הדגל הפלסטיני הוא "דגל טרור"? ומה עם דגל ישראל?
הטרור אינו נעוץ במהותם המוסרית של יהודים או ערבים, אלא בנסיבות ההיסטוריות שבתוכן נפגשו. הוצאתו של הדגל הפלסטיני מחוץ לחוק באמתלה של "מאבק בטרור" תתפרש בהכרח כניסיון להנציח את חולשתם, מה שרק יבטיח את המשך האלימות
ימי הטרור הישראלי כימי ההתיישבות היהודית בארץ, שתמיד התקדמה נגד רצון האוכלוסיה המקומית. פלסטינים חולפים על פני תחנת אוטובוס בכניסה להתנחלות אלון שבות, 11 בנובמבר 2014 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)
דגל ישראל אינו דגל של טרור. זאת, לא משום שלא קיים טרור ישראלי, אלא למרות עובדה זו.
ימי הטרור הישראלי כימי ההתיישבות היהודית בארץ, שתמיד התקדמה נגד רצון האוכלוסיה המקומית. על מנת שלא לעמוד בדרכה של ההתיישבות היהודית, האוכלוסיה הערבית היתה מוכרחה ללמוד "דרך ארץ בפני האומץ היהודי וכוח הגנתו", כדברי איש "ההגנה", כפי שמופיעים בספר תולדות ההגנה, מאת יהודה סלוצקי.
בספר "ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט" של תום שגב מתועדת פרשה מזמן ההתקוממות הערבית של שנות השלושים המאוחרות, שבה פלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט – בהשתתפות משה דיין ויגאל אלון הצעירים – עינו והוציאו להורג כפריים בגליל כנקמה על פעולות חבלה בצינור הנפט העיראקי וטרור נגד אוכלוסיה יהודית. עשור לאחר מכן, לקראת ולאחר החלטת החלוקה של האו"ם, מלחמת הטרור היתה קטלנית עוד יותר.
בליל 31 בדצמבר 1947, כוחות פלמ"ח פשטו על בלד א-שייח' שבקרבת חיפה, חטפו נערים וגברים ממיטותיהם כדי להוציאם להורג ברחוב, או השליכו רימונים אל תוך הבתים (זו היתה נקמה על הריגת 39 יהודים, פועלי בית הזיקוק, בידי פועלים ערבים, מיד לאחר שהם בעצמם הותקפו בפצצה של האצ"ל ואיבדו 11 איש). בעלות השחר, הפושטים השאירו אחריהם מעל שישים הרוגים, כולל קשישים ותינוקות. יום למחרת, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון הסביר בדיון פנימי ש"המקומות שהם ידועים כקולקטיבים האחראים למה שקרה צריכים לקבל עונש קיבוצי: להרוס הרבה ולהרוג בהם הרבה". באותו יום בן-גוריון סיכם ביומנו: "לפגוע בלי רחמים, נשים וילדים בתוך זה". גם כיום, על אף איזה מאמץ רפה להסוות את קיומו של טרור ישראלי, רמטכ"לים בישראל מדברים בגלוי על "צריבת תודעה", הפצצת אוכלוסיה ערבית, "חזרה לתקופת האבן", "דוקטרינת הדאחייה" וכיוצא באלה.
מלבד נקמה על אלימות ערבית, טרור שימש כדבר שבשגרה גם ככלי לעקירת אוכלוסיה ערבית ממקומה. כבר ב-1891, חובבי ציון דיברו על הצורך "להטריד" תושבים ערבים כדי לשכנעם להסתלק ממקומותיהם. אחד העם ביקר באותה שנה בארץ וסיפר שהמתיישבים היהודים אמנם מתעמרים בשכניהם הערבים, מכים בהם בלי פרובוקציה ומתגאים בכך.
לימים, הישראלים נזקקו לטרור מסיבי כדי לפנות מקום במהירות עבור המוני מהגרים יהודים. אחד האמצעים ששימש להברחת ערבים ב-1948 היה המתה המונית של תושבים ערבים בעשרות אתרים ברחבי הארץ. בספרו The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, שבו מגיב ההיסטוריון בני מוריס למבקריו בעקבות פרסום ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", הוא מתאר את תפיסתו של הכפר דווימה שממערב לחברון על ידי חיילים ישראלים ללא קרב, בחודש אוקטובר, במהלך מבצע יואב (בפיקוד יגאל אלון). אחד החיילים: "הכובשים הראשונים הרגו כשמונים עד מאה ערבים, נשים וטף. ילדים הם הרגו על ידי פיצוח ראשיהם עם מקלות. זאת, לא בלהט הקרב אלא בתוך מערכת של גירוש והרס. כמה שפחות ערבים – עדיף. העיקרון הזה הוא המנוע הפוליטי של הגירושים והזוועות".
גם כיום טרור משמש לצורך עקירת ערבים, אם כי הוא נושא לרוב אופי של "הטרדה" מן הסוג ששימש את אנשי העלייה הראשונה. כיום, מתיישבים יהודים בגדה המערבית – מיעוט באותם שטחים, אך בגיבוי הצבא – עוקרים עצי זית, מכים חקלאים ורועים, מנפצים רכבים ושורפים מבנים באופן יומיומי על מנת לאלץ את הערבים להצטופף בריכוזי אוכלוסיה ספורים ולפנות את מרבית המרחב להתיישבות יהודית.
דגל ישראל אינו "דגל של טרור" – וגם לא דגל פלסטין. הפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים, 1 ביולי 2015 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
עד שלא יהיה עוד צורך בטרור
יהודים, אם כן, נעזרים בטרור כדי להטיל אימת-מוות על האוכלוסיה הערבית ("כוח הרתעה"), או כדי לעקרה ממקומה כבר יותר ממאה שנה. ובכל זאת, דגל ישראל אינו דגל של טרור. על אף קיומו של טרור ישראלי, הטרור אינו נעוץ חלילה במהותם המוסרית של הישראלים. היהודים שנפלטו מאירופה לפני יותר ממאה שנה באו הנה עם חזון של חיים, לא של מוות. הם חיפשו מקום תחת השמש, חיבור מחודש לאדמה, מקום עבור ילדיהם לגדול בו באושר. הם באו והתאהבו בנופי הארץ, שנשאה פעם את שמם. בעיני עצמם הם שבו לארצם, ובכל מקרה לא היתה להם ארץ אחרת: כאן יעמוד ביתם, או בשום מקום בכלל.
במהלך הסכסוך שהתפתח, שני הצדדים, בייאושם, עשו שימוש בטרור. זה מצער, אך לא מפתיע. בכל המקומות והזמנים, בני אדם הנתונים בסכסוך על משאבים חיוניים אינם נמנעים מהפעלת אלימות קטלנית נגד אוכלוסיית היריב (תולדות ההתיישבות האנגלית בצפון אמריקה היא דוגמה מפורסמת אחת). עלינו ללמוד מכך שהטרור אינו נעוץ במהותם המוסרית של יהודים או ערבים, אלא בנסיבות ההיסטוריות שבתוכן נפגשו.
דגל ישראל, אם כן, אינו "דגל של טרור" – וגם לא דגל פלסטין. רוב רובם של מי שמניפים את דגל ישראל ורוב רובם של מי שמניפים את דגל פלסטין אינם עושים זאת כדי לחגוג את השכול של הצד השני. כאן וכאן נמצאים מיליוני בני אדם המבקשים להביע בעזרת דגלם הלאומי את תשוקתם האנושית לשגשוג ולביטחון ואת רצונם להתארגן באופן שיבטיח את הזכויות הללו.
למרבה הצער, אוכלוסיות אלה אמנם מצויות בסכסוך המחולל מוות רב, וזה דבר שיש להתאמץ לסיימו בדחיפות. אך הוצאתו של איזה דגל לאומי מחוץ לחוק באמתלה של "מאבק בטרור" תתפרש בהכרח על ידי מיליוני בני האדם המזדהים עם אותו הדגל כניסיון לדכא את התארגנותם הלאומית לצורך הנצחת חולשתם, מה שרק יבטיח את המשך האלימות. לא יהיה קץ לטרור בארץ הזו עד שכל תושביה יזכו להשתתף במשאביה באופן שיאפשר להם קיום של כבוד. זו הזכות של כולנו, לא כי ידינו נקיות, אלא למרות הדם הרב שעל ידי כולנו, וכדי שיום אחד ייוולדו כאן יהודים וערבים שלא יזדקקו עוד לטרור.
דן בן-ישי הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, מתמקד באנטישמיות מודרנית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
