הילדים האבודים של מזרח ירושלים

עמותת "עיר עמים" פרסמה בשבוע שעבר את דו"ח החינוך במזרח ירושלים ל-2022. לצערנו אין חדש: קביעת בית המשפט העליון מ-2001, כי "הרשויות הישראליות מפרות את חובתן החוקתית לחינוך במזרח ירושלים", עודנה שרירה וקיימת.

במקום להשלים את בנייתם של אלפי חדרי הכיתות החסרים, ולאתר ולתמוך בעשרות אלפי התלמידים הנעלמים והנושרים, עסוקה ישראל בצנזורה על רעיונות, וברדיפה אחר הזהות הלאומית הפלסטינית של תושבי שכונות מזרח ירושלים.

במהלך הקיץ זומנו מנהלים של שישה בתי ספר במזרח ירושלים לשימוע לקראת סגירה של בתי הספר, "עקב הסתה חמורה שנמצאה בספרי הלימוד שבשימושם".

אציג בהמשך כמה דוגמאות שבדקתי בעצמי להסתה המדווחת: מדובר באותה מתודולוגיה חד צדדית של תכנים לאומיים, בדיוק כפי שהם מופיעים בספרי הלימודי הישראליים. אלא שמה שמתפרסם בעברית ובישראל מתפרש כגאווה לאומית, ואותו פרסום בערבית ובפלסטין מתפרש כאנטישמיות והסתה.

השטח סופח – הילדות והילדים הוחרגו

143,221 ילדות וילדים בגיל חינוך, 3 עד 18, חיים בשכונות שישראל מגדירה כמזרח ירושלים. ישראל, בשאיפתה הלאומית להציג את ירושלים כעיר הגדולה והמאוחדת בישראל, סיפחה לריבונותה את שטח השכונות, אולם לא את בני האדם החיים בהן. הם נותרו משוללי אזרחות.

העיוות הגיאו-פוליטי הזה, שבו הקרקע נספרת אבל תושביה לא, הותירה את מערכת החינוך במצב בלתי אפשרי: מחד, היא נמצאת תחת מימון, תפעול ופיקוח של משרד החינוך הישראלי, ומאידך תחת תוכנית הלימודים הירדנית (עד 1995) והפלסטינית (מאז ועד היום).

מכיוון שכולם יודעים שתוכנית הלימודים, ובמיוחד לימודי היסטוריה ואזרחות, משמשים (בישראל ובפלסטין) להנחלת הזהות הלאומית הלעומתית, מנצלת ישראל את כוחה הכלכלי על מנת לתמרץ בתי ספר שעוברים לתוכנית הלימודים הישראלית. מי שלא נענה לדיכוי הרעיוני, נענש בתקציבים.

תוכנית החומש לייהוד תוכנית הלימודים

ב-2014 החל משרד החינוך להעניק תמריצים כלכליים לבתי ספר במזרח ירושלים שיעברו לתוכנית הלימודים הישראלית. קראו לזה אז: "התוכנית להגברת הביטחון האישי ולפיתוח כלכלי-חברתי בירושלים לטובת כלל תושביה". רק מהשם אפשר להתפלץ.

עד 2017 עברו לתוכנית הישראלית 23 בתי ספר מתוך 180, ובתמורה הם קיבלו מימון בשפע של שעות הוראה (שכר מורים), של ייעוץ חינוכי ושל תוכניות העשרה כגון מוזיקה ואומנות (מחקר פרופ' יעל רונן, עמ' 37). על פי מחקר זה, ישראל לא הוסיפה תקציב לחינוך במזרח ירושלים, אלא העתיקה תקציבים מבתי ספר שנותרו בתוכנית הפלסטינית, לטובת בתי ספר שנכנעו למכבש הציוני.

ב-2018 הורחבה תוכנית התמריצים למהלך של חמש שנים, על פי החלטת הממשלה "לצמצום פערים חברתיים וכלכליים במזרח ירושלים". בסופו של מאמץ, בשנה האחרונה (תשפ"ב) למדו בתוכנית הישראלית 13,265 תלמידות ותלמידים, המהווים 13% מכלל ילדות וילדי מזרח ירושלים בגיל חינוך.

המשמעות של מעבר לתוכנית הישראלית היא כמובן לאומית: הנחלת הנרטיב הציוני בקרב פלסטינים, שישראל רוצה את אדמתם אבל לא מכירה בהם כאזרחיה.

כך למשל במסגרת לימודי ההיסטוריה ילמדו הפלסטינים על גילויי האנטישמיות במזרח אירופה, הקשיים וההישגים של העלייה הראשונה והשנייה, והמחתרות היהודיות. במסגרת לימודי האזרחות הם ילמדו את סמלי מדינת ישראל כמדינה יהודית, "שני סמלים לבחירת המורה".

הרעבה תקציבית למי שלא מוכנים ללמוד ציונות

בתי הספר במזרח ירושלים שלא עברו ללמוד על פי תוכנית הלימודים הישראלית הורעבו תקציבית, פשוטו כמשמעו. כתוצאה מכך נוצרה תופעה ייחודית למרחב זה, של תלמידות ותלמידים שעוזבים את בתי הספר המוכרים, ומכונים במסמכי המדינה "ילדים נעלמים".

ב-2019 התריע מבקר המדינה על קיומם של 23 אלף ילדות וילדים בגיל חינוך "שאינם רשומים ומעולם לא נרשמו בשום מסגרת חינוכית המוכרת לרשויות". לא רק שהמדינה לא תיקנה את הליקוי, אלא שהוא הלך והחריף עם השנים. על פי דו"ח "עיר עמים", יש כיום במזרח ירושלים 41 אלף ילדים נעלמים. שיעורם מכלל ילדי מזרח ירושלים גדל: מ-13% ב-2017 ל-29% בשנה הנוכחית.

לצד "הנעלמים" שאיש לא יודע איפה הם, יש גם תלמידים נושרים "רגילים". בשנת הלימודים האחרונה נשרו 1,657 בנים ו-1,025 בנות מבתי הספר. שווה ערך למאה כיתות שנמחקו בתוך שנה אחת. מדובר בשיעור נשירה של 3% (בנות) עד 4% (בנים) מכלל הילדות והילדים בגיל בית ספר. לשם השוואה, שיעור הנשירה בישראל הוא כחצי אחוז.

מדד נוסף המעיד על הדיכוי התקציבי (למי שאינם מוכנים ללמוד ציונות) הוא הכיתות החסרות. עיריית ירושלים דיווחה כי אכן "לא חל צמצום של ממש בפער כיתות הלימוד" במזרח ירושלים, ושעל פי חישוביה חסרים כאלפיים חדרי כיתות. בדו"ח "עיר עמים" נטען כי בפועל חסרות 3,517 כיתות, וכי המדינה מתנה את הקצאת הכיתות לבנייה בפתיחת כיתות שבהן ילמדו על פי התוכנית הישראלית.

הקוזק הנגזל מתבכיין שמסיתים נגדו

מלבד הרעבה תקציבית, נלחמת ישראל במוסדות החינוך שמלמדים את התוכנית הפלסטינית, בטענה שהם מסיתים נגד מדינת ישראל. הכרזה כזאת מהווה עילה לסגירת בתי הספר הפלסטינים, וכן משמשת מנוע לחץ על האיחוד האירופי, שיקפיאו את הסיוע הכספי המועבר לרשות הפלסטינית.

עמותה בשם "impact se" היא שרודפת אחר ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית ומדינות ערב נוספות, ומפרסמת דו"חות מחקר הזועקים נגד ההסתה והאנטישמיות בחינוך הערבי. הכשל המתודולוגי במחקרים אלה, הוא שהם בודקים קטעי מידע מתוך ספרי הלימוד, מנותקים מכל הקשר וממד של השוואה (קבוצת ביקורת, במונח המדעי). אציג להלן שתי דוגמאות.

דוגמה אחת, שמופיעה בדו"ח אימפקט האחרון (עמוד 14), מתייחסת לנסיבות הכרזת בלפור ב-1917, בספרי הלימוד בהיסטוריה לכיתה י"א. בספרים כתוב שמה שהניע את בריטניה "היה הצורך הדוחק שלהם להפעיל השפעה ציונית בארה"ב, לדחוף אותה להצטרף למלחמה לצד בריטניה ובעלות בריתה".

על המשפט הזה טוענים מחברי דו"ח הביקורת, שהתלמידים הפלסטינים לומדים שמועה לא מבוססת (canard) "על ההשפעה היהודית אשר שולטת באירועים גלובליים, ומעודדת אחרים לצאת למלחמה". במילים אחרות – במזרח ירושלים לומדים סטיגמות אנטישמיות.

ממד ההשוואה החסר הוא בבדיקה כיצד מוצגת הצהרת בלפור בספרי הלימוד של ישראל. הפלא ופלא, במצגת באתר משרד החינוך, ששמה: "הצהרת בלפור – אינטרסים ושיקולים", המיועדת לתלמידי י"א-י"ב, בשקף שכותרתו: "האינטרסים הפוליטיים של בריטניה בפרסום ההצהרה", כתוב במפורש: "הבריטים ייחסו ליהודי ארה"ב כוח פוליטי רב, ורצו לגרום להם ללחוץ על ממשלת ארה"ב לתמוך במדינות ההסכמה".

בישראל ובפלסטין מובא בדיוק אותו טקסט. אלא שהטקסט מתוך הספר הישראלי מתפרש כגאווה לאומית יהודית ציונית, ואילו הטקסט מהספר הפלסטיני מתפרש כאנטישמיות והסתה נגד המדינה.

דוגמה שנייה מתוך דו"ח אימפקט (עמוד 56), מתייחסת לציור מפת פלסטין בתוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לכיתה ח'. בדו"ח נטען: "המפה הנלמדת בכיתה ח', שבה ישראל ויישובים ישראליים נמחקו מהמפה, ומוזכרים בה רק שמות פלסטיניים קלאסיים או יישובים עם אוכלוסייה ערבית משמעותית […] תל אביב איננה, בעוד אילת מוצגת בטעות בשם אום-רשרש".

גם כאן מתבקשת השוואה לספרי הלימוד בישראל. אבוי: במפת ישראל בספר גיאוגרפיה לכיתה ה' (הוצאת מט"ח, עמוד 56), מופיעים רק יישובים עם שמות עבריים. הקו הירוק, שהוא גבולה הבינלאומי המוכר של ישראל נמחק ואיננו, יישובים פלסטינים מרכזיים כגון רמאללה ויריחו גם הם נעלמו, וכמובן: נבלוס מוצגת בטעות בשם שכם, ואל-חליל מוצגת בטעות בשם חברון.

אותה מתודה לאומנית מטופשת של עיוות המציאות הגיאוגרפית במפות הלימוד ננקטת על ידי ישראל ופלסטין. אלא שבישראל זה כמובן חינוך לאומי לגיטימי, ואילו בפלסטין זה הסתה נגד המדינה.

צנזורה של רעיונות

דרך נוספת במאבק נגד תלמידות ותלמידי מזרח ירושלים היא באמצעות צנזורה על ספרי הלימוד שבהן הם משתמשים במסגרת תוכנית הלימודים הפלסטינית. לאחרונה התפרסם מחקר מקיף בנושא, שערכה סמירה עליאן.

למשל, בדרך מהרשות הפלסטינית למזרח ירושלים, מחק הצנזור הישראלי מכריכת הספרים את הלוגו של "משרד החינוך הפלסטיני – מדינת פלסטין". גם מקום בית הדפוס ושם ההוצאה לאור נמחקו. הס מלהזכיר שיש ישות לאומית פלסטינית.

ועוד דוגמה: בספר לימוד ההיסטוריה לכיתה ט' מופיע תיאור של מדינות המזרח התיכון. על מדינת ירדן נכתב: "הממלכה ההאשמית של ירדן נוסדה בשנת 1921 והשיגה את עצמאותה בתור הממלכה ההאשמית של ירדן בשנת 1946. המלך עבד-אללה אבן-חוסיין סיפח את שטחי הגדה המערבית של הירדן בשנת 1951 לאחר שצבאות ערב הפסידו במלחמה על פלסטין בשנת 1948, והם נשארו חלק מירדן עד לכיבוש הציוני בשנת 1967".

כל מילה בקטע היא עובדה היסטורית, אבל הצנזור הישראלי לא יכול לסבול זאת. כל הפסקה נמחקה, והתלמידים קיבלו עמוד ריק.

שום דבר מלבד רדיפה רעיונית

כותב שורות אלו אינו מתלהב מחינוך לאומי-דתי, כפי שקיים בישראל ובפלסטין כאחד. אולם, מדינת ישראל, שבעצמה מפעילה תוכנית לימודים לאומנית חד צדדית, לא יכולה לטעון כנגד מי שנוקט בדיוק באותה הגישה.

יתרה מכך – מכיוון שישראל היא הריבון בעל הכוח, חלה עליה חובה כפולה לחדול מחינוך נרטיבי חד צדדי בישראל, הרבה לפני שהיא דורשת זאת מהצד החלש והכבוש.

אני מוכן לנחש שכל הצעדים שנוקטת ישראל לדיכוי החינוך במזרח ירושלים לא יועילו. תוכלו לראות את עמדת ההורים בעמוד הפיסבוק 0202 מבט מירושלים המזרחית. הנרטיב הפלסטיני כאן כדי להישאר, עצם בגרון של היוהרה הישראלית.

שפע תקציבים להורים שמוכנים לוותר על חינוך ילדיהם לטובת חינוך ציוני זר; הרעבה תקציבית של מי שאינם נכונים לוותר על זהותם, המתבטאת בנשירה עצומה ובכיתות חסרות; רדיפה ואיום מתמיד על סגירת בתי הספר; וצנזורה של רעיונות … כל אלה הם כלום, מלבד בושה וחרפה שלכך התדרדרנו.