המחלוקת על לימודי הליבה בחינוך החרדי מחטיאה את העיקר

ספרי הלימוד, ובמיוחד המקראות, משמשים לעיצוב זהותם של בני הדור הצעיר. מדובר על מהלך מתוכנן, שבו חושפים את התלמידים לטקסטים נבחרים, ומונעים מהם גישה לטקסטים אחרים, וכך מַבְנים ומעצבים את זיקתם החיובית לקבוצת תרבות אחת, לצד התעלמות או שלילה של קבוצות אחרות.

על החינוך הלאומי באמצעות ספרי הלימוד בחינוך הממלכתי נכתב לא מעט, ולאחרונה כתבתי גם על ספרי הלימוד בחינוך הפלסטיני במזרח ירושלים. לא מכבר התפרסם מחקרה של ד"ר אושרי זיגלבוים, אשר מאפשר לנו הצצה אל ספרי הלימוד במגזר החרדי (לבנות).

מחקריה של זיגלבוים, המכהנת כראשת החוג ללשון עברית במכללת אורנים, עוסקים בעיצוב תחושת הנבחרות היהודית באמצעות מקראות הלימוד בכל מגזרי החינוך. מאמר מורחב בנושא התפרסם בכתב העת "ראשית" של מכון הרטמן, ואפשר גם לקרוא את מחקר הדוקטור שערכה באוניברסיטת תל אביב, על "מבעי זהות לאומית במקראות בתי הספר".

מבין ממצאי המחקרים אדגיש שניים הנוגעים לספרי הלימוד בחינוך החרדי: החינוך החרדי מעצב אצל תלמידותיו זהות יהודית בדלנית ותחושת עליונות רוחנית, בהשוואה שבין "יהודי" לבין "גוי". היהודי מוגדר באמצעות מושגים מוחשיים, כגון מעלה, אור, חום ושמחה, בעוד לגוי שמורים הדימויים למטה, חושך, קור ופחד.

נוסף על כך, אין בחינוך החרדי התייחסות לזהות עברית או אזרחית, למשל בהתעלמות מהמועדים הלאומיים שקבעה מדינת ישראל, ובחסרונה של רב תרבויות. גם הזהות הטריטוריאלית אינה כה נוקשה, ואינה כוללת את שלילת הגולה, כפי שנהוג בחינוך הממלכתי ובמיוחד בממלכתי דתי.

מסקנתי שלי, שהמחלוקת על לימודי הליבה מחטיאה את העיקר. אולי לימודי מתמטיקה ואנגלית יקלו על בוגרי החינוך החרדי להשתלב בשוק העבודה. אולם כל עוד ספרי הלימוד מתדלקים את הנתק התרבותי ואת הזהות המתנשאת והמתבדלת – נישאר רחוקים מיעד החינוך הכוללני (inclusive), שעליו התחייבה ישראל כיעד לשנת 2030.

בָּחַר בְּעַמּוֹ לִהְיוֹת לוֹ לִשְׁמוֹ אֻמָּה נִבְחָרָה

שורת הכותרת לקוחה מתוך פיוט הנלמד בכיתות ו' בחינוך החרדי לבנות. היגד זה, לפי זיגלבוים, מייצג את העיקר: אלוהים (הפעיל) בחר אותנו (הסבילים). את משמעות הנבחרות אפשר למצוא בטקסטים נוספים המופיעים במקראה "ילדותנו" לכיתה ו'.

בסיפור "קרע שטן" (מהדורת תשנ"ז, עמוד 111) מסופר על מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. בזכותה, עם הסגולה עומד בפני הריבון: "ובאנו אליך מתוך אכילה ושתייה – קדושים ומטוהרים כמלאכים". אך אכילה ושתייה, מתברר, מטהרות רק את היהודים. "אילו נצטוו אומות העולם ביום של אכילה ושתייה, לעיתותי ערב היו מוטלים שתויים לשכרה, מתגלגלים בביבים ובמקומות זוהמה, מוכים ומכים אלו את אלו".

ההבדל מודגש ומחריף בהמשך הטקסט. עבור אותה פעולת אכילה היהודים משולים למי שעולים לדרגת מלאכים, ואילו הגויים משולים למי שיורדים לדרגת בהמות: "הביטה מה בין צאן מרעיתך, צאן קודשים, ובין זאבי אומות העולם: אלו נמצאים מתעלים באכילה ובשתייה מדרגת אדם לדרגת מלאך, ואלו שרויים באכילה שטופי תאווה, שתויי יין, ירדו מדרגת אדם, כבהמות נדמו".

לדימויים המוחשיים יש חשיבות רבה, שכן הבניית הזהות (כמו הבְניָה של כל מושג) מתרחשת במוחנו במעבר מהמוחשי למופשט. כך מתקשר היהודי במוחן של התלמידות לכבשה, לעלייה ולמלאך, ואילו הגוי נקשר לזאב, לירידה ולבהמה. ביצירות נוספות נמצאו דימויים מוחשיים נוספים כגון אור מול חושך, חום מול קור, שמחה מול פחד, פריחה מול קוצים או יובלי מים מול שיממון.

עליונות רוחנית

בסיפור "רבי לוי יצחק מברדיצוב מלמד זכות על בני ישראל" (מהדורת תשנ"ח, עמוד 256), פוגש הרב בערב ראש השנה ילד יהודי "מבני עניים לבוש קרעים ובלויים". הרב שואל את הילד אם הוא מקנא בילדי הגויים אשר "אוכלים משמנים ושותים ממתקים ולבושים בכבוד?". הילד משיב שהוא אינו מקנא בגויים השבעים משום "שחלקי גדול משלהם, הן בן ישראל אני ויודע אני כבר להתפלל בסידור".

גם כאן חוזרת ההבניה המוחשית: במזון ובבגדים הגשמיים ילדי הגויים במעמד טוב בהרבה, אולם בכישורי התפילה (הרוחנית), מתעלה הילד היהודי הרעב על סביבתו.

המעלה הרוחנית מופיעה גם בסיפור "פאטימה" (מהדורת תשנ"ז, עמוד 271). סיפור זה מתרחש בירושלים במהלך מלחמת העצמאות, ולכן יש לו השלכות אקטואליות, על תפיסת הסכסוך הישראלי פלסטיני.

ראשית קובע הסיפור כי באופן גורף אסור לתת אמון בגויים: "טיפש הוא היהודי, הרואה את יחסו החביב של הגוי ומשלה את עצמו שהגוי אוהבו. לעולם לא יאהבו אותנו. זה חוק שטבע אלוקים בבריאה".

מתוך חוקיות ההפרדה האימננטית, מוסברת מלחמת העצמאות בשלושה שלבים: משבר, מענה ופתרון. תחילה המשבר לנוכח העוצמה הצבאית הערבית: "הגוי חושב שהוא חזק ממנו [מאיתנו]. כוחו הפיזי רב מכוחנו. הוא אינו יודע שכוחו נובע מחולשתו הרוחנית".

שנית, המענה לכוח הצבאי (המייצג כאמור חולשה רוחנית) הוא בהתחזקות רוחנית: "כשפחד הגויים נופל עלינו, אות הוא לנו להתנער מאדישותנו, להתחזק בקיום המצוות ובעשיית מעשים טובים ולהתפלל להקב"ה, שיפיל חיתתו על הגויים הרוצים להשמידנו."

ולבסוף הפתרון: לפחות על פי הסיפור, המעלה הרוחנית של היהודים הועילה: "עד היום לא קלט הישוב היהודי הקטן את הניסים הגדולים שנעשו לו אז, איך נסו רבבות הפורעים הערביים כי נפל פחד היהודים עליהם."

לנוכח דוגמאות אלה ונוספות, מסכמת זיגלבוים כי המשותף לכל היצירות המוצגות במקראות החינוך החרדי הוא בתפיסה המתבדלת: העם היהודי הוא העם הנבחר, הוא נבדל מהגוי במעמדו הרוחני העליון, הבדל המוטבע בחוקי הבריאה.

חסרונה של זהות לאומית אזרחית

מתוך העיון במקראות של כל זרמי החינוך הגדירה זיגלבוים במחקר הדוקטורט חמישה מרכיבים (או מבעים) של הזהות הלאומית. הזהות הדתית המשותפת ליהודים שומרי המצוות, והזהות האתנית המשותפת לכל היהודים באשר הם. שתי זהויות אלה מודגשות במקראות החינוך החרדי כפי שהוצג לעיל.

לצידן, הזהות הלאומית העברית, המגדירה את קבוצת דוברי השפה העברית, והזהות הלאומית הישראלית, המשותפת ליהודים אזרחי ישראל. שני מרכיבים אלה שנוכחותם בולטת מאוד בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, חסרים כליל בחינוך החרדי.

בכל הקשור לממד הטריטוריאלי, ארץ ישראל אכן מופיעה כמוקד קדושה וכיעד כיסופים. אולם לא נלוות לכך שלילת הגולה, כפי שהיא קיימת בחינוך הציוני. על כך מעידים טקסטים רבים המציגים באור חיובי חיים יהודיים בארצות שונות.

עוד חסרה במקראות החינוך החרדי התייחסות לחגים הלאומיים: יום העצמאות, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון ליצחק רבין, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום איחוד ירושלים. אומנם יש בטקסטים אזכורים לירושלים, לשואה ואף למלחמת העצמאות, אולם לא כימי מועד לאומיים.

מרכיב הזהות החמישי והאחרון מוגדר במחקר "לאום אזרחי" ולו שותפים כל אזרחי המדינה ללא הבדל דת או מוצא אתני. גם מרכיב זה, כמו הלאומיות העברית והלאומיות הישראלית, לא קיים כלל במקראות החינוך החרדי.

מערכת החינוך המפוררת

על בסיס מה שיש במקראות הלימוד בחינוך החרדי, ועל בסיס מה שאין בהן, מתעצבת זהותן הקולקטיבית של התלמידות. זוהי זהות יהודית מתבדלת ומסתגרת, הנשענת על היותנו נבחרים בידי אלוהים. בצדק מסכמת זיגלבוים: "כאשר מקראות הלימוד מציגות נרטיב אחד, בייחוד כאשר מדובר בנרטיב השולל את האחר, יש לכך השפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית על שסעיה ועל פעריה." הדרך לחינוך כוללני ארוכה מתמיד.