המאבק בדגל הפלסטיני ומנהרת הזמן הישראלית

בתקופה האחרונה נראה כי המלחמה הישראלית בדגל הפלסטיני שוב מגיעה לשיא. למרות שאין איסור חוקי להניפו, הדגל מוסר לעיתים תכופות על ידי אנשי כוחות הביטחון, בתוך תחומי הקו הירוק ומחוצה לו. בחיפה ובירושלים שוטרים תולשים את הדגל מידי מפגינים. בחווארה ובחברון חיילים מסירים דגלים שמתנוססים על עמודים ובתים, לפי דרישותיהם וגחמותיהם של מתנחלים. גם בתל אביב הליברלית, כביכול, זוכים לפעמים מניפי הדגל הפלסטיני לתגובות אלימות, בין אם משוטרים או מאזרחים עצבניים.

בינתיים, בכנסת שוקדים על הצעות חוק אשר ימנעו את הנפת הדגל – כרגע מונחות על שולחנה של הכנסת לא פחות מ-11 הצעות חוק בנושא. אך ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל הניסיונות לאסור את הנפת הדגל הפלסטיני רק חיזקו את מעמדו כסמל לאומי. ככל שישראל נלחמה בדגל, כך גדל כוחו הסמלי.

>> ההוראה להעלמת דגל פלסטין תהפוך אותו לסמל ההתנגדות לממשלה

הדגל הידוע כיום כ"דגל פלסטין", או "דגל העם הפלסטיני", שימש את ערביי הארץ כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וב-1948 אף נבחר כדגל "ממשלת כל-פלסטין" קצרת הימים, שפעלה בעזה תחת חסות מצרית. למרות זאת, פריצתו הגדולה של הדגל (והלאומיות הפלסטינית כולה) לתודעה העולמית התרחשה רק ב-1964, אז נוסד הארגון לשחרור פלסטין, או "אש"ף", אשר בחר, באופן טבעי, בדגל הוותיק יחסית כדגלו הלאומי של העם הפלסטיני.

מאז הקמתה של מדינת ישראל, ניסו רשויות המדינה היהודית לדכא כל הפגנת לאומיות פלסטינית. בתחילה בשטחי הקו הירוק, והחל ב-1967 גם בשטחים הכבושים, בגדה המערבית וברצועת עזה. המשטר הצבאי שהוחל בשטחים הפגין אפס סובלנות כלפי כל גילוי לאומיות פומבי, והנפת הדגל הפלסטיני היוותה עבירה חמורה שעונשה מאסר. גם נערים וילדים לא היו חסינים מול ידו הארוכה של החוק הצבאי, ונשלחו לעיתים לבית הסוהר בעוון הנפת הדגל האסור.

הדיכוי כחרב פיפיות

עם זאת, הכיבוש היווה גם פתח לאחדות פלסטינית והתעוררות לאומית. אחרי 19 שנה שבהן היו מנותקים הפלסטינים אזרחי ישראל מבני עמם בגדה וברצועה, הביא המצב הטריטוריאלי החדש לחידוש הקשרים הישירים בין הצדדים. התודעה הלאומית המאוחדת הלכה וגברה, גם אל מול אמצעי הדיכוי הקשים מצד ישראל.

האפליה המתמשכת של הפלסטינים אזרחי ישראל פעלה כחרב פיפיות עבור אלו ששאפו לשבור את האחדות הפלסטינית. הרגשות הלאומיים תססו גם בתוך שטחי הקו הירוק, והתפוצצו ביום האדמה בגליל ב-1976, בעקבות הפקעת הקרקעות הנרחבת בכפרי האיזור. גילויי הלאומיות הפלסטינית ההולכים וגוברים בתוך המדינה, שאחד הבולטים בהם היה הנפת הדגל הפלסטיני, הלחיצו את הממסד הישראלי.

בניסיון להתמודד עם התופעה, יזם ב-1980 שמואל תמיר, שר המשפטים מטעם מפלגת הליכוד, את חוק "תיקון לפקודה למניעת טרור", שכונה גם "חוק אש"ף". תמיר שלף מן הארכיון חוק מנהלי עתיק, שחוקק במקור ב-1948 כדי למנוע את פעילות אנשי המחתרות לח"י ואצ"ל. תמיר הציע להוסיף לפקודה סעיף נוסף, לפיו כל "העושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו, בהנפת דגל, בהצגת סמל או סיסמה או בהשמעת המנון או סיסמה", יוכל להיות מואשם כ"תומך בארגון טרור".

הדיונים במליאה היו סוערים. רוב חברי הכנסת תמכו בחוק המוצע וטענו כי הוא נדרש לשם "העלאת הילוך" במלחמה נגד הטרור הפלסטיני. אותם ח"כים גם נטו להתעלם מהטענה כי מדובר בדגל העם הפלסטיני כולו, ולא בדגל אש"ף.

ח"כ דב שילנסקי, מהליכוד, בנאום חריף במיוחד, הסביר כי החוק נדרש כדי לעצור "טרור של חיות צמאות דם". איש המערך משה שחל טען גם הוא בעד החוק, כאמצעי ל"מלחמת חורמה נגד ארגוני טרור". מולם התייצב מיעוט קטן אך עקשן של חברי כנסת שהתנגדו לחוק. אחד מהם היה אורי אבנרי, שהצביע על צביעותה, לכאורה, של מפלגת השלטון, וסיפר כי השר אריאל שרון בעצמו ביקש ממנו לארגן עבורו פגישה עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת.

תופיק זיאד, ממפלגת רק"ח, נשא במליאה נאום חוצב להבות כנגד החוק, שלדבריו לא באמת נועד למנוע טרור, אלא "הוא עצמו חוק טרוריסטי" ומטרתו "ביטול הזהות הלאומית שלנו".

גם פרלמנטר אחד מצידה הימני של המפה הפוליטית גילה התנגדות מפתיעה לחוק: איש הליכוד, משה עמאר, שטען כי מדובר בחקיקה חפוזה ולא עניינית, שהינה למעשה "הפגנת כוח פוליטית".

למרות הדיונים הסוערים, הצעת החוק עברה ברוב גדול. כעת, בהתחשב בכך שישראל הרשמית ראתה את הדגל כדגלו של ארגון טרור, ניתן האישור להחרמתו הרשמית של הדגל, גם בתוך גבולות הקו הירוק.

השתקה בתמיכת השמאל הציוני

בגדה, ברצועת עזה, בגליל, במשולש ובכל מקום אחר שבו התגוררו פלסטינים, כמו גם בהפגנות שמאל ברחבי הארץ, אסרו כוחות הביטחון הישראליים על הדגל הפלסטיני. בעיתונות העברית של שנות ה-80 אפשר למצוא אינספור דוגמאות למחוזות האבסורד שאליהם הגיעה המדינה במלחמתה בדגל: פיזור אלים של הפגנות שבהן התנוססו דגל או שניים בקרב קהל של אלפים, חיילים שמטפסים על עמודי חשמל כדי להסיר דגלים, או שולחים פלסטיני שיטפס במקומם (בכמה מקרים כאלו התחשמלו אזרחים תמימים), מעצרים תדירים של מניפי הדגל, החרמת חפצים שונים עליהם צויר הדגל, ועוד. בהזדמנות אחת, פלסטיני נתפס והואשם בהסתה בעקבות הטסת עפיפון בצבעי הלאום. במקרה אחר, אישה פלסטינית אשר בביתה נמצאה שמלה בצבעי הדגל אולצה על ידי חיילים ללבוש אותה ואז נעצרה.

וגם אז, כמו היום, הצטרפו רוב אנשי השמאל הציוני לקונצנזוס הרואה בהנפת הדגל הפלסטיני טאבו. במקרים שונים בהם הונף הדגל בהפגנות שמאל, שאורגנו על ידי תנועת "שלום עכשיו", הסירו אנשי התנועה בעצמם את הדגל, או לכל הפחות תמכו בהסרתו על ידי אנשי המשטרה. אחרי הפגנה אחת כזאת ב-1982, שלאחריה גינה גם ראש הממשלה בגין את הנפת "דגל אש"ף", הוציאה התנועה הבהרה: "לא ייתכן שמטעם 'שלום עכשיו' יונף דגל אחר, חוץ מדגל ישראל".

ככל שגבר הדיכוי וניסיון הרשויות הישראליות למנוע את הצגתו של הדגל, כך הלכה וגברה סמליותו במאבק להנכחת הלאומיות הפלסטינית. ביישובים הערביים שבתוך הקו הירוק הפך הדגל לעיתים לגורם למחלוקות קשות ולמאבקים פנימיים בתוך החברה. חלק מהערבים אזרחי ישראל, אשר ביקשו להמשיך במאמצים להתערות בחברה הישראלית ולא "לעשות גלים", התנגדו באופן חריף לשימוש בדגל (לעיתים כנראה מטעמים פרקטיים – להימנע משלילת תקציבים מהמדינה, מהתערבות משטרתית בישובים וכדומה), בעוד אחרים דרשו להניף בגאווה את הדגל הלאומי הפלסטיני, כאמצעי להפגין הזדהות לאומית, וגם ככלי להתרסה נגד הרשויות אשר הפלו אותם, לשיטתם.

בשנות ה-90 המוקדמות, ככל שהלכו וגברו המגעים המדיניים עם אש"ף, הלכה ודעכה מלחמתם של הרשויות הישראליות בדגל. ב-1993, כחלק מהסכמי אוסלו, חתמו לראשונה ממשלת ישראל ואש"ף על הסכמי הכרה הדדית. ישראל הכירה באש"ף כנציגה החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני, והתחייבה לבטל את ההכרזה על אש"ף כארגון טרור (אך מעולם לא עמדה בהתחייבותה זו, אש"ף עדיין מופיע ברשימת ארגוני הטרור של משרד הביטחון).

ב-1994 הקים אש"ף את הרשות הפלסטינית, אשר נועדה לשלוט בחלקי הגדה והרצועה מהם יתפנו הכוחות הישראלים, ולקיים בהם ריבונות פלסטינית מוגבלת. בהסכם אוסלו ב', שנחתם ב-1995, אף הופיעו המילים המפורשות "דגל פלסטיני". הדגל האסור, שנתפס עד זמן לא רב כתמיכה אקטיבית בטרור וסכנה לישראל, הפך למעשה לחוקי.

במהלך השנים והעשורים שלאחר מכן התמוסס תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים. רצח רבין, כהונתו הראשונה של נתניהו, האינתיפאדה השנייה, מבצע צבאי אחר מבצע צבאי, הרחבת ההתנחלויות, גדר ההפרדה, הליך ההתנתקות החד-צדדי, המצור על עזה ומאבקי השליטה הפנימיים בקרב הפלסטינים – כל אלו הרגו, למראית עין, את הסכמי שנות ה-90.

בהתאם, נראה כי בתודעה הקולקטיבית הישראלית מתקיים בשני העשורים האחרונים תהליך רגרסיבי לגבי הדגל הפלסטיני – שוב הופך הוא, בעיני הישראלים, לסמל אסור ומסוכן המסמל טרור ואפילו אנטישמיות. שוב המניפים אותו נעצרים על ידי המשטרה, שמכה בהם וחוטפת את דגליהם.

לאווירת העליהום תורמת ההקצנה הציבורית לימין, והתבטאויות הולכות וגוברות של נבחרים ואנשי ציבור נגד הנפת הדגל. למרות שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית, שעדיין ממשיך גם בתקופה מתוחה זו, שוב מכונה הדגל הפלסטיני הלאומי "דגל אש"ף", והנפתו נתפסת כתמיכה בטרור.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז נכנסה הכנסת הנוכחית לתפקידה, הוגשו שלל הצעות חוק שנועדו לאסור את הנפת הדגל הפלסטיני. על חלקן חתומים חברי כנסת מהאופוזיציה (ממפלגות "ישראל ביתנו" ו"תקווה חדשה"). בינתיים, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לא מחכה לחוק פורמלי, וכבר מנחה את המשטרה להסיר דגלי פלסטין המונפים בציבור. נראה גם כי הציבור היהודי-ישראלי, ברובו, תומך בצעדים אלו, או לכל הפחות אדיש להם. לראשונה מאז הסכם אוסלו, נראה כי אנו הולכים לקראת איסור מוחלט על הנפת הדגל הלאומי פלסטיני. זה רק עניין של זמן.

ברק מאייר הוא צלם וחוקר, שמפעיל את האתר "מקומות שהזמן שכח"