המילים האלה נכתבות מתוך רעב, והאנרגיה שלי אוזלת
מההשפלה היומיומית של חיפוש אחר מזון ועד לסכנות העצומות של העבודה העיתונאית בצפון עזה, החיים בפינה החשוכה הזאת על פני כדור הארץ הפכו בלתי אפשריים. המלחמה הזאת גזלה ממני לא רק את ביתי וחפציי, אלא גם את זהותי, את רוחי, חלומותיי ושאיפותיי
סיוט מתמשך. הרס באזור ג'בליה בצפון רצועת עזה אחרי הפצצות ישראליות, ב-11 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
החיים שלי בצפון רצועת עזה מאז 7 באוקטובר הם סיוט מתמשך. פחד, חרדה, רעב, צמא וקור מלווים אותי כל יום. אני לא יכול לעכל את חומרת מצבנו, או לעבד את סדר הגודל של האבידות בנפש. אי אפשר להסביר את מה שקורה כאן במונחים רציונליים.
כמעט 150 ימי לחימה אכזרית גזלו ממני את כל מה שהיה לי. ממש איבדתי את הכל – לא רק את ביתי ואת חפציי, אלא גם את זהותי, את רוחי, את נפשי, את חלומותיי ושאיפותיי. המלחמה הזאת שינתה אותי לתמיד. היא הפכה אותי לאדם אנוכי, שחושב רק על ההישרדות של משפחתו. היא גרמה לי לחוש טינה כלפי העולם הערבי והמוסלמי, ששתיקתם מעידה על התעלמות ממצוקתנו.
אני חושב כל הזמן רק מתי תסתיים המלחמה. מתי ישראל תפסיק לבצע פשעי מלחמה, ותחליט לכבד את זכויות האדם הבסיסיות ביותר? מתי ישראל וחמאס יגיעו להסכם שיסיים את סבלנו – שמנהיגי חמאס בחו"ל לא מרגישים אותו, אלא מוטל על כתפי כולנו, בתוך עזה? ומדוע, אני תוהה שוב ושוב, אני צריך לסבול את כל הכאב הזה?
לפני כמה שבועות הצלחתי ליצור קשר עם חברי אחמד, שגר באירלנד. במשך חודשים, לא היתה לי כאן גישה לאינטרנט כדי להתקשר אליו, אבל הפעם היה לי מזל. "אח שלי, עזוב את עזה", אמר לי אחמד מיד. "נסה לצאת בכל מחיר. אל תחשוש ממה שאתה מאבד. ברגע שתצא, תהיה בטוח ותעלה על המסלול הנכון.
"ואל תדבר איתי על הקריירה שלך; תוכל להתמודד עם הכל מחוץ לעזה", המשיך. "אתה איש צעיר, מוכשר, מקצועי, חכם וחרוץ. עמדת מול כל האתגרים בעזה. אבל כל מה שבנית שם נהרס. אני ממליץ לך לחפש הזדמנויות מחוץ לעזה, למען ביטחון משפחתך".
השיחה, שהסתיימה בדמעות, השפיעה עליי עמוקות. אני מותש מהמצוקה סביבי, לא יכול לשאת אותה יותר. החלטתי לנסות לעזוב את רצועת עזה. הבנתי שהפתרון היחיד הוא לשמור על נפשך ולברוח מאי הצדק החשוך הזה. לא משנה כמה תאבד או מה שתסכן בעזיבה; הדבר היחיד שחשוב הוא לשמור על האני הפנימי שלך. לא נותר יותר דבר להפסיד.
מאבק הישרדות
לכוד בשג'אעיה, שבמזרח העיר עזה, מאז ברחתי מביתי בתל אל-הווא, מערבית מפה, אחרי הפלישה הקרקעית הישראלית בסוף אוקטובר, למדתי לתפוס את המהות של עזה דרך המבט של השכונה הזאת. מה שמכביד עליי יותר מכל הוא היעדר הדאגה והנכונות של אחרים להקריב עבור אלה שנתקעו בצפון הנצור. לפעמים אני מתחרט שנשארתי כאן.
אני מייחל בכל יום לשוב הביתה, אבל זה מסוכן מדי: טנקים ישראליים מוצבים באזור כל הזמן, והבניין שלי כבר ספג נזק כבד בהפצצה. כל מה שאני רוצה זה לאסוף איזו מזכרת או כמה חפצים אישיים. אני רוצה את בגדי החורף שלי, במיוחד את הז'קט שקניתי, יחד עם חברי יוסף דווס, שנהרג בהפצצה ישראלית ב-14 באוקטובר, כמה ימים אחרי תחילת המלחמה.
ההשפלה הגדולה ביותר היא המאבק היומיומי להאכיל את עצמנו. קשה לתאר את המאמצים שאנחנו משקיעים כדי למצוא אוכל בצפון עזה. ירדתי 17 ק"ג מאז שהתחילה המלחמה, בגלל המחסור במזון.
ההשפלה הגדולה ביותר היא המאבק היומיומי להאכיל את עצמנו. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה ברפיח, בדרום רצועת עזה, ב-20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
אני חווה דיכוי והשפלה בכל רגע שבו אני צריך לחכות בתור כדי לקבל ליטר מים במחיר מופקע ממי שיש לו אספקה משלו מאיזו באר. אני שונא את עצמי בכל פעם שאני מחפש מישהו שמוכר קמח במחיר סביר ומנסה להתמקח עם סוחרים רמאים שהשתלטו על האספקה.
מקור התזונה העיקרי שלנו הוא לחם שעורה יבש, שלא מזין את גופנו או משביע את רעבוננו. אנחנו נאלצים לאכול מזון של חיות. אבל כפי שסבא שלי אומר תמיד, "כל מה שנכנס לפה הוא מזין" – אנחנו צריכים לאכול ממה שיש, ללא קשר להעדפותינו. המטרה העליונה היא להישאר בחיים.
אין הגנה
כעיתונאי, אני נאלץ להתמודד עם אתגרים מתחרים. מצד אחד, רובץ עליי משקל האחריות האישית שלי: החיפוש אחר מזון ומים; עמידה איתנה לצד משפחתי; וניסיון לספק נחמה וביטחון להוריי, לאחייניתי בת ה-4 סילא, ולאחייני בן השנתיים, ודיע. באותו הזמן, יש לי אחריות מקצועית להמשיך לדווח.
מכיוון שעיתונאים זרים לא מקבלים אישור להיכנס לרצועה, התפקיד שלנו לדווח על המצוקה בצפון עזה חיוני עוד יותר. מוטלת עלינו החובה לשתף את סיפורי התושבים הסובלים – את הצעקות שוברות הלב של הילדים והנשים. אנחנו מתמודדים עם הרעב והצמא שלנו כשאנחנו מראיינים ילדים שלא מצליחים למצוא מזון, כדי שהעולם אולי יבין את מצוקתנו.
עננת ספק מרחפת מעל העתיד שלי כעיתונאי. להמשיך לכתוב פירושו לחשוף את עצמי ואת משפחתי לסכנה, גם כשאני עובר מרחקים ארוכים כדי להגיע לאתרי הפצצות, או מנסה להגיע לנקודה גבוהה מספיק – במקומות שחשופים להתקפות ישראליות – כדי להשיג גישה לאינטרנט דרך כרטיסי eSIM. באופן עקרוני, אין הגנה לעבודה עיתונאית כאן. אפילו איגוד העיתונאים בעזה לא מציע סיוע בעבודה או בשמירה על ביטחוננו.
מאז אותה שבת גורלית באוקטובר, חיי ושאיפותיי התרסקו. תחושת חוסר האונים והדיכוי אינם ניתנים לניסוח; אין מילים שיכולות לתפוס בצורה הולמת את הרגשות שאני חש כשאני כותב – תהליך של דמעות, רעד, וניסיון להשלים עם מצבי. המילים האלה נכתבות מתוך רעב, והאנרגיה שלי להמשיך מידלדלת.
למרות שאני שאפתן ועקשן מטבעי, אני מוצא את עצמי בפינה החשוכה הזאת של כדור הארץ, שבה השאיפה לעתיד בטוח הופכת משנית לעומת המציאות הקשה של החיים ברצועת עזה הנצורה. המאמצים הרבים שהשקעתי כדי לסיים את האוניברסיטה לפני שנתיים ולפתוח בחיים ראויים מרגישים היום כמו בזבוז זמן. מנהיגים פוליטיים מדברים על סבלנות וסיבולת, אבל המלחמה הזאת ניפצה את כל חלומותינו.
מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
