זה לא מאבק בדגל פלסטין, אלא ביסוס משטר העליונות היהודית

המאמץ לסלק את דגל פלסטין מהמרחב הציבורי הפך בשנים האחרונות לזירה נוספת להסתה נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בכל שנה, סביב אירועי הנצחת הנכבה או בכל אירוע מחאה פלסטיני שבו מונף דגל פלסטין, נשמעים מחדש אותם קולות נדהמים בגנות הצגתו.

במאי האחרון, למשל, הזהיר השר ישראל כ"ץ מעל דוכן הכנסת את הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות שמניפים דגלי פלסטין, ואיים: "זיכרו את מלחמת העצמאות שלנו, והנכבה שלכם". חברי כנסת אחרים הצטרפו גם הם למקהלת הגינויים והאיומים, ובמה שניתן לזהות אך כהמשך דרכה של גולדה מאיר, ביססו את טיעוניהם על הקלישאה הציונית הנדושה שמכחישה את עצם קיומו של העם הפלסטיני.

ח"כ שלמה קרעי קרא ממושבו במהלך נאומה של ח"כ עאידה תומא סלימאן: "דגל אש"ף (ר"ל דגל פלסטין) זה דגל טרור ואנחנו נמחה אותו מעל פני האדמה". השר אופיר אקוניס הצהיר: "הביטוי 'דגלי פלסטין'…לא היה קיים, לא יהיה קיים. אין פיקציה כזאת. פלסטין היא בדמיון שלכם, בדמיונות שלכם. לא יהיה. לא יהיה. אתם יכולים להמשיך לדמיין".

ח"כ קטי שיטרית (הליכוד) כינתה את דגל פלסטין "דגל הטרור הזה". ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) טען כי "הדגל הוא דגל אש"ף, ולא דגל פלסטין". ח"כ אורית סטרוק ממפלגתו אמרה כי "אין עם פלסטיני". ח"כ מיכל וולדיגר, גם היא מהציונות הדתית, הבהירה מהם גבולות חופש הביטוי: "עם אחד ודגל אחד – אין פה כמה דגלים. אי אפשר להתבלבל. זכות הדיבור וחופש הדיבור הוא טוב עד שמדברים על למי שייכת המדינה הזו".

העוינות כלפי הדגל הפלסטיני אינה מסתכמת בהתבטאויות סתמיות של חברי כנסת. האלימות שהפעילו כוחות המשטרה בהלווייתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה ז"ל, שניסו אף להוריד את הדגל מארון הקבורה, מלמדת על היקף ועומק ההשתרשות הממסדית של האנטגוניזם המופגן כלפי הנפת דגל פלסטין.

על רקע הנפת דגל פלסטין בקמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון במהלך אירועי ציון יום הנכבה על ידי סטודנטים ערבים, שיגר ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', מכתב להנהלת האוניברסיטה, שבו מחה על הנפתו בשטחה. לכל אלה מצטרפים מספר והיקף המעצרים של אקטיביסטים פלסטינים בגין הנפת הדגל במהלך הפגנות ומחאות. כך, למשל, על פי נתוני המשטרה מ-2015-2011, בוצעו 96 מעצרים בעילה של "הנפת דגל פלסטין". המגמה בשנים האחרונות אינה מגלה סימני האטה.

עם כניסת איתמר בן גביר לתפקידו החדש במשרד לביטחון לאומי (מעין משרד לביטחון פנים מורחב, שסמכויותיו חורגות מגבולות שטחי השיפוט של המדינה), הוא הינחה את מפכ"ל המשטרה לאכוף את "איסור" הנפת דגלי פלסטין בציבור, ולהסמיך כל שוטר בכל דרגה להסירו מהמרחב הציבורי. מה שנראה כעליית מדרגה במדיניות האנטגוניזם כלפי הסמל הלאומי הפלסטיני התבסס על הטיעון שלפיו "הנפת דגל אש"ף הינה תמיכה בארגון טרור".

מבחינה חוקית, אין בנמצא כל חוק שמונע במפורש את הצגתו או הנפתו של דגל פלסטין. ואולם, בתודעה הישראלית, זיהויו של הדגל עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שהוגדר ב-1986 כארגון טרור, איפשר פורמלית את הפללת החזקתו והנפתו בפומבי, וזאת על יסוד האיסור בדבר "גילוי הזדהות או אהדה כלפי ארגון טרור, לרבות על ידי הנפת דגלו במקום ציבורי".

עם זאת, מאז החתימה על הסכמי אוסלו, המדיניות הרשמית של היועץ המשפטי לממשלה היתה לא להעמיד לדין בגין הנפת הדגל, אלא אם יש בהנפתו משום "הזדהות עם ארגון טרור או גילוי אהדה אליו, או כאשר ישנו חשש ברמת הסתברות גבוהה שהנפת הדגל תוביל להפרה חמורה של שלום הציבור". עמדת היועמ"ש נשענה בעיקר על המורכבות המדינית הכרוכה בעובדה "שדגל אש"ף הינו דגלה של הרשות הפלסטינית".

עמדה זו, על בעיותיה הרבות, מעולם לא אותגרה משפטית. אך בית המשפט העליון אכן נדרש לסוגיית דגל פלסטין, במסגרת הליך שבחן את חוקיות החלטת יושב ראש ועדת הבחירות ב-2003 לפסול תשדירי תעמולה מטעם המפלגות בל"ד ורע"מ, שבהם הופיע הדגל הפלסטיני. באותו עניין (בג"ץ 651/03) פסל בית המשפט פה אחד את החלטת יו"ר ועדת הבחירות, והבהיר כי על אף זיהויו של הדגל עם "גורמים עוינים", הדגל הוא "אכן סמל לזהות לאומית של העם הפלסטיני". על מנת ששידור תעמולה המציג את דגל פלסטין ייפסל, כך נקבע, "על ההצגה להיות בעלת תוכן העשוי לגרום לפגיעה ממשית, עמוקה וקשה ביותר ברגשות בני הציבור בישראל…".

פסיקה זו היא בעייתית בפני עצמה, לנוכח מסגור הלגיטימיות של הצגת דגל פלסטין – שהוא, כאמור, סמל לזהות הלאומית של כחמישית מאזרחי המדינה – כמותנה ברגשות הרוב. ואולם, פסק הדין אינו כולל אף אמירה על חוקיותו של הדגל, לא כל שכן על קיומה של נורמה שאוסרת על הצגתו.

"ציונות מתגוננת"

השגיאה העיקרית – הן בהנחיית היועמ"ש והן בגישת בית המשפט – נובעת מההתעלמות ממעמדו של דגל פלסטין מנקודת מבטה של האוכלוסייה הפלסטינית במדינה. לתפיסתה, הדגל אינו מקושר לארגון כזה או אחר או לפלג אידיאולוגי מסוים, ובהנפתו אין אלא הבעה של שייכות לעם הפלסטיני. ההתעקשות להגדיר את דגל פלסטין כדגל אש"ף היא מהלך שיחני ציוני, שכל תכליתו לשלול את הלגיטימציה של אחד מסממניה העיקריים של הזהות הלאומית הפלסטינית.

גם לפני בן גביר, המשמעות הכפולה שהובנתה אל תוך הדגל במדיניות המשפטית הישראלית היא פיקציה, במובן זה שבתודעה הפלסטינית, הדגל מהווה סממן קולקטיבי המשמש כביטוי חיצוני לאחד המאפיינים הבסיסיים ביותר בזהות הקולקטיבית הפלסטינית: הזהות הלאומית.

את העוינות כלפי הדגל והעמדה המשפטית ביחס להנפתו יש לקרוא בתוך הקשר רחב יותר של מהלכים שננקטו בעשורים האחרונים, הנשענים על אותה לוגיקה של אקסקלוסיביות לאומית ועליונות יהודית בתוך המרחב הפוליטי שבו קיימות שתי קבוצות לאומיות.

החל מהאיסור על השתתפות בבחירות של רשימות ומועמדים השוללים את זהותה של המדינה כמדינה "יהודית ודמוקרטית" והאיסור להגיש הצעות חוק שמבקשות לקדם את הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", וכלה בחוק הנכבה מ-2011, ששולל את הלגיטימציה של ציון אחד המאורעות ההיסטוריים המכוננים בתולדות העם הפלסטיני על ידי האזרחים הפלסטינים, ובחוק יסוד הלאום מ-2018, הקובע כי הזכות להגדרה עצמית בישראל נתונה אך ורק לעם היהודי – האיסור על הנפת הדגל הפלסטיני אינו אלא ביטוי נוסף למדיניות רחבה יותר שניתן לכנות "ציונות מתגוננת".

לאחרונה, ממשלת נתניהו החדשה הרחיבה בקווי היסוד שלה את הבלעדיות והעליונות האתנית והלאומית היהודית, שהוגבלה בחוק יסוד הלאום לשטחי השיפוט של המדינה, לכל שטחי פלסטין ההיסטורית. את המדיניות של בן גביר, כמו גם את ההתחייבות במסגרת ההסכם הקואליציוני עם סיעתו לחוקק איסור הנפת דגלי פלסטין במוסדות שנתמכים על ידי המדינה או רשויות מקומית  (סעיף 135 בהסכם עם עוצמה יהודית), יש לראות בהקשר הרחב המובא לעיל וכהמשך ישיר שלו. היא מהווה נדבך במערך שלם של מהלכים, שמבקשים לעצב מחדש את גבולות הזהות של העם הפלסטיני על ידי פגיעה באחד הסמלים המובהקים ביותר שלו. מדובר בניסיון נוסף של ההגמוניה האתנית במדינה להשתמש בכוח הפוליטי שלה שמטרתו לשלול את הלגיטימציה של זהותם הלאומית של אזרחי המדינה הפלסטינים.

הסוגייה הזאת, לפיכך, אינה מצטמצמת לפגיעתה של המדיניות האמורה בערכים וזכויות ליברליים כמו חופש הביטוי, אף שהיא אכן כוללת פגיעה כאמור; או הזכות לשוויון, שאף היא נפגעת במסגרתו (במיוחד על רקע המתירנות והסובלנות כלפי השימוש בדגל ישראל במצעד הדגלים ככלי במסגרת ההסתה ומפגן השנאה נגד הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית). ענייננו בניסיון להעמיק עוד את השליטה של הרוב במיעוט לאומי ובתודעתו, תוך הפללת סמליו, הכחשת קיומו, לעג לנרטיב ההיסטורי שלו, ושלילת זכותו הבסיסית להגדרה עצמית, שכאמור, נשענת במרחב שבין הים לירדן על הגדרה אתנו-דתית השמורה לציבור היהודי באופן אקסקלוסיבי.

פאדי ח'ורי הוא עו"ד ביחידה לזכויות אזרחיות ופוליטיות במרכז עדאלה, המשלים בימים אלה את לימודי הדוקטורט שלו בביה"ס למשפטים באוניברסיטת הרווארד. מרכז עדאלה פרסם היום (שלישי) את נייר העמדה "מפת הדרכים להעמקת משטר העליונות היהודית", אשר מנתח את קווי היסוד ואת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37