השמאל לא צריך "לחשב מסלול מחדש". הוא צריך ללמוד לסרב

עם היוודע התוצאות הקטסטרופליות של הבחירות, נדמה שרבים מדוברי השמאל צהלו. יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, אברום בורג, כתב "נדירות הן ההזדמנויות כמו זו של הרגע הזה", וקרא לנצל את קריסת מפלגות השמאל הציוני כדי להתקדם מהן לעבר אופק חדש. העיתונאי ישראל פריי צייץ "המצב רוח שלי בעננים. תחושת שחרור נעימה". וכמובן שהאביר הלבן אורי משגב האשים את הסוס הערבי שלו, שלא סחב אותו לניצחון.

הברכה על המוגמר במחנה הגמור קיבלה שני פנים.

האחת, ה"אמרתי לכם": השמאל לא דיבר אל הפריפריה, הוא מנותק, אליטיסטי, הוא לא מרים כפיים. הגמוניה, אמרנו לכם. הסיבה ש-25 אחוז מהחיילים הצביעו לבן גביר, שהפריפריה והמעמד הנובו-רישי הצביע לנתניהו היא לא שהם גזענים, חס וחלילה, אלא שהשמאל לא ישב איתם והסביר להם שלרצות לשרוף ערבים, לרצוח נערים כי הם לא מדברים עברית, לזרוע טרור במבקשי מקלט, זה רק הטמעה של המבנים הקולוניאליסטים שמפא"י השתיתה. זה לא אשמתם – הם הוסללו לזה.

אנשי ה"אמרתי לכם" מתעלמים מהתהליכים החברתיים שעברו על ישראל בארבעים שנה האחרונות. לדור שלי, שגדל לתוך ההפרטה הקפיטליסטית של מנחם בגין, שנאת עולי ברה"מ, רצח רבין ונתניהו שהסית נגד השמאל והביא כלכלה קפיטליסטית אכזרית מארה"ב, דור שרואה חיילים יורים בילדים ובעיתונאים פלסטינים באין מפריע, בהתבהמות הציבורית שליבוביץ' הזהיר מפניה, לא היתה את ישראל הישנה והטובה. זה שכמה מפא"יניקים כולרות התייחסו לא יפה לעולים ממרוקו, לניצולי שואה ולכל מי שלא ידע לנגן באקורדיון, זה כתם נורא ומר. אבל יותר נורא מלהיות ילד חוץ בקיבוץ בשנות ה-50 היה להיות תושב כפר קאסם. יותר נורא מלגדול במעברה היה לחיות תחת שלטון צבאי. כל זאת לומר שקיפוח בעבר אינו יכול להצדיק דיכוי בהווה.

השנייה, אלה שאומרים "צריך להיות ממש רע לפני שיהיה טוב": הנה, סוף סוף תקום ממשלה על ימין מלא מלא, עם כהניסטים וטרוריסטים ומאפיונרים ושרים שלא מחויבים לציבור אלא למועצת גדולי התורה. עכשיו יהיה סיפוח, גזל אדמות, חוק איסור שימוש בכלים רב פעמיים, חוקי המרה. וזה טוב שיקרה כי אז באמת נראה את פניה של ישראל ונוכל להתחיל לבנות מחדש.

אבל חסידי ההסלמה מחזיקים באמונה מיסטית באותה מידה של קהל מצביעי יהדות התורה. האמונה הזו היא ברוטלית, כי היא משלימה מראש עם זה שעוד אנשים יסבלו, ימותו, יוקעו. האמונה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר היא גם נאיבית. יש מצבי אל חזור, שהחברה מאבדת את עצמה לדעת, ששוטרים הורגים אישה כי היא לא הלכה עם כיסוי ראש. רוב חסידי תורת האקסלרציה מקלידים מבתיהם המגודרים, במשרדם באוניברסיטה ובחסות הפנסיה הממשלתית שלהם, או ממקום אובדני של "תמות נפשנו עם יהודים".

ואחרי שסיימו לשטוח את כל הסיבות למה אנחנו חרא ולמה זה באמת מגיע לנו, הם אומרים שיש "להקים מן האשפתות מחנה חדש שיוכל להציע פתרונות למציאות הזו".

את הפתרונות הם לא מציעים, רק מהדהדים קלישאות על חיבורים לפריפריה, חיזוק המערך האזרחי, שותפות ערבית-יהודית. אז מה הפתרון של אנשים שנחרדים ודואגים לעתידה של המדינה, אך אין להם את הכלים "לחזק" את המערך האזרחי או להתחבר לפריפריה – כי אין להם כסף להתחבר לכבלים?

שיח אזרחי חדש

החוקר והמרצה תומר פרסיקו כתב בטוויטר כי "אם האצבע של בן גביר תהיה זו שתגייס חיילים למלחמה, חוששני שיקרה כאן מה שקרה בגיוס האחרון ברוסיה". אך במקום חשש, יש פתח לפתרון. בכל רחבי רוסיה, לשכות גיוס נשרפו, גברים בדגסטן סירבו גיוס, ואפילו מגויס טרי ירה במפקדו מפני שעונש על סירוב לגיוס הוא עשר שנים – בעוד על ניסיון לרצח, שמונה שנים בלבד.

אין פה קריאה למרי אזרחי, אפילו לא להתנגדות אזרחית, אלא לשיח אזרחי חדש.

מההתנגדות נגד הגיוס לווייטנאם, עבור בברית המועצות ועד ישראל, החברה המיינסטרימית תמיד ראתה במתנגדים לשירות פחדנים, אנוכיים, משתמטים. אבל כמו במקרה של מלחמת וייטנאם, יש בהתנגדות כוח: אלה שנפלטו מהמוסדות התאחדו ושמו מראה מול החברה. כמו ששירות משמעותי יכול להיות אידיאל נשגב בחברה אזרחית, גם התנגדות לשירות הרסני יכול להיות כוכב צפון מוסרי.

רוב הציבור המתנגד לכיבוש עדיין נרתע מלראות בצבא כלי פוליטי. מגש הכסף צריך להיות נקי ומצוחצח, אפילו אם קצינים משיחיים אומרים שהצבא וההתיישבות חד הם. אין דוגמה יותר טובה מהתגובה הפבלובית לקריאה של ח"כ איימן עודה לשוטרים הערבים לזרוק את הנשק כי "זו בושה להתגייס לכוחות הכיבוש": הימין והשמאל היהודי התגייסו יחד בכדי להאשים את ח"כ עודה וחבריו כי הם גייס חמישי ותומכי אסד וחיזבאללה. יש כאלו שאפילו הרחיקו לכת וקראו להדחתו של עודה על זה שהוא מסית אנשים לפרוש משירות בכוחות המזויינים, עבירה שדינה עד שבע שנים בכלא. מצחיק לראות כמה מהירה וחזקה הייתה תגובת הנגד של הציבור הישראלי, כאילו האמירה של עודה תסחף אלפים לזרוק את נשקיהם וללכת להפגנות שייח' ג'ראח.

מדהים הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי: מצד אחד מוקיעים הוצאות להורג של הצבא הרוסי בבוצ'ה, ומצד שני ידיעה על הוצאה להורג של עיתונאית בידי החיילים שלנו עוברת בדממה. לרוסים אין תירוץ לחייתיות. התירוץ שלנו הוא "צה"ל מסר כי הוא מתחקר את נסיבות התקרית".

יותר מכך, סתימת האוזניים ופתיחת הג'ורה הלאומנית מבטלות כל אפשרות לנהל שיח חשוב מאין כמותו: האם חובתנו לשרת בכל מחיר? האם לאלו שמתנגדים, לא למדינת ישראל, אלא למדיניות שלה בשטחים וכלפי עשרים אחוז מאוכלוסייה, אין חובה לסרב? האם אלו שמתחלחלים מהעובדה שמפלגתו של אדם שמצדיק זריקת אבנים על חיילים תקבל החלטות ביטחוניות, צריכים לשלוח את ילדיו להילחם בצבא שלו?

השאלות הללו לא נידונות ברצינות כי בישראל, צה"ל הוא צבא העם והעם אמר את דברו. שני רמטכ"לים יחד קיבלו שני מושבים פחות משני מתנחלים קיצוניים.

לאידיאלים של שמאל אוניברסלי אין מקום בשיח הציבורי. נכון, אין בישראל הרבה יהודים שחולקים את אותה אידאולוגיה עם עופר כסיף, אבל מצד שני גם לא היו הרבה שהאמינו באמונה שלמה באידיאולוגיה של החבר'ה מהמאחזים. הנורמליזציה שעברו היתה הדרגתית, בעזרת תקשורת רופסת ומשפטי נתניהו.

את בן גביר (שהורשע בתמיכה בטרור) מזמינים לכל אולפן רענן לשטוח את משנתו, אבל אנשים שמתנגדים בצורה משמעותית לכיבוש כאילו לא קיימים מבחינת התקשורת. ככל שיותר אנשים יסרבו לשרת, לשלוח את ילדיהם לצבא משמרות המהפכה, לירות בילדים פלסטינים, לחטוף אבנים ממתנחלים, לעבור קורסים על מורשת ישראל, להיות מותקפות על ידי חרדים, ככה התקשורת לא תוכל להתעלם מהם, וגם לא נתניהו. כי לנתניהו לא אכפת מחיילים שנאנקים בשטחים, אכפת לו מ-8200, מסיירת מטכ"ל, משכבה של מתגייסים פריבילגים שהוא יכול לנפנף בהישגיהם בעולם.

הסירוב מאחד

מה אם מיטב בנינו לא ילכו ל"שירות משמעותי"? מה אם יוציאו פטור, מה אם יעשו שירות אזרחי? מה אם תהיה מסה של אנשים שאומרים לא עוד? לדורות הצעירים אין זיכרון מנשים בשחור, מהפגנת הארבע מאות אלף, אפילו מהפגנת השלום שבה רבין נרצח. לצעירים אין את הרפרנס ואת אוצר המילים לבטא את ההתנגדות למערך בו אנו חיים – או לזה שממנו נפלטנו. לכן התגייסות עממית לסירוב היא אופציה שיש לשים על השולחן – לא רק ממקום היפר-אידיאולוגי של אנטי-ציונות או פציפיזם, אלא ממקום פרגמטי וטקטי: הצבא מתייחס לנערים, לנערות ולמילואימניקים כרכושו כדי לשמר את הכיבוש ואת האתוס המיליטריסטי. אך כל אחד ואחת יכולים לעמוד דום, להישאר אנשים, להראות שיש מסלול אחר שלא כולל שלוש שנים או שלושה שבועות במדים.

להתנגדות יש מחיר: הוקעה, הדרה, דמוניזציה. אך לשיתוף פעולה אוטומטי עם מוסדות שהלכו והרקיבו והקצינו יש מחיר יותר כבד. כן, ישראלים חיים במציאות ביטחונית מורכבת. אפילו ישיבה על כוס בירה יכול להסתיים באופן טרגי על ידי מפגע ברברי. לעולם לא תהיה הצדקה להרג של חפים מפשע, לא הכיבוש ולא הצדקה דתית. כולנו מכירים מישהו שנפגע, שאיבד אח או אחות, בן או בת. לפעמים התחושה היא שעל דלת הבית שנקרא ישראל לא תלוי השלט "כאן גרים בכיף", אלא "כאן חיים על החרב." סדר היום הציבורי הוא גם סדר היום הצבאי, וכדי להפגין התנגדות אפקטיבית, צריך לשבש אחד מהם. עד שמנהיגי שאריות הפליטה של השמאל לא יציגו תוכנית פעולה רצינית, לכל הורה ולכל מילואימניק בפוטנציה יש אפשרות לשנות – בין אם על ידי הפגנת סולידריות עם אלו שיסבלו הכי הרבה תחת ממשלת שנאת הערבים, או על ידי הימנעות – לא לשתף פעולה עם סדר היום האזרחי, לא לשתף פעולה עם מערכי הצבא.

לפעמים הסירוב לעשות ולהיות חלק הוא הדבר הכי מאחד שיכול להיות.

איתן נצ׳ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו-יורק