ואם נשרוד את המלחמה, איך נאחה את שברי חיינו?

"אנחנו עדיין בסדר".

זאת ההודעה האחרונה שקיבלתי מחברי הקרוב, יוסף דווס, שנהרג ביחד עם משפחתו ב-14 באוקטובר בהפצצה אווירית ישראלית חסרת הבחנה על בתי אזרחים בצפון רצועת עזה. עם תחילת המתקפה האווירית, שלחתי ליוסף הודעת ווטסאפ; תשובתו עוררה בי תחושה שהוא ידע כי יקפח את חייו בשעות הקרובות, שהיתה לו את התחושה הבלתי נסבלת, המשותפת לכולנו, שאנחנו ממתינים למותנו.

יוסף היה צעיר, בן 20 בלבד, עם כישרון נגינה על גיטרה וחיוך שיכל להאיר את היום האפל ביותר. הוא היה עבורי יותר מחבר; הוא היה אח. יפהפה לא רק במראה החיצוני שלו, אלא גם באצילות שבה נשא את חלומותיו. חלקנו את חלומותינו.

>> רוחות הרפאים של הנכבה בעיר האוהלים בח'אן יונס

יוסף תמיד נהג לומר לי, "אנחנו חייבים לראות את העולם שמחוץ לעזה". חלמנו לנסוע יחד, אבל על רקע המתקפות הישראליות החוזרות ונשנות על הרצועה, אתה לא יכול לחלום או לתכנן עתיד. אתה לא יכול לתכנן אפילו את מה תעשה בשעות הקרובות, כי החיים שלך מוחזקים בידי חייל ישראלי שיכול להפוך את חלומותיך לעיי חורבות.

אובדנו של יוסף היה מכה מפלחת לב, שהותירה אותי רדוף פחדים מפני אובדן של חברים נוספים. ההפצצות האוויריות הבלתי פוסקות של ישראל הן תזכורת לכך שאנחנו נמצאים במאבק הישרדות. השאלה שמרחפת מעל ראשינו כמו עננה כהה היא "אם נשרוד את המלחמה הזו, איך נמשיך בחיים רגילים?"

שניים מקרובי משפחתי, כמאל ומוחמד, לכודים כבר חמישה ימים מתחת להריסות, תוצאה של הפצצה ישראלית. היכולות של רשות ההגנה האזרחית הפלסטינית בלתי מספקות באופן קיצוני נוכח היקף ההרס שמחוללות ההפצצות. אנחנו לא יודעים אם מוחמד וכמאל, הקבורים מתחת למשקלם של הבניינים ההרוסים, עודם בחיים או לא. חוסר הידיעה המייסר על גורלם של אהובינו הוא חוויה המשותפת לכל תושבי עזה. על פי רשות ההגנה האזרחית הפלסטינית, בגלל הברוטליות של התוקפנות הישראלית וממדי ההרס, יותר מ-1,000 גופות עדיין לכודות מתחת להריסות.

אל מול האלימות הבלתי נלאית המקיפה אותנו מכל עבר, אני מוצא את עצמי בפני דילמה עמוקה. הפחד לאבד עוד מישהו עמוק מנשוא. אני מעדיף לקבל את פני המוות מאשר את היגון על אבדות נוספות. איך נוכל אנחנו, ניצולי הטראומה ביום ה-19 למתקפה הישראלית, למצוא דרך לאחות מחדש את שברי חיינו?

החיים שלנו בשכונת תל אל-הווא שבעיר עזה התנפצו ונקברו מתחת לחורבות המלחמה. המצב בכל העיר, ובמיוחד בשכונה שלי, קשה מאוד. מצרכי יסוד הפכו לנדירים וקשים להשגה. אין מים, אין חשמל, אין אוכל. חנויות המכולת ששקקו פעם חיים עומדות כעת נטושות, וריח הלחם הטרי נעלם עם סגירת המאפיות בגלל המחסור בדלק.

גם התחבורה בתל אל-הווא שבקה. גם אם תרצה להתפנות למקום בטוח יותר, כביכול, הדבר בלתי אפשרי. בעלי מוניות רבים הפסיקו לעבוד בגלל הסכנה להיפגע על ידי הפצצה ישראלית אקראית, ובגלל שאזל הדלק. אנחנו נאלצים להתמודד עם מציאות של מחסור קיצוני, בעוד ישראל ממשיכה לכפות עלינו מצור. החיים שלנו הצטמצמו למאבק הישרדות ותו לא.

בימים האחרונים הייתי בלי אינטרנט ובלי חשמל, ואיבדתי קשר עם העולם. לא יכולתי לכתוב דבר. לא יכולתי לארגן את המחשבות שלי. מעולם לא דמיינתי שאחיה תחת תנאים כאלה; כל חיי חיפשתי תמיד דרכים לעבוד ולבנות לעצמי עתיד, להגשים את החלומות שלי.

כשהלכתי לבית החולים כדי לטעון את המחשב הנייד ואת הטלפון הנייד, והתיישבתי בחדר המואר בנורה קלושה כדי לכתוב את הדיווח הזה, לא יכולתי שלא לתהות אם זה יהיה הדבר האחרון שאכתוב אי פעם. אף אחד לא יכול לדעת אם יישאר בחיים בשעות הקרובות.

עכשיו, כשאני מעלעל ברשתות החברתיות, אני פוחד לגלות שנוספים מקרב אהוביי נהרגו. כל מה שאני מקווה כרגע זה להישאר בחיים, אני והמשפחה שלי, ולפגוש שוב את החברים שלי אחרי המלחמה ולחלום יחד.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה