהן.