להישאר או לעזוב? תושבי עזה לא יודעים מה יותר בטוח
בזמן שרבבות נסים על נפשם לקראת המתקפה הקרקעית הצפויה של ישראל, אחרים לא מסוגלים, או לא מוכנים, לעזוב את ביתם
עשרות אלפי עזתים נסים דרומה בפאניקה. פלסטינים הולכים בין הריסות שכונת א-רימאל בעיר עזה, בעקבות ההפצצות הישראליות, ב-10 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון)
מאז בוקר יום שישי, עשרות אלפי עזתים מצפון הרצועה החלו לנוס דרומה, כשהם במצב של פאניקה, פחד וכעס, אחרי שישראל הורתה לכל מי שחי בצפון הרצועה להתפנות תוך 24 שעות. בניסיון לגרש יותר ממיליון בני אדם מרגיש כמו נכבה שנייה. המראות דומים מדי למה שרבים מבני הדור המבוגר ברצועה חזו ב-1948.
הרשתות החברתיות – ככל שלעזתים יש גישה אליהן, אחרי שישראל ניתקה את החשמל לרצועה ומונעת גם הכנסת דלק להפעלת הגנרטורים – הוצפו בקריאות לתושבי דרום הרצועה להכין את בתיהם לקבלת הנמלטים. אנחנו מאוד מחוברים אחד לשני ברצועה, ורבים מחפשים מקלט אצל קרובי משפחה וחברים. אבל גם בזמן שתושבים מחפשים מקום מקלט, כולם יודעים שאין באמת מקום בטוח בעזה.
הפחד והחרדה ניכרו בשיירת העקורים שירדה במורד רחוב צלאח אל-דין, המחבר את הרצועה מצפון לדרום. ילדים בכו ואימהותיהם התפללו בדבקות שהסיוט ייגמר. פניהם של הפליטים מחדש מספרות את הסיפור כולו. כולם עזבו את בתיהם לעבר הלא נודע. איש לא מסוגל לדבר, לא מצליח לבטא תחושות או רגשות. רק עיניהם מספרות על הטינה והזעם העזים שהם חשים על מה שהכיבוש הישראלי מעולל להם, ולעזה.
מאז שישראל התחילה לתקוף ברצועה בשבת, וקצת לפני הוראת הפינוי בשישי בבוקר, כבר נעקרו מביתם יותר מ-400 אלף עזתים. דובר צה"ל לתקשורת הזרה הדגיש שוב ביום ראשון שהצבא צפוי להתחיל ב"מבצעים צבאיים משמעותיים", ואמר כי "עכשיו זה הזמן של העזתים לעזוב".
אבל בעוד ישראל קוראת לתושבים לעזוב את בתיהם בצפון, היא ממשיכה להפציץ את דרום הרצועה, ואפילו את מה שנקרא "נתיבים בטוחים" לתנועה דרומה. נכון לראשון בבוקר, מניין ההרוגים מהמתקפה הבלתי פוסקת של ישראל ברצועה הוא 2,329 בני אדם, והפלישה הקרקעית מתקרבת.
רוב המוסדות הבינלאומיים שיש להם משרדים בעיר עזה – ובהם אונר"א וגופי תקשורת בינלאומיים כמו AP – פינו את עובדיהם למתקנים בדרום, מחשש לביטחונם. אבל עדיין נותרו תושבים רבים בעיר עזה ובחלקים צפוניים אחרים של הרצועה, בניגוד להוראות ישראל.
"אם אנחנו עומדים למות, נמות כאן"
פוסטים ברשתות החברתיות של אנשים שמסרבים לעזוב את בתיהם הופכים לוויראליים. עזתים רבים, פליטי הנכבה של 1948, אינם מסוגלים לחשוב אפילו על לעזוב שוב את בתיהם ועריהם. הם אומרים שזו מלחמה פסיכולוגית, שבמסגרתה הכיבוש רוצה להפחיד אותם על מנת שיעזבו את בתיהם, ואז להרוג אותם בהמוניהם.
חלק מהתושבים לא מסוגלים פיזית לעזוב, מכיוון שהם חולים או פצועים; חלקם לא מוכנים לעשות זאת מפני שהם יודעים שאין מקום בטוח בשבילם בדרום; אחרים חוששים מהמסע הקשה, בהתחשב באמצעי התחבורה המוגבלים וההפצצות הישראליות הנמשכות על הדרכים.
"אנחנו חיים במצב של חרדה ופחד, לא יודעים מה קורה". פלסטינים מוצאים מקלט בבית ספר של אונר"א בחאן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-14 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
סאמר סיאם, שמשפחתה ברחה לחברים בחאן יונס, התקשתה למצוא תחבורה דרומה. "יצרנו קשר עם חברות מוניות לבקש שלוש מכוניות שייקחו אותנו לשם, אבל לא הצלחנו למצוא, גם אחרי ניסיונות רבים", אמרה. "יצאנו לשם עם השכנים; הרבה אנשים יצאו מהבתים שלהם בזמן שההפצצה נמשכה, בחיפוש אחר מכוניות. כולם תהו מה יקרה. (זו היתה) תמונה מזעזעת שהילדים שלנו לא ישכחו לעולם. אני לא יודעת איזה רושם ישראל רוצה לייצר לילדי עזה".
כאמל עובייד ברח מביתו בשכונת שג'אעיה, מזרחית לעיר עזה, ביום הראשון של המתקפה הישראלית, וחיפש מקלט עם משפחתו בבית ספר של אונר"א בתל אל-הווא במערב העיר. "נאלצתי להתפנות אחרי שהפצצות ישראליות פגעו בשכונה שלנו", אמר עובייד, בן 32, אב לחמישה. "עכשיו אנשים בבית ספר מדברים על פינוי העיר עזה, אבל אני לא יודע לאן ללכת".
למרות הסכנות, עובייד מתעקש להישאר בעיר עזה. "אני לא אתפנה פעמיים", הוא אומר. "איבדנו את כל מה שהיה לנו. הבית שלנו נהרס. אין מקום בטוח לחיות בו בעזה – ישראל תהרוג אותנו בכל מקום. אם אנחנו הולכים למות, נמות פה. אין מוות גרוע יותר מהמצב שאנחנו חיים בו, בלי מים, אוכל או חשמל".
לעומתו, אחמד מסעוד, 22, החליט לעזוב בפעם השנייה מאז שבת. "אנחנו עכשיו מתפנים לדרום", אמר. "אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אבל אנחנו חייבים ללכת – אפילו אם נישאר ברחוב".
מסעוד גר במקור בשכונת אל-רימאל שבמערב העיר עזה, אבל עזב כשההפצצות הישראליות הרסו את כל המגדלים בשכונה. "ברחנו מאל-רימאל לאל-זייתון (בדרום העיר) להציל את חיינו, ועכשיו אנחנו מתפנים שוב כדי להציל את הילדים והנשים שלנו. אנחנו יודעים שאין שכונה בטוחה בעזה, אבל אנחנו מנסים".
אום עאבד, אישה מבוגרת, היתה בין ההמונים שירדו דרומה ברגל בדרך סאלח אל-דין, יחד עם ילדיה ונכדיה. "אנחנו חיים במצב של חרדה ופחד, לא יודעים מה קורה", היא אומרת. "לאן האנשים האלה אמורים ללכת? אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אבל הנפש שלנו והחיים שלנו חשובים".
רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מחאן יונס; מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם שמתגורר בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: נעה פינטו
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
