בעיר עזה שורר רעב כבד. התושבים מיואשים ומחכים למוות

מאבק ההישרדות הפך למציאות קשה וטוטלית עבור התושבים הפלסטינים של העיר עזה. לנוכח ההתקפות הישראליות המתגברות, המחסור במזון, במים ובתרופות, והאיום המתמיד במגיפות, תושבי העיר – אף שהם נאבקים להישאר בחיים – מרגישים שלא נותר להם אלא להמתין למוות.

הכוחות הישראלים ממשיכים לתקוף את עזה כבר 100 ימים. בצפון הרצועה, מחסור חמור במים והתפשטות מחלות מידבקות מחריפים את המצב הקשה גם כך, שלו גרמה המלחמה. הניתוק המכוון של העיר עזה מדרום הרצועה מעכב כניסה של סיוע הומניטרי, ומוסיף עוד רובד למצוקה ולמאבק הקיום בצפון. אפילו הדברים הבסיסיים ביותר נדירים כאן. תושבי העיר עזה – שרובם מרוכזים כיום במקלטים במערב העיר – נואשים.

>> מומחי רפואה: המצב הבריאותי בעזה קטסטרופלי

עדל עמאר (אבו אסמעיל), בן 43, הוא תושב שכונת א-זרקא בעיר עזה. בתחילת המלחמה מצא מקלט בבתי ספר בעיר, ובהמשך עבר לאוניברסיטת אל-אזהר. "החיים כאן בלתי נסבלים. יש אשפה בכל מקום, אין אוכל ואין מים", הוא מספר.

הקשיים הכלכליים, שהיו חמורים עוד לפני המלחמה, הידרדו לרמה כזאת שמשפחות רבות נאבקות כדי להשיג את צורכי הקיום הבסיסיים. עמאר אומר בדמעות, "בשבועיים האחרונים הילדים שלי לא אכלו אפילו חתיכת לחם. כל בוקר אני מתחמק מהשאלות שלהם על ארוחת בוקר ועל החדשות. אין לי אוכל, ואין לי כסף לקנות אורז.

"אני לא יכול לשאת את החיים כאן יותר", הוא ממשיך. "אני מסתכל על הילדים הרעבים שלי, ואני לא יכול לעשות שום דבר בשבילם. כל יום אמא שלהם מחממת מים על מדורה ומאכילה אותם מרק מימי, שלא נותן כלום. זה רק מים חמים".

אשתו של עמאר, אום אסמעיל, בת 40, מדברת גם היא בדמעות: "יש לי תינוק שבוכה כל הזמן, כל יום. חלב אם לא משביע אותו, כי אני לא אוכלת. אם יש קצת אורז אני נותנת אותו לילדים האחרים שלי, למרות שהתינוק היונק צריך שאוכל. אבל הוא לא יכול לדבר ולבקש אוכל, והילדים האחרים מדברים ומבקשים. אני מרגישה כאילו שדוקרים אותי בסכין".

עבור פלסטינים רבים בעזה, הפחד מההפצצות הישראליות הפך כבר משני, אל מול האיום במוות איטי ומייסר מרעב. "חבל שלא נשארתי למות בבית במקום לסבול את ההשפלה שבעקירה ואת החיים העלובים כאן", אומר רמי פארס, בן 39, אב לשבעה.

פארס ומשפחתו מסתתרים כיום באוניברסיטה האסלאמית הצפופה בצפון עזה, יחד עם עוד אלפים. אחד מהמתנדבים בארגוני הסיוע ההומניטרי במקום מעריך שבאוניברסיטה שוהים כ-11 אלף עקורים, בעיקר מג'באליה ומבית חאנון.

"אל תשאל על אוכל, היגיינה או אפילו על החיים פה", הוא אומר. "זה כמו לחיות בחדר מתים, בהמתנה למישהו שיקבור אותך. אין מזון, אין מים לשתייה, אפילו מים מלוחים קשה להשיג. יש לי שלוש בנות, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה איך להשיג להן קצת אוכל כדי להקל על הרעב שלהן".

"אנחנו מחכים ימים, והם אומרים כל הזמן, 'מחר יועבר קמח מדרום עזה'", אומר עקור נוסף, איאד נסר, בצער עמוק. "בחודש שעבר נגמר לנו הקמח, כולם סביבנו במצב דומה. חיפשנו חלופות, כמו אורז, אבל גם מחירי האורז עלו משמעותית. אני ואחי סובלים מרעב מכיוון שאבא שלנו, שהוא מבוגר וחולה סוכרת, צריך אוכל בשביל בריאותו. ולמרות זאת, הוא סובל מאירוע סוכרתי (כמו פרכוסים) כל יומיים".

המחסור החמור במוצרי מזון בסיסיים כמו אורז, חומוס ועדשים בעזה הוביל לעליית מחירים משמעותית. קילו אורז, שעלה בין 5 ל-9 שקלים לפני המלחמה, יכול להגיע כעת למחיר של 20 שקל. והמאמץ לבודד את תושבי צפון עזה – שכלל הפסקה של כל הפעולות הפיננסיות והבנקאיות באזור – מקשה מאוד על אנשים להשיג גישה לכסף שלהם.

כתוצאה מכך, לפי ארגון זכויות האדם יורו-מד, "71% מאוכלוסיית עזה סובלים מרמות חמורות של רעב. ישראל משתמשת בהרעבה כנשק, כדי להעניש אזרחים פלסטינים". הארגון מזהיר כי בקצב הזה, אלפי עקורים בצפון הרצועה עלולים למות מרעב.

אחמד ג'ונדיא, שמסתתר בבית הספר אל-רמאל במערב העיר עזה, אומר: "אנחנו חיים ברעב ובמגיפות. אף אחד לא עוזר לנו, ולא נראה שמצבנו מעניין מישהו. כל ארגוני הסיוע בצפון עזה מושבתים מפעילות ולא יכולים למלא את תפקידם. אני נשבע לכם, ילדים הולכים לישון בלי אוכל, אם המלחמה תימשך עוד שבוע נמות מרעב. ואם לא נמות מרעב, נמות מהמים המזוהמים שאנחנו שותים".