עדיין לא מאוחר להקשיב לתופיק זיאד

באפריל 1954, עיניו הפקוחות של הממשל הצבאי הישראלי הבחינו בחבר עיריית נצרת שלא מכבר נבחר, כשהופיע בכפרים שונים באזור ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הממשל הצבאי, החרמת קרקעות, אפליה במסים ומעצרים מנהליים. עד מהרה החליטו השלטונות לשים קץ לפעילותו המתריסה, והטילו עליו הגבלות תנועה חמורות: הוא רותק למעצר בית משקיעת החמה ועד עלות השחר, נאסר עליו לצאת מנצרת למשך שישה חודשים, והוא נצטווה להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה המקומית.

אמנם בימי המשטר הצבאי היה זה נוהג שגרתי, אבל תגובתו של אותו פעיל פלסטיני צעיר היתה חריגה. במכתב ששלח לראשי ערים יהודים וערבים ברחבי הארץ הוא מחה על הגבלת התנועה שלו: "צעד זה, שמופעל עתה נגד חברי מועצות מקומיות ערבים, עשוי לפגוע גם ביהודים, אם יהיה זה רצונו של הממשל הצבאי, או אם ישרת הדבר אינטרסים מפלגתיים. אי צדק, ממש כמו הצדק עצמו, אינו מוגבל לקטגוריות לאומיות".

זה היה ניסיון ברור לגייס את הציבור היהודי למאבק משותף, תוך שימוש בהיגיון של חוסר ההפרדה, שעל פיו המאבק למען חירות וכבוד לפלסטינים הוא אינטרס יהודי-ישראלי. האזהרה המפורשת באותו מכתב מ-1954 נראית רלוונטית ביותר לימים שבהם אמצעים שכוונו במשך עשרות שנים נגד פלסטינים – כמו זריקת רימוני הלם לעבר מפגינים, ריסוסם ב"בואש", מעצרים שרירותיים של מפגינים לא אלימים ואיומים על עיתונאים – גולשים כעת (אם כי בגרסה חיוורת ומתונה מאוד) לעבר פעילים יהודים.

לאיש שהטריד את מנוחת הרשויות קראו תופיק זיאד. הוא היה אז בן 25, ולימים יהפוך למשורר בעל שם ולמנהיג פוליטי.

ב-1954, אף ראש עירייה יהודי לא נענה לקריאה לפעול כדי להגן על זיאד, לפחות לא בפומבי. ללא בעלי ברית יהודים חזקים, השלטונות יכלו להעמיק את השימוש לרעה בכוחם, וב-1955 נידון זיאד למאסר בשל נאומיו הפוליטיים. הוא עונה באכזריות בתאו, ואף שניסה לספר לציבור היהודי בעברית על העינויים, לא היתה מחאה משמעותית של פוליטיקאים או של עיתונאים מעבר למפלגתו שלו – המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

אך זיאד מעולם לא ויתר על גישתו האוניברסליסטית. מאוחר יותר בקריירה הפוליטית שלו כראש עיריית נצרת ולאחר מכן כחבר כנסת, הוא ניסה תמיד להזכיר לאזרחים היהודים שבסופו של יום, הם והפלסטינים באותה סירה. ב-1983, לאחר רצח אמיל גרינצוויג בהפגנה נגד המלחמה בלבנון, אמר זיאד לעמיתיו המחוקקים במליאת הכנסת: "המאבק לשלום, לנסיגה מוחלטת מהשטחים הכבושים, הוא מאבק לדמוקרטיה בתוך ישראל, והוא מאבק לבלימת התופעה הפשיסטית המתרחבת. אסור לאיש להחזיק באשליה שניתן להפריד בין שני הדברים הללו".

בעוד שזיאד חלק גישה זו עם אחרים במפלגתו, הוא היה הנציג המפורש והעקבי ביותר של תזת אי ההפרדה. נאומיו הפוליטיים, כמו גם שירתו, שיקפו את הרעיון שההיסטוריה מתקדמת לעבר עתיד אוטופי, שבו הניצול הכלכלי ממוגר, זכויות האזרח הפוליטיות מנותקות מזהות אתנית, ונשים שוות לגברים. פלסטינים וישראלים נועדו לחיות יחד בשלום, ולכן המאבק נגד הכיבוש הצבאי, למען זכויות האזרח, לשוויון כלכלי ושוויון מגדרי, כולם חלק מאותו מסע לעבר הקידמה, כך האמין.

נתיב הכרחי להישרדות

זיאד גם היה מודע היטב לאפליה נגד יהודים מזרחים, וקיווה לאחד עימם כוחות. בתוך מק"י היה התומך הנלהב ביותר של הברית עם הפנתרים השחורים, שהיוותה את הבסיס להקמת מפלגת חד"ש ב-1977. הוא ראה בברית זו צעד ראשון לקראת שותפות ערבית-יהודית רחבת היקף. בעצרת הפתיחה של מערכת הבחירות הראשונה של חד"ש קבע: "הפנתרים השחורים לא רק אחינו לצבע, אלא גם לשאיפה להשתחרר מהניצול, ואחינו היהודים שנמצאים פה מקומם לא רק בחזית, אלא בליבו של כל אחד מאיתנו".

בסוף שנות ה-80, עם הופעתה של התנועה האסלאמית, הפך זיאד לקול הנועז ביותר כנגד הפרדה מגדרית בעצרות פוליטיות. "הם מאמינים שמקומה של האישה במטבח ובמיטה", אמר. "אנחנו מאמינים שלאישה זכויות שוות להשתתף במאבקים בכל החזיתות, כמו לגבר […] כל חברה שמפרידה בין גברים לנשים באופן שבו הם רוצים לעשות זאת, היא חברה מפגרת. חברה מתורבתת היא חברה המבוססת על פעולה משותפת לגברים ולנשים". עבור זיאד, השעיית עקרון השוויון בין המינים בעצרת הקוראת לשוויון אזרחי ולאומי, נראתה כסתירה מהותית.

בטווח הארוך, המאמץ לאחד מאבקים בישראל, כפי שייחל זיאד, נכשל. השיח המעמדי הדו-לאומי כמעט נעדר לחלוטין מהפוליטיקה הישראלית; התסכול המזרחי מנותב לתמיכה במשטר העליונות היהודית, במקום לאתגר אותו; ונראה שהמאבק הפמיניסטי הישראלי ההגמוני מנוכר הן לזכויות הפלסטינים והן לסוגיות המעמדיות.

עם זאת, כמעט שבעה עשורים לאחר שזיאד שלח את מכתב האזהרה שלו לחברי המועצות המקומיות, הוא הפך רלוונטי מתמיד. השינויים החוקתיים שמתכננת הממשלה הנוכחית נועדו לייצב ולהבטיח את משטר העליונות היהודית – משני צדי הקו הירוק – אך הם כרוכים בפגיעה בחופש הביטוי לכולם, ובאיומים להחריף את אי השוויון הכלכלי והמגדרי.

>> "האפרטהייד מיוצא מתוך ישראל לשטחים הכבושים, לא להיפך"

ההפגנות נגד החלשת מערכת המשפט מתייחסות מדי פעם למאבקים אלו, אך לעתים רחוקות הן מתייחסות לנושא הליבה: האתנוקרטיה היהודית, שה"רפורמה" נהגתה על מנת להגן עליה ואף להרחיב אותה.

כיום, בתבנית המשכפלת את הכתף הקרה שקיבל זיאד מראשי ערים יהודים בשנות ה-50, רוב הציבור היהודי בישראל נרתע ממבט מפוכח על הקשרים בין המאבקים, ומנהיגי המחאה מתעקשים להדיר את הדיון בדיכוי הפלסטינים, בכיבוש הצבאי ובאפרטהייד מההפגנות.

איימן עודה, ראש מפלגת חד"ש, הרואה עצמו כממשיך דרכו הרעיונית של זיאד, הדהד בנאומו בכנסת בעקבות הבחירות האחרונות את אזהרותיו החוזרות ונשנות של זיאד: "מי שטייח את הרצח של שירין אבו עאקלה, קיבל מעצר פוליטי של עיתונאי בתל אביב; מי שלא פסל את חוק הלאום, קיבל את פסקת ההתגברות; מי שלא עצר את בן גביר בקרית ארבע, קיבל אותו בקריה; מי שלא עצר את הפרדת המשפחות, קיבל הפרדה מגדרית […] . אולי הקיצוניות של הממשלה הזאת תהיה השעון המעורר […] אם לא תבינו היום, אני לא יודע מתי תבינו".

האם זה הרגע שבו נהיה עדים סוף סוף לשינוי מהותי בהתנהגות הפוליטית של הציבור היהודי הליברלי? כיבוש צבאי ומשטר של אפליה על בסיס אתני הם הקרקע הפורייה שעליה משגשג משטר סמכותני, כי הם הופכים את האלימות וההשתקה לברירת המחדל כאמצעי ליישוב סכסוכים חברתיים ופוליטיים. לכן, ללא פניית פרסה חדה, כל השעיה של התנופה האנטי-ליברלית תהיה זמנית בלבד.

כיום, יהודים ישראלים ליברלים צריכים להתמודד עם המציאות הכואבת: הם מיעוט בקרב היהודים, והיהודים הפכו למיעוט תחת מערכת השליטה הישראלית בין הנהר והים. יצירת גשרים לפלסטינים, אזרחים ולא-אזרחים כאחד, ופירוק משטר הפריבילגיות אינם רק בחירות מוסריות, אלא נתיב הכרחי להישרדות.

תמיר שורק מלמד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן סטייט. ספרו: "האופטימיסט: ביוגרפיה של תופיק זיאד" יוצא לאור בימים אלה בהוצאת פרדס