"האחים והאחיות שלי בעזה חיים בסיוטים הכי גרועים שלהם"

"שוחחתי עם אחותי חצי שעה לפני שהפציצו את הבית שלה. כולנו פחדנו, אבל לא חשבתי שהם יפציצו את הבית ואת כל מי שנמצא בו, במיוחד מכיוון שבבניין היה בית חולים פרטי וכמה חולים. אבל פתאום היא הפסיקה לענות להודעות שלי, ואז הודיעו לי שזה קרה" – כך מספרת שירין עסאף, עובדת סוציאלית מרמלה. אחותה אימאן, גיסה, שבעת ילדיהם ועוד כמה בני משפחה ואנשים נוספים נהרגו בהפצצה ישראלית בעזה, ב-11 בנובמבר.

בית משפחתה של אימאן, אחותה של עסאף, היה מעל בית החולים הפרטי ליולדות אל-מהדי שבבעלות המשפחה, בשכונת אלנסר בעיר עזה. "אני לא יודעת מה הכי קשה פה", היא אומרת בקול חנוק מבכי. "האם העובדה שגופות אחותי, בעלה וילדיה נותרו מתחת להריסות 19 ימים עד שהוציאו אותן, האם זה הפרט הנורא ביותר? או זה שהם התחננו לכל העולם במשך ימים שיעזרו להם לצאת מהמקום, אבל לא הצליחו לצאת בגלל מצור של טנקים והפצצות מתמשכות, ולא הצלב האדום ולא אף גורם אחר עזר להם? הקיפו אותם, מנעו מהם לצאת, ואז הפציצו את הבניין על כל יושביו. אולי זה הדבר הכי קשה? או העובדה שמשפחה שלמה, אחותי, בעלה ושבעת ילדיה, אחיו של בעלה, כמה קרובי משפחה, חולים, כולם נהרגו בדקה?

"למשפחה שלי יש שמות וסיפורים. אחותי אימאן היתה הדבר הכי יפה בחיי. היא נהרגה עם בעלה, ד"ר ראיד מהדי; בתהּ, ד"ר סמירה מהדי, שעמדה להתחתן ב-20 בדצמבר; בנה יוסף, שלמד הייטק וחלם לעזוב את עזה; ואחמד, סטודנט לרפואה שרצה להמשיך בקריירה של אביו ודודיו; ועמר, מוחמד, עבוד, והילדה הקטנה מירה, סטודנטים באוניברסיטה ותלמידי בית ספר, כולם היו מאוד יפים וחכמים ומנומסים. ואחיו של בעלה, ד"ר באסל מהדי, ועוד קרובי משפחה וחולים, כולם. ההפצצה הישראלית הרגה אותם, בבניין שהכיל את דירות המגורים שלהם ואת בית החולים הפרטי, שמיועד ליולדות.

"זאת משפחה מפוארת מאוד שנעקרה מעסקלאן (אשקלון) בנכבה. אבא שלהם היה הרופא הפלסטיני הראשון שקיבל תעודה בריטית, והקים את בית החולים הזה בעזה. למרות הקשיים, ילדיו הצליחו ללמוד ולהמשיך את הפרויקט שלו. הם היו אזרחים רגילים, לא היה להם קשר לשום ארגון או אפילו גוף פוליטי".

עסאף מספרת כי "הרגשות מתחילת המלחמה היו מעורבים, מצד אחד חששתי מאוד, אבל גם הייתי בהכחשה שמשהו יקרה למשפחה שלי. העובדה שהם גרים מעל בית החולים, ושמול בית החולים יש בית ספר, גרמה לי לחשוב שההפצצות לא יגיעו אליהם. הם סירבו בהתחלה לעזוב את בית החולים, עם עשרות החולים והעקורים שנמצאים בו, ולברוח דרומה. כשהפלישה הגיעה לאזור שלהם, הם רצו לברוח, אבל הטנקים הקיפו את המקום. שלחנו קריאות לכל הכיוונים, לצלב האדום, לכלי תקשורת, כדי שיעזרו להם לצאת, אבל זה לא עזר. הטנקים מנעו מכולם להתקרב.

"בהודעה האחרונה שלו כתב אחיו של גיסי, ד"ר באסל מהדי (למנהיגים הערביים; ב"ז): 'אף אחד לא ימות ללא (החיים שהוקצו לו על ידי אלוהים). אבל כמה אנשים ימותו ללא כבוד, ללא אנושיות, וללא עקרונות. תתביישו לכם, תתביישו בערביות הכוזבת שלכם. הלוואי שאלוהים יתכחש לכם, שאלוהים לעולם לא יסלח לכם'. דיברתי עם אחותי חצי שעה לפני שהבניין הופצץ, הם היו במצב של ייאוש מוחלט לאחר שכל הניסיונות לחלץ אותם נכשלו. אחר כך ניסיתי להתקשר שוב. אף אחד לא ענה".

"אין משפחה בעזה שלא נפגעה"

"האחים והאחיות שלי בעזה, וקרובי משפחה רבים נוספים, ומה שהם עוברים בימים אלה זה משהו שאי אפשר היה לדמיין בסיוטים הכי גרועים שלהם", מספרת חנאן קאסם שחאדה מלוד. "הם גרו באזור שכונת שייח' רדואן בעיר עזה, ובהתחלה הם סירבו לזוז, אבל כשהפלישה התקרבה אליהם וההפצצות גברו הם החליטו לברוח. אני מדברת על משפחה מאוד גדולה, עשרות אנשים, כולל נשים וילדים קטנים. היום הם התפצלו בין דיר אל-בלח וח'אן יונס, חלקם גם במחנה נוסייראת, וחלקם עדיין בעיר עזה. בן דודי מת בהפצצות, ובת דודתי השנייה מתה עם הבת שלה באזור נוסייראת".

חלק גדול מאוכלוסיית עזה הם פליטים מאזורים סמוכים, שגורשו מביתם ב-1948. משפחתה של שחאדה היא במקור מאל-מג'דל (אשקלון). היא עצמה נולדה בעזה, ונישאה לקרוב משפחה מלוד. "במלחמות קודמות נהרגו אנשים מהמשפחה שלי", היא מספרת. "ב-2014 איבדנו את האחיין שלי, ושניים נוספים נפצעו. אין משפחה בעזה שלא נפגעה, במיוחד במלחמה הזאת. בכל פעם שאני שומעת על הפצצות בח'אן יונס אני מתה מפחד שאולי מישהו מבני משפחתי נפגע. אחותי הגיעה לביקור מסעודיה, אחרי 10 שנים שלא היתה בעזה, ועכשיו היא תקועה שם. אני ביקרתי בעזה בפעם האחרונה ב-2008, כשאמא שלי נפטרה ואיפשרו לי להיכנס".

לדבריה, היא מצליחה מדי פעם ליצור קשר עם המשפחה בעזה, "אבל אני מגבילה את עצמי ושואלת רק על שלומם. אני יודעת שהנסיבות שלהם קשות, אבל אני מתביישת לשאול אותם על אוכל ושתייה. התנאים הכלכליים היו קשים גם קודם והאבטלה היתה גבוהה, אבל הם הצליחו לשרוד עד המלחמה. עכשיו המצב יותר קשה, והקושי רק מתעצם".

סנאא אבו ע'זאל, מורה מלוד היא במקור מהכפר עאקר, שבאזור רחובות. כמעט כל משפחתה חיה בעזה. "המשפחה שלי גרה במרכז עזה, במחנה מגאזי. בהתחלה האזור היה פחות מסוכן, אחר כך הופצץ מסגד ליד הבית שלהם והעימותים התקרבו, אז הם נאלצו לברוח. חלקם ברחו לאזור נוסייראת, שהיה נתון להפצצות כבדות לאחרונה. אשתו של דודי מתה, וגם בן דודי מת בהפצצות האלה", היא מספרת.

"הייתי בעזה במלחמות ב-2009 ו-2012, את מה שראיתי שם קשה לתפוס. מה שרואים בתקשורת לא משקף את המציאות, ומה שקורה עכשיו, לפי עדויות של כולם, יותר גדול, קשה ואלים מכל מה שהיה לפניו. לא כל הזמן אני מצליחה ליצור קשר עם המשפחה. מאז פרוץ המלחמה כמעט לא ישנתי. עם כל ידיעה שמגיעה מעזה אני מתפללת שלא מדובר במשפחה שלי. אני יודעת שיש בזה אנוכיות, אני מרגישה כאב על כל טיפת דם שנשפכת, אבל זה טבעי לפחד יותר על המשפחה שלי. ואני רואה את כולם ברשתות החברתיות, שנמצאים במצב זהה לשלי".

"המלחמה הזו לא דומה לשום מלחמה קודמת"

"הם ירו טיל אזהרה לעבר הבית של דודי, והרגו את נכדתו, סטודנטית באוניברסיטה בשנות העשרים לחייה. אם מישהו חושב שטילי האזהרה הם רק פצצות קול, הוא טועה. לאחר שיגור הטיל הזה, כל המשפחה נאלצה לעזוב את הבית, שבאזור שייח' רדואן", מספרת חולוד זינאתי מלוד. "אבא שלי מעזה ואמא שלי מלוד, והם קרובי משפחה שמוצאם מעסקלאן. "גם בן דודי הצעיר נהרג, ועוד ארבעה ילדים מהמשפחה ואבא שלהם. ואנחנו לא יכולים ליצור איתם קשר, רוב הזמן התקשורת מנותקת".

לדבריה, "המלחמה הזו לא דומה לשום מלחמה קודמת. היקף ההרס חסר תקדים, ההרג וההפצצות חסרי תקדים. כל מה שהם חוו ממלחמות קודמות היה דבר אחד, והמלחמה הזו היא דבר אחר. מה שאנחנו רואים בתקשורת לא משקף את מה שהם רואים.

"רוב המשפחה עכשיו בח'אן יונס, והם לא יודעים מה קרה לבתים שלהם. הם עזבו במהירות אחרי טיל האזהרה, ולא לקחו את רוב החפצים שלהם. הם חיים בתנאים קשים ביותר. חיכו להפוגה הזאת, וחולמים שהיא תימשך. וגם בח'אן יונס מסוכן, ההפצצות שם על בסיס יומי. אבל המשפחה לא תעזוב את רצועת עזה. הם דוחים לחלוטין את העקירה השנייה אחרי הנכבה, אף שלכולם יש ילדים שעובדים בחו"ל, במדינות המפרץ ובמדינות מערביות".

עסאף היא עו"ס במרפאת ילדים ברמלה. כל הקולגות שלה יהודים. "עם תחילת המלחמה היו מי שהתעוררה בהם טראומה קולקטיבית וחילקו את האנושות לטובים ורעים, וכללו את כל הערבים בין הרעים. אנחנו כערבים התבקשנו להזדהות רק עם הנרטיב הישראלי, ולא לומר או אפילו לחשוב שבצד השני יש חפים מפשע שצריך להזדהות אותם. נעשה ניסיון גדול ומפחיד להשתיק אותנו ואפילו לבטל אותנו. אבל אחרי שאחותי ומשפחתה נהרגו, הסולידריות היתה גדולה. קיבלתי הרבה שיחות מעמיתים יהודים, ורבים ביקרו אותי וניחמו אותי".

אביה ואמה של עסאף מתגוררים בקנדה, לאחר שעברו לשם מסעודיה. אחיה מפוזרים בכמה מדינות. "אפילו לחבק את המשפחה בנסיבות האלה אי אפשר. החלטתי שלושה ימים אחרי שנהרגו אחותי ומשפחתה לנסוע לקנדה, להיות עם אבא ואמא. נשארתי שם עד השבוע. המשפחה שלי היא משפחה פלסטינית מסורתית מאוד, שמחפשת בית בטוח. הפליט הפלסטיני מוצא שהכל נשדד ממנו, אז הוא מחפש במה הוא יכול להצטיין, לומד ומתפתח מקצועית, וזה מה שאני ואחי עשינו. אבל זה כבר יותר מדי.

"אני לא יודעת איך אמשיך בחיי כרגיל עכשיו, אחרי שאחותי ומשפחתה נלקחו ממני ככה, אפילו את הזכות לקבורה רגילה ולהלוויה שללו מהם. הנחיתי במשך חמש שנים קורס בנושא הידברות מוזיקלית בין ערבים ליהודים באוניברסיטת בר אילן, קורס שמדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על אפשרויות לדיאלוג וצורכי הדיאלוג. אני אפסיק להנחות את הקורס הזה עכשיו, לא אוכל לשכנע אנשים בדבר שהאמונה שלי בו כבר לא שלמה".

"לא צריך להיות פרשן פוליטי או צבאי כדי להבחין בהבדל בין נקמה, הרס והפצצת בתים על יושביהם, מה שקורה בעזה עכשיו, לבין רדיפה אחרי חמאס והרג של חפים מפשע לפעמים בטעות בעת הפצצת אזורים שבהם חמאס משתמש. מה שקורה בעזה מאז 7 באוקטובר הוא הרס של שכונות שלמות, הרג של משפחות שלמות מתוך רצון לנקמה.

"ישראל יודעת שלא כולם בעזה הם חמאס. היא יודעת שהרופא בבית החולים הפרטי אל-מהדי ומשפחתו אינם אנשי חמאס. הטנקים היו מול בית החולים, היה אפשר לבדוק, אבל הוחלט להפציץ אותו ולהרוג את כולם. וכמוהם יש עשרות סיפורים. זו האמת שקבוצות רבות ברחוב הישראלי מתכחשות לה ומנסות להתעלם ממנה, בעוד שקבוצות אחרות מכירות בכך, תומכות ומתפארות בה", אמרה פעילה אחת שהעדיפה לדבר בעילום שם.