במקום לנזוף, הקשיבו למה אני כפלסטינית לא משתתפת במחאה

בעוד צעדי המחאה וההפגנות נגד תוכנית הממשלה לחולל הפיכה חוקתית ממשיכים ואף מתעצמים, השתתפותם של האזרחים הפלסטינים במחאה דלה עד אפסית. על פניו, נראה שהמאבק על "הדמוקרטיה" איננו מעניין הרחוב הפלסטיני. גם הקריאות לחתום על עצומות  שיזמו סגלים אקדמאיים במוסדות להשכלה גבוהה, אנשי ונשות חינוך, ועדי הורים, אמנים ואנשי רוח, וועדי עובדים במגזר הפרטי והציבורי אינן מצליחות לגייס את הקולגות הפלסטינים להוסיף את שמם.

נראה שהחרדה לצביונה של המדינה, שחלקים מהציבור היהודי חווה בימים אלה, לא מצליחה להדביק את החברה הערבית ולרתום אותה למאבק. רבים אינם מצליחים להבין מדוע האזרחים הפלסטינים מראים עד עתה אדישות לנוכח המצב המסוכן שאליו מובילה הממשלה את המדינה ואת שני העמים. "כיצד אתם יכולים להרשות לעצמכם לצפות מהצד במצב חירום זה?", שואלים עמיתיי היהודים. או, כפי שקולגה הטיחה בי השבוע, לאחר שיחה טעונה, בה מצאתי את עצמי מהר מאוד אשמה בפשיזם המזדחל ובתהליכים לחיסול "הדמוקרטיה הישראלית": "מה, אתם לא מבינים שאתם תהיו הנפגעים הראשונים מהצעדים שהממשלה הזו מבשלת? אני ממש לא מצליחה להבין אתכם, אתם צריכים להיות הראשונים שיוצאים לרחובות!".

על דבר אחד יכולתי להסכים איתם: בתור קבוצת מיעוט לאומית מודרת ומופלית ובתור הקבוצה המוחלשת ביותר בהיררכיה הישראלית, אנו באמת נהיה הנפגעים הראשונים מהצעדים שהממשלה הנוכחית מקדמת. אפשר כבר לראות סדרה של הסכמים קואליציוניים ויוזמות חקיקה שמחריפות את הפגיעה המתמשכת בזכויות הפלסטינים משני צדי הקו הירוק, כגון: הרחבת סמכויות השר הקיצוני לביטחון פנים איתמר בן גביר והכפפת המשטרה אליו, איסור על הנפת דגל פלסטין, מעצרים אלימים של מפגינים, צווי הריסה של מאות בתים במזרח ירושלים ועוד.

שלושה עשורים הרסניים

יחד עם זאת, צריך לזכור שהשתלשלות הדברים שהולידה את מפגן האימה שאנו רואים היום, ואת השתלטותם של כוחות ימניים משיחיים ופשיסטיים על מוקדי הפוליטיקה והציבוריות הישראלית, התרחשה במהלך שלושת העשורים האחרונים, מאז רצח יצחק רבין, ואין היא תולדה של פרץ דברים פתאומיים וארעיים. התרחשויות אלה נוגעות בעיקר לקבוצת הרוב היהודית, היות שמבחינת הפלסטינים אזרחי ישראל, ממילא המדינה אף פעם לא היתה דמוקרטית עבורם, והיא מוגדרת לפי קריטריונים רבים כאתנוקרטיה ששומרת על זכויות היתר של היהודים, ומנגד מפלה את הפלסטינים על רקע שיוכם הלאומי והאתני.

בנוסף, במהלך שלושה עשורים אלה המהלכים לשמירה על עליונות יהודית הלכו והתחזקו לאור היחלשות בלמים רבים, בזירה המקומית והבינלאומית. כתוצאה, השליטה והדיכוי כלפי העם הפלסטיני בשטחים הכבושים ובמזרח ירושלים עוד החריפו, במיוחד לאור ההבנה בקרב האליטות הישראליות שפתרון שתי מדינות לשני עמים הפך ללא ישים וללא רלוונטי. מפגני השנאה וההסתה כלפי הציבור הפלסטיני שחי בישראל התעצמו, כולל מסע דה-לגיטימציה אלים ומתוזמן שבו לקחו חלק ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת, כלי תקשורת, עיתונאים ומעצבי דעת קהל.

במהלך כל התקופה, הזו מרבית הישראלים בחרו להסיט את מבטם ולא לראות את העוולות המתרחשות על בסיס יומיומי נגד הפלסטינים במרחב. מרבית הישראלים בחרו, ועדיין בוחרים, להאמין שהם חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, על אף שמדינה זו שולטת על חייהם של שישה מיליון פלסטינים, תוך הפרת זכויות אדם ועוולות יום יומיות. הריסות הבתים, הנישול וההרג נתפסים כ"טבעיים", מובנים ואף לגיטימיים. תהליכי "ההתבהמות" של החברה הישראלית קרו בצורה מהירה ואף במידה של פונקציונליות מפחידה, והם מייצרים קהות חושים בקרב מרבית הישראלים ואטימות שמונעת מהם לראות את האחר כבן אדם ואת סבלו.

מכאן, שהניסיון התמידי של מה שמכונה "השמאל הציוני" לנתק את המאבקים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים מהשאלות המהותיות, הוא לב לבה של הבעיה. כל עוד המאבק כנגד הממשלה הנוכחית והצעדים ההרסניים שהיא מקדמת נשאר בגבולות השיח המוכר והנדוש שמקדש מדינה "יהודית ודמוקרטית", תוך התעלמות מוחלטת משאלת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, המאבק נגד צעדי הממשלה הימנית יישאר עקר וללא עתיד, בנוסף להיותו פגום מוסרית.

מי שחרד לאופייה הדמוקרטי של המדינה איננו יכול לתת יד לכיבוש, לאפליה ולחוסר צדק ואיננו יכול להמשיך לחיות במציאות של עיוורון. מי שחפץ לחיות במדינה מתוקנת איננו יכול לשאת מציאות שבה מתקיימים שני עולמות מקבילים. מי שנלחם, ובצדק, על זכותו לחיות תחת שלטון דמוקרטי ועל חירויות בסיסיות כגון תקשורת חופשית, חופש ביטוי ומרחב ציבורי משוחרר מפשיזם ומכפייה דתית, אינו יכול לשלול זאת מעם החי במחיצתו. אחרת, למה שפלסטינים אזרחי ישראל יבואו להפגנות של מי ששולל מהם את זכויותיהם, או שלא מתאמץ לקיימן כדי שיוכלו גם הם לחיות בכבוד? מדוע שישתתפו בהפגנות לצד רוב שאוהב לכנות את עצמו שמאל ליברלי ואשר ממשיך להעלות על נס את הכיבוש ועוולותיו?

אין זה אפשרי להיות חצי מוסרי או חצי הוגן, כמו שאין זה אפשרי להיות מדינה דמוקרטית וליברלית כלפי היהודי ומדינה מדכאת ומפרה זכויות אדם כלפי הפלסטיני. ובמילותיו של נלסון מנדלה – "אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים".

דאליה חלבי היא מרצה בפקולטה לחינוך – מכללת אורנים