"דמוקרטיה או מרד", קראו המפגינים, והלכו הביתה אחרי שעתיים

המחאה ההמונית מול הכנסת והשביתה האזרחית הרחבה והארצית אתמול (שני) היו מפגן כוח מרשים, לאחר שבועות של מחאה בתל אביב ובערים רבות אחרות. לפחות מאה אלף איש לפי המשטרה, ויותר מ-250 אלף איש לפי המארגנים, התכנסו מחוץ לכנסת בזמן שהחלק הראשון של הרפורמה המשפטית עבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. לפני חודש וחצי, קשה היה להאמין שציבור כל כך גדול ייצא לרחובות בכמות שעולה בהרבה על ההפגנות בבלפור.

שעות ספורות אחרי סיום אירוע המחאה אתמול, היא כבר רשמה לעצמה הישג: יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ושר המשפטים יריב לוין, שני הפטרונים של הרפורמה, הודיעו על רצונם להידבר עם ראשי האופוזיציה "בלי תנאים מקדימים". הצעות דומות הושמעו בעבר, אבל הפנייה מיד לאחר ההפגנה מראה כי הממשלה שומעת היטב את המחאה ברחובות. "הם מעמידים פנים שהם לא שומעים ולא מפחדים, אבל הם שומעים וגם מפחדים", אמר יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד בנאומו הראשון מול מפגינים מאז שהחל גל המחאות הנוכחי. "כלפי חוץ הם מגחכים, אבל בתוכם הם רועדים כמו שתמיד רעדו שליטים שגילו שיש מולם אנשים שלא מוכנים לוותר".

לפיד, ואחריו גם בני גנץ, השיבו לרוטמן ולוין כי הם מוכנים להיכנס להידברות, בתנאי שהחקיקה תוקפא, תנאי שרוטמן ולוין דחו מיד. אבל לא בטוח שגם אם לפיד וגנץ היו רוצים להיענות להזמנה של רוטמן ולוין, הם היו יכולים. המסר שעלה מההפגנה שאין מה לדבר עם הממשלה, כל עוד היא לא מבטלת את הרפורמה. באופן כללי אפשר לומר שלפיד לא נראה כמי שמוביל את המחאה. הוא הגיע לנאום כשהוא מלווה באבטחה כבדה, לא לחץ ידיים או שוחח עם מפגינים, ועזב את המקום מיד אחרי הנאום שלו.

עבור רבים מאלה שהגיעו אתמול לכנסת זו היתה הפעם הראשונה שלהם בהפגנה: הורים עם ילדיהם, סטודנטים, עובדי הייטק. אך גם במחאה בכנסת, כמו במחאות בתל אביב, רבים מהמפגינים מגיעים לשעה-שעתיים, מקשיבים לנאומים ועוזבים. אין כל פסול בכך, כמובן, אך הפער בין ההצהרות הלוחמניות של הגנרלים והדוברים האחרים הקוראים מעל לבמה ל"מרי אזרחי" ובין האווירה השלווה ונטולת הזעם של מחאות – גדול.

זאת נקודת התורפה של המחאה והאתגר הכי גדול שלה: כיצד להפוך את המחאה לישירה יותר. היו בקהל מפגינים שהשמיעו את הקול הזה, וקראו "לפרק את הגדרות" ו"לא באנו לשמוע נאומים". כמה מהם הקיפו את הכנסת ואכן ניסו לפרוץ גדרות כדי להתקדם לעבר הכנסת. השוטרים רדפו אותם.

פעולה ישירה כזו נרשמה מוקדם יותר אתמול, בבוקר, כאשר כעשרים פעילים חסמו את הכניסה לביתו של השר יצחק וסרלאוף מ"עוצמה יהודית". המשטרה פינתה אותם לאחר כשעה וחצי. גם לאחר ההפגנה, אלפים צעדו ברחבי ירושלים לכיוון בית ראש הממשלה ברחוב עזה, ולאחר מכן חסמו את נתיב הרכבת הקלה ברחוב יפו. המשטרה הדפה אותם מספר פעמים בכוח.

האתגר של עימות ישיר נעשה מסובך יותר דווקא משום שהמשטרה עצמה נמנעת מעימות. בעוד שבמחאת בלפור המשטרה נקטה באלימות ועצרה עשרות רבים של מפגינים, בגל המחאה הנוכחי המשטרה מפגינה איפוק, בתל אביב וגם בירושלים. היא "מכילה" את המחאה, גם אם היא גולשת לשעות הלילה, וגם אם מפגינים חוסמים מדי פעם כבישים. ייתכן שהלקח שהמשטרה למדה מאירועי בלפור הוא שעימות ישיר עם המפגינים רק מלבה את המחאה.

מחוז תל אביב במשטרה הוביל את המדיניות הזו בחודש וחצי האחרונים, למרות הקריאות של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לנקוט יד קשה נגד המפגינים. כך, בשבת האחרונה, המשטרה הירשתה למפגינים לחסום את נתיבי איילון. במקור תוכננה צעדה קצרה על האיילון, אבל גם לאחר שמאות מפגינים נשארו על הכביש במשך שעות, המשטרה לא פיזרה אותם.

את הלך הרוח הזה אימצה גם המשטרה בירושלים. ביום חמישי האחרון התאספו מאות מפגינים מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחוב עזה, ומשם החלו לצעוד ברחבי העיר. המשטרה אמנם עצרה שלושה מפגינים, אבל באופן כללי לא הפריעה לצעדות.

ה"רכות" הזו הרגיזה את בן גביר, שזימן אליו את מפקד המחוז ל"בירור", בגלל מה שהגדיר כ"אובדן השליטה של המשטרה בעיר לטובת אנרכיסטים". המציאות היתה דרמטית הרבה פחות. המפגינים ביום חמישי אכן חיפשו עימות יותר מאשר בהפגנות הקודמות בגל המחאות הנוכחי, אך מספרם היה קטן, ומלבד כמה פקקי תנועה לא גרמו כל שיבוש. ייתכן שבכך שהמשטרה בתל אביב ובירושלים נמנעת מלנקוט אלימות כלפי המפגינים היא משדרת מסר לבן גביר.

סיבה נוספת ל"יד הקלה" של המשטרה נעוצה בכך שבתי המשפט לא ששים לאמץ את הגרסה של המשטרה, כאשר היא כבר מחליטה לעצור מפגינים. כך, לדוגמה, בעת הדיון בהארכת המעצר של מפגין שנעצר ביום חמישי האחרון, אמרה השופטת שרון לארי-בבלי כי "הוצגו לי סרטונים כיצד השוטרים תוקפים את המציג, אולם באופן מפתיע, לא הוצג לי ולו סרטון אחד ממצלמות הגוף של השוטרים שלכאורה המשיב (העצור א"ז) תקף". השופטת הורתה להעביר את החומרים למח"ש.

זה לא מקרה יוצא דופן. גם במחאות בבלפור וגם במחאות בתל אביב בזמן הקורונה, בית המשפט שחרר פעמים רבות עצורים ומתח ביקורת על המשטרה.

אחת הסיסמאות הכי פופולריות במחאה הנוכחית היא "דמוקרטיה או מרד". בהנחה שהקואליציה הנוכחית לא מתכוונת לוותר על הרפורמות האנטי-דמוקרטיות שלה, ובהנחה שהמשטרה לא תעניק את הדלק שמעצרים המוניים יכולים לתת למחאה, השאלה הגדולה היא איך יתבטא אותו "מרד" שהמפגינים מדברים עליו. לא בטוח שהפגנות מנומסות, המסתיימות כעבור שעתיים כשכולם הולכים הביתה, יעשו את העבודה.

ועוד נקודה, שאולי גם היא קשורה לעניין ה"מרד". בראש הצעדה לאחר העצרת בכנסת התנוסס השלט "חובה להתנגד לגזענות", מסר רדיקלי בהרבה מזה שעלה מהנאומים. "הגוש נגד הכיבוש" נכח גם במחאה אתמול, ובשולי ההפגנה נשמעו גם קריאות לשוויון חברתי ונושאים אחרים שהנואמים לא עסקו בהם. וכמובן, מעל לכל, בלטה אתמול שוב ההיעדרות המוחלטת של האזרחים הערבים, שבכל מקרה לא היו מוצאים את מקומם בין ים דגלי ישראל.

עם כל הגיוון של ההפגנה, זו עדיין בבסיסה מחאה של המרכז-שמאל. העובדה שהנושא הפלסטיני או האזרחים הערבים לא מופיעים על הבמה וכלל לא מוזכרים בדברי הנואמות והנואמים היא פשוט התכחשות למציאות, וייתכן שהיא אפילו התכחשות למה שהמפגינים, או לפחות חלק מהם, רוצים.