במשטרת בן גביר אין כל חד"ש

כדי לעמוד על מלוא המשמעות של הניסיון מצד משטרת ישראל למנוע את כינוס מועצת חד"ש הארצית בשבת הקרובה, יש לפרק אותו לגורמים: לא רק עצם המהלך למנוע התכנסות של מפלגה המייצגת עשרות אלפים מאזרחי המדינה, אלא גם הרקע שלו, האופן שבו הוא נעשה והעילה שסופקה לו.

נתחיל מהעילה. על פי הפרסום של ג'קי חורי ב”הארץ”, המשטרה פועלת לסכל את האירוע מכיוון שבכינוס "אמורות להישמע קריאות נגד מדינת ישראל ופעולת כוחות הביטחון נגד ארגון חמאס", וכי הוא עלול "להפר את הסדר הציבורי ולסכן את שלום האזרחים".

במילים אחרות, משטרת בן גביר הפכה דה-פקטו ועל דעת עצמה את ההתנגדות למלחמה לפעולה לא חוקית. על אותו בסיס המשטרה מנעה לפני כחודש קיום אירוע ערבי-יהודי בהתנגדות למלחמה, ולאחר מכן גם עיכבה לחקירה את ראשי ועדת המעקב, קרי ההנהגה הפוליטית של האזרחים הפלסטינים.

בדומה לתקשורת הישראלית, המשטרה לקחה על עצמה את התפקיד להכשיר את הלבבות להמשך הטבח מחריד הנפש שישראל מחוללת בעזה, ולהשתיק כל קול שעלול לעורר ספק לגבי התוחלת שלו.

>> הסמוטריצ'יזציה המסחררת של דעת הקהל הישראלית

בעוד התקשורת מסתירה מהציבור הישראלי את היקף הזוועה ברצועה, מדירה מהאולפנים קולות המתנגדים למלחמה ומתגייסת להרמת "המורל הציבורי" ולתמיכה במלחמה, המשטרה רודפת את האופוזיציה, שמנסה למלא את תפקידה בדיוק: להתנגד למדיניות הממשלתית ולהציע לה חלופות שאינן כרוכות בגופות של ילדים, רבים מהם קרובי המשפחות שלהם עצמם. כאשר "הסדר הציבורי" תומך כמעט ללא סייג בהמשך שפיכת הדם בעזה, חד"ש בהחלט שואפת להפר את הסדר הזה, וטוב שכך. זאת חובתה. אבל סיכון שלום האזרחים?

מה שמוביל אותנו לאופן שבו המשטרה קידמה את הניסיון הנואל הזה. נניח שלמשטרה היה חשש אמיתי כי הכינוס של חד"ש יהיה כרוך בסיכון אזרחים. במקרה כזה היינו מניחים שהמשטרה תפנה בצורה רשמית ליועמ"שית, כמו גם למארגנים עצמם, ותשטח את נימוקיה להחלטה; אבל לא משטרת בן גביר. זאת החליטה להתנהל כאחרון ארגוני המאפיה, ולאיים על בעלי האולם שאמור היה לארח את הכינוס שלא יעשה זאת, "או שיהיו לכך השלכות". חד"ש אף הודיעה במכתב רשמי ליועמ"שית על כוונתם לקיים את הכינוס כמתוכנן, מה שאיפשר פתח נוסף להתנהלות עניינית מול המפלגה עצמה, אבל המפלגה לא שמעה עד כה כל התייחסות – לא מצד היועמ"שית, ולא מטעם המשטרה.

שיחת האיום של המשטרה לבעלי האולם איננה פרקטיקה חדשה, היא מוכרת לכל פעיל פלסטיני שקיבל שיחת אזהרה מ"קפטן" כזה או אחר בשב"כ’ שמתרה בו להוריד פרופיל או שיבולע לו. וכאן אנחנו מגיעים לקונטקסט האמיתי שבו יש להבין את הניסיון הנואל של המשטרה למנוע את כינוס חד"ש – התהליך המתמשך של הביטחוניזציה של האזרחים הפלסטינים.

תפיסתם של האזרחים הפלסטינים כ"נתיני אויב" היתה מאז ומתמיד רכיב מרכזי באידיאולוגיית הימין הישראלי, אלא שזאת הוסוותה בדרך כלל בהרבה מלל חלול על הצורך ב"איזונים דמוקרטיים", כדי להמשיך ולשמר את העליונות היהודית מבלי לשלם עליה את המחיר בזירה הבינלאומית. מאיר כהנא היה הראשון שהגיע לכנסת על גבי העמדה הזו, מנוסחת ללא כחל ושרק, עם תוכנית מוצהרת לטרנספר של האזרחים הערבים, תוכנית שבגרסה שונה אומצה מאוחר יותר גם על ידי אביגדור ליברמן, לימים כוכב עולה בשמי "מחנה השינוי". מאז תחילת המלחמה, תפיסה זו הפכה למדיניות רשמית בישראל.

בשבועות האחרונים דיווחנו כאן על שורה ארוכה של רדיפות ממסדות נגד האזרחים הערבים: סטודנטים, עובדי רפואה, עיתונאים, ועוד. העובדה שכעת רדיפה זו תופסת תאוצה גם ביחס להנהגה הפוליטית של האזרחים הפלסטינים היא עליית מדרגה חמורה ומסוכנת.

אמנם גם רדיפת ההנהגה הפוליטית הפלסטינית בישראל איננה חדשה, ויעידו על כך הריטואל הקבוע של פסילת הרשימות ו/או המועמדים הערבים על ידי ועדת הבחירות של הכנסת בכל מערכת בחירות (ו"הצלתם" מאוחר יותר בבג"ץ); דרישת חברי קואליציה להוציא מחוץ לחוק את ועדת המעקב ולחקור את ראשיה על תמיכה בטרור; מעצר ראשי ועדת המעקב לפני כמה שבועות, כמו גם המעצרים הליליים של פעילים ומנהיגי בל"ד בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות, שכמעט אין מפלגה שלא הפרה אותו מתישהו. כעת, המדיניות הזו מתרחבת בחסות משטרת בן גביר גם לחד"ש, מפלגה ערבית-יהודית.

מאז הקמתה, ישראל רואה בעצם קיומם של האזרחים הערבים בעיה ביטחונית. תפיסה זו התבטאה בעיקר בחשש מפני הפרת "האיזון הדמוגרפי", שהכתיב מדיניות מרחיקת לכת של נישול אדמות, חוקי התאזרחות גזעניים וניסיונות אינספור להנדסה דמוגרפית של הארץ. כשמונה לשר לביטחון לאומי, הזדמן לידיו של תומך הטרור המורשע ותלמידו הרוחני של כהנא כלי יקר ערך למימוש המדיניות הזו גם באמצעות המשטרה, שהפכה למשטרת בן גביר על מלא.

לאור הסימביוזה הקיימת בין זרועות השלטון השונות בכל הנוגע לרדיפת האזרחים הערבים, אין זה מן הנמנע שבבחירות הבאות, ההתנהלות המאפיונרית הזו של המשטרה תשמש בעצמה בסיס לפסילתן של המפלגות הערביות המתעקשות על שוויון אזרחי מלא ומתנגדות למדיניות הפושעת של ישראל כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה. בהינתן הלך הרוח הציבורי, ספק אם בג"ץ ייחלץ שוב להגנתן.