בשביל השמאל-מרכז, שותפות עם ערבים היא עניין של הישרדות

בליל הבחירות, כשתוצאות המדגמים הראו שיש סיכוי שבל"ד תפתיע ותעבור את אחוז החסימה, עמית סגל נרעש. לא כל כך מעצם העובדה שבל"ד תיכנס לכנסת, אלא מכך שתוצאות הבחירות במדינה היהודית יהיו תלויות במפלגה אנטי-ציונית כמו בל"ד.

סגל, שהח"כ הטרי בועז ביסמוט הודה לו אתמול על עזרתו לניצחון הליכוד (ומיד אחר כך מחק את הציוץ בטענה שהיה מדובר ב"בדיחה"), ניסה בעיקר להקניט את נציגת יש עתיד שישבה באולפן, אבל הוא הצביע על עובדה נכונה. מיאיר לפיד עד בני גנץ, שהגיש בקשה לפסול את בל"ד בבחירות האחרונות, ממרב מיכאלי עד אביגדור ליברמן – שיזם את העלאת אחוז החסימה לפני כעשור, בדיוק כדי למנוע מרשימות ערביות לעבור אותו – כולם התפללו באותן שעות שבל"ד תעבור את אחוז החסימה, ובכך תימנע מבנימין נתניהו לחזור לשלטון.

גם אילו היתה עוברת זה לא היה מספיק, שכן למרצ חסרו 4,000 קולות כדי לחצות את הרף. אבל הרגע הזה ביטא מציאות שאיש במה שקראו "מחנה השינוי" לא יכול היה להכחיש. הדרך היחידה שלהם לניצחון – או לכל הפחות לחסימתו של נתניהו – עברה בקולות של המיעוט הפלסטיני בישראל. התלות של המרכז-שמאל היהודי בבוחרים הערבים מעולם לא היתה ברורה יותר.

המתמטיקה הפשוטה הזו, שלפיה המרכז-שמאל היהודי לא יכול להשיג רוב בלי הבוחרים הפלסטינים, לא נעלמה, אבל ראשי המפלגות במחנה הזה מתנהגים כאילו היא לא קיימת.

לפיד לא טרח אפילו להזמין את חד"ש-תע"ל למפגש גיבוש של האופוזיציה. ענייני המיעוט הערבי או מאבק לסיום הכיבוש לא נכללו בנושאים שמפלגת העבודה תעסוק בהם בכנסת הקרובה, לפי הודעה של מיכאלי מאתמול (הנושאים המובילים יהיו תחבורה ציבורית בשבת, שכר מינימום 40 שקל לשעה, חופשת לידה לאבות, חינוך חינם מגיל 0-3, שוויון, נישואים אזרחיים והארכת הקלון). מבני גנץ וגדעון סער לא היו ציפיות, ועל ליברמן – האיש שהמציא את סיסמת "בלי נאמנות, אין אזרחות", הרבה לפני איתמר בן גביר – אין כמובן מה לדבר.

ובכל זאת, נראה שהדרך היחידה ליצירת חזית רחבה מול ממשלת הימין הגזענית שנתניהו מנסה להקים בימים האלה היא יצירת בריתות כלשהן, אפילו זמניות ורעועות, בין חלקים מהמרכז-שמאל היהודי ובין חלקים מהציבור הערבי-פלסטיני. התנגדות מחוץ לכנסת או סירוב עשויים להתברר כשיטות פעולה יעילות, אבל גם הן יתקשו להשפיע, אם לא יתבססו על שותפות כלשהי בין כוחות יהודיים וערביים.

חשש ממשי

עמדות הפתיחה, כפי שראינו קודם, אינן מבטיחות. לא רק מהצד היהודי. אחרי שאמר במהלך הבחירות שהוא חלק מ"מחנה השינוי", מנסור עבאס הודיע השבוע שהוא "רוצה לעבוד מול כל ממשלה", ולכן הוא לא חלק מהמחנה המרכז-שמאל. בל"ד מעולם לא היתה חברה במחנה הזה, אפילו לא על תנאי, וההצלחה המרשימה שלה בבחירות נבעה מכך שהתרכזה בזהות הלאומית הפלסטינית ודחתה את "פוליטיקת ההמלצות" על מועמדים מהמרכז-שמאל היהודי, שהרשימה המשותפת, עליה השלום, אימצה במערכות הבחירות הקודמות.

ועדיין, ייתכן שיש מה לעשות. הניצחון של נתניהו ושותפיו הטיל אימה, על גבול ההיסטריה, על רבים במחנה המרכז-שמאל היהודי. הסיבות שונות. העובדה שמחצית מחברי הקואליציה העתידית הם חרדים או חרד"לים גרמה לרבים במרכז-שמאל לחשוש שאורח החיים החילוני שלהם נמצא בסכנה. הצהרות לגבי ביטול אפשרי של מצעדי גאווה או איסור על משחקי כדורגל בשבת, גם אם לא יתממשו בסופו של דבר, יצרו אווירה של איום על אורח החיים הזה.

התמונה הקבוצתית של נשות ראשי מפלגות הקואליציה – כולן, למעט שרה נתניהו, עם שביס ומראה דתי-חרדי מובהק – הפכה לסמל המבטא את החשש הזה. החשש הזה יושב גם על רגשות שאפשר להגדירם כ"שנאת חרדים", אבל קשה להתעלם מכך שבעיני רבים מאוד במרכז-שמאל, הציונות היתה תנועה חילונית, שעכשיו "נחטפה" על ידי מפלגות חרדיות ודתיות, החיות – לכאורה – על חשבון החילונים.

ה"רפורמות" שמתכנן הימין במערכת המשפט – מפסקת ההתגברות, דרך שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים ועד הפיכת היועצים המשפטים למשרות אמון, שלא לדבר על ביטול סעיפי האישום שעליהם עומד נתניהו לדין – מעוררות גם הן חשש עמוק, שממשלת נתניהו החדשה תבצע למעשה שינוי משטר, תחריב את מנגנוני הפיקוח על הממשלה ותרוקן את הדמוקרטיה מתוכן, כפי שקרה בהונגריה או בטורקיה.

נכון שמגוחך לקרוא "דמוקרטיה" למדינה המחזיקה תחת כיבוש מיליוני פלסטינים כבר יותר מ-55 שנה, אבל גם לא ראוי להקל ראש בשינוי המשטר שנתניהו ובעלי בריתו מתכננים. גם אם בסופו של דבר השינויים יהיו פחות דרמטיים, כרגע הפחד מרקיע שחקים. עצומת המשפטנים נגד פסקת ההתגברות, וההודעה של "הדגלים השחורים" שיחזרו לגשרים, עשויים לבשר על שובה של מחאה, שתנסה לשחזר את מה שקרה בבלפור לפני שנה וחצי.

מקור אחר לדאגה ממשית הוא המינוי הצפוי של בן גביר לשר לביטחון הפנים, ובמיוחד הדרישה של בצלאל סמוטריץ' לקבל את תיק הביטחון. אישים שאינם ידועים בדאגתם לזכויות הפלסטינים, כמו עמוס גלעד, הזהירו שהמינוי של סמוטריץ' יהיה "אסון כבד", ועלייה אפשרית של בן גביר, כשר לביטחון הפנים, להר הבית עלולה להביא למלחמת דת עם העולם המוסלמי כולו.

אפשר להניח שאמירות כאלה ואחרות מבטאות חשש ממשי מפני ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ' בממסד הביטחוני, הזוכה לייצוג ניכר במפלגתו של גנץ ובמפלגות אחרות במרכז-שמאל.

שילוב החששות האלה, ביחד או לחוד, יוצרים במרכז-שמאל תחושת ניכור מהיישות הזו שנקראת "מדינת ישראל". לא במקרה סקר של ערוץ 12 הראה ש-50% ממצביעי המרכז-שמאל הרהרו בהגירה אחרי הבחירות. דרכונים זרים הם כבר לא משהו ששמים בצד לימי סגריר, אלא נכס למימוש מידי.

ב-1977 הייתי צעיר, ואני זוכר היטב את השיח של "גנבו לנו את המדינה". הפעם, כך נדמה לי, התחושה אצל רבים במרכז-שמאל היהודי יותר קרובה ליחס כלפי כיבוש זר, שעוד מתפרנס מהמסים שלהם.

אפשר להציג את החששות האלה כבעיות של פריבילגים. יש בזה אמת, כמובן, כי הרי הקורבנות המידיים של הממשלה החדשה צפויים להיות פלסטינים, משני צדי הקו הירוק, פליטים ומהגרי עבודה, ועד שהשפעתה הרעה של הממשלה החדשה תורגש במרכז-שמאל היהודי יעבור זמן רב, אם בכלל תתממש. אולם זהו מבט חלקי. גם משום שהמושג "פריבילגים" מאבד ממשמעותו כשהוא מתייחס ל-50% מהאזרחים בישראל, וגם משום שההתנגדות לממשלת נתניהו החדשה היא עמוקה, ולא מבטאת גחמה רגעית.

האתגר הגדול

וכאן מגיע האתגר הגדול של כל מי שרוצה לייצר התנגדות לממשלה הגזענית הקרובה. האם ניתן לחבר, מצד אחד, בין התחושה במרכז-שמאל שהוא תחת התקפה, שהוא מאוים, שההתנגדות לממשלת הימין היא עבורו עניין הישרדותי עוד לפני שהיא עניין מוסרי או פוליטי, לבין ההבנה הפוליטית, הקרה, האריתמטית, שבלי שותפות עם הציבור הערבי-פלסטיני פשוט אין לשמאל-מרכז היהודי סיכוי להגן על עצמו? האם ניתן לזקק משני האלמנטים האלה הבנה במרכז-שמאל שהוא תלוי בפלסטינים לשמירה על המשטר הדמוקרטי כפי שהוא מבין אותו, להגנה על אורח חייו, אולי אפילו על עצם הישרדותו?

זו משימת ענק, וברור שהמפלגות הנוכחיות, במבנה הקיים שלהן, לא יוכלו, וכנראה גם לא ירצו לעמוד בה, בוודאי לא לבדן. מאז קום המדינה ב-1948, ובעצם גם לפני כן, המפלגות הציוניות מעולם לא חיפשו מכנה משותף עם הציבור הפלסטיני. לכל היותר, הן האמינו שהפלסטינים אזרחי ישראל זכאים לזכויות אישיות וכלכליות שוות, כפי שראשוני הציונות האמינו ש"פיתוח הארץ" ייטיב בסופו של דבר עם תושבי הארץ הערבים, והם ישלימו עם הפרויקט הציוני. הביטוי לתפיסה הזו ב"ממשלת השינוי" היו התקציבים שהובטחו לרע"מ של מנסור עבאס.

כדי להתחיל בשיח רציני, המרכז-שמאל חייב להכיר בזהות הלאומית של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל, עם כל המשמעויות הכרוכות בדבר – מהבנה שסיום הכיבוש הוא עניין "פנימי" עבור הפלסטינים בישראל, לא שאלה של מדיניות חוץ, ועד נכונות לדון על פירוק מנגנוני העליונות היהודית, החל מחוק הלאום ועד קק"ל.

בין אם נקרא לכך "מדינת כל אזרחיה", כמו הסיסמה של בל"ד, ובין אם נאמץ את ההגדרה של "מדינת כל לאומיה" שטבע אחמד טיבי, הכיוון ברור. הסיפור הוא לא רק שוויון אזרחי, אלא שוויון לאומי. המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" חייב לעבור רביזיה יסודית, אם לא להיעלם לחלוטין מהמפה.

עיקר הנטל יוטל על המרכז-שמאל היהודי. הוא הצד החזק, הוא הצד ששלט, הוא הצד שאחראי היסטורית לחלק ניכר מהעוולות כלפי העם הפלסטיני. אבל הוא לא יכול להיות חד צדדי. גם הציבור הפלסטיני בישראל יצטרך לשאול את עצמו מי יכולים להיות השותפים היהודים במאבק נגד ממשלת בן גביר וסמוטריץ', ומה הם התנאים שהוא צריך לדרוש מהכוחות הפוליטיים היהודיים תמורת שותפות כזו.

בגלל הסירוב המוחלט שגילה עד היום רוב רובו של המרכז-שמאל היהודי כלפי שותפות שוויונית עם האזרחים הפלסטינים בישראל, אין יותר מדי חשיבה בציבור הפלסטיני בכיוון הזה – אם נשים בצד אם העמדה של עבאס, שמבקש מהאזרחים הפלסטינים להשעות את הסיפור הלאומי שלהם ולקבל, ללא ערעור, את העובדה שישראל היא מדינה יהודית. זו הזדמנות להתחיל חשיבה כזו.

מבחינה זו, המצב הנוכחי, רע ומפחיד כפי שהוא, יכול לשמש קרש קפיצה לעבודה פוליטית שהיתה צריכה להיעשות כאן מזמן. כמעט 50% מהמצביעים בישראל שמו פתק נגד הימין, אבל משום שלא היה ביניהם מכנה משותף של ממש, הם לא היו יכולים לפעול כמחנה פוליטי, המסוגל להתנגד לכוחות הגזעניים המזנקים בישראל. הם גם לא יוכלו, אם לא יפעלו בכיוון.

עכשיו ההכרח ברור, האינטרס ברור, התלות ההדדית ברורה. צריך לצאת לעבודה.