"זהו, בג"ץ נגמר, אפשר לתת עבודה". הבולדוזרים עלו על מסאפר יטא

"החזירו אותנו 20 שנה לאחור". תושבים באל-מרכז במסאפר יטא אתמול מול החיילים (צילום: יובל אברהם)

שבוע אחרי שבג"ץ אישר, בשפה משפטית צחה ומהוקצעת, לגרש מבתיהם תושבים של שמונה כפרים קדומים במסאפר יטא שבגדה המערבית, שבהם מתגוררים בין 1,000 ל-1,800 איש. אתמול (שלישי) כבר הוציא הצבא לפועל מבצע גירוש באזור: תשעה בתי מגורים נהרסו, 45 אנשים נזרקו מבתיהם, באלימות קשה.

"נישן פה באוהל 13 אנשים", אמר פארס אל-נג'אר, אחד מהם. הוא ישב על כיסא פלסטיק, והסתכל על סרטונים מהרס הבית שהיה למשפחתו. מסביבו אחיו מתחו חבלים, תלו ברזנט, וניסו להקים מחסה ליד שרידי הבית. "החזירו אותנו 20 שנה לאחור", אמר אחיו, עלי אל-נג'אר, בזמן שהידק חבל כדי לקשור את בד האוהל למוטות ברזל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

האוהל שבני משפחת אל-נג'אר פרסו שימש עד לא מזמן כדיר עבור הכבשים. "השארנו את הצאן בחוץ", אמר פארס, ואז הסתובב לשאר בני המשפחה וביקש מהם להזדרז. "שנספיק לשטוף ולהכניס את המיטות לאוהל לפני שיחשיך".

הבולדוזרים הגיעו לאל-מרכז, אחד הכפרים במסאפר יטא, בשעות הבוקר. החיילים הרשו רק לנשים לפנות את תכולת הבתים. הן סחבו החוצה חפצים אישיים, וקיבצו בערימה מזרונים, תיק בית ספר, מראה כחולה, תחתונים וחולצות, שלושה בקבוקי שמפו, ומכשיר רפואי כלשהו. קצין גבה-קומה פיקח עליהן.

אחד הגברים ניסה להיכנס לביתו. הקצין אמר: "רק הנשים נכנסות". נערה אחת הוציאה מחדרה נייר עם כמה ציורים. הקצין אמר: "זהו". הבולדוזר התקרב, והנערה אמרה: "אלוהים יתנקם בכם", והרימה ידיים בזמן שהבולדוזר הרס את ביתה. ליד כל משפחה נערמו ערימות חיים של אוכל ובגדים ורהיטים זולים. עוד בית נהרס. ועוד אחד.

ליד כל בית נערמו חפצים. תושבי אל-מרכז מול הבולדוזר (צילום: באסל אל-עדרה)

קצין המינהל האזרחי אמר: "הלאה", והבולדוזרים נסעו לכפר השכן, פחית. שני הבולדוזרים התקרבו לכמה חדרים אפורים, שהיו ריקים מאדם אך מלאים בדברי משפחה ורהיטים. "הם לא בבית", אמר בחור מזוקן, ג'אבר, שהרסו לו את הבית כבר חמש פעמים.

נערים לבושים בווסטים ירוקים יצאו מג'יפ לבן, נכנסו לחדרים האפורים ורוקנו אותם. הם עטו מסיכות שחורות על הפנים, מסיכות גדולות מצמר, ומסיכות קורונה, בשיא החום. הסתכלתי סביב וקלטתי שלא מעט חיילים מכסים את פניהם. רק הקצינים של המינהל, המבוגרים, התהלכו בגב זקוף ובפנים גלויות. פקח אחד, מבוגר יותר, אמר: "זהו, הבג"ץ נגמר, אפשר לתת עבודה".

הקרב על החמור

ואז נשמעו פתאום צרחות. נשים הגיעו בריצה לבולדוזרים. אלו היו דיירי הבית שעמד ריק, או קרובי משפחה שלהם. אחד מהם, מאהר, מורה בבית ספר, יצא באמצע שיעור בכפר סמוך, כי שמע שהורסים את הבית של משפחתו. החיילים אמרו למשפחה לא להתקרב. ואז נשמעה חריקה, חריקת הכף של הבולדוזר, כשהיא יורדת. חריקת חלודה, מפולת אבנים, וצרחות.

הבולדוזר התקרב לחמור, שהיה קשור למכלית מים המשמשת את תושבי הכפר, ומיצמץ באיטיות, ליד הבית שנהרס. חיילת אחת צעקה: "עצרו, שמישהו ישחרר את החמור". הפקח התיר את החבל, נעמד ליד החמור, ואמר, "אל תדאגי, הוא בסדר". עשה תנועה עם היד, של קדימה, ובולדוזר מחץ את הבית. אחר כך, הבולדוזר הרס את מכלית המים של הכפר.

"לא ראיתי הרס כזה", אמר עיד האדלין, שמתעד הריסות כאלה כבר שנים. אביו של עיד, סולימאן, נדרס למוות בינואר על ידי גרר בשירות המשטרה. אחרים אמרו שזה הרס נורא, אך לא חריג, דומה מאוד להרס שקרה פה לפני חודשיים.

משתמשים באוהל של הכבשים. ילד באל-מרכז אחרי ההריסה (צילום: רחל שור)

בסך הכל נהרסו אתמול באל-מרכז חמישה חדרי מגורים ושני דירי כבשים. למשפחת אל-נג'אר נותר רק האוהל, ומערה קדומה שנחצבה בתוך הסלע, שבה גרו הוריו של פארס. "אבא של סבא שלי, עבד אל-רחמן אל-נג'אר, הגיע לכפר בסוף המאה ה-19. יש כאן עשר מערות, גרו בהן עשר משפחות. רוב האנשים עזבו עם השנים בגלל הכיבוש. אנחנו נשארנו", הוא אומר.

בגלל סירובה של המדינה להנפיק היתרי בנייה עבור הכפרים במסאפר יטא, התושבים כלואים בעינוי מתמשך של חתול ועכבר. "הרסו לנו פעם קודמת בדצמבר", עלי אומר, "בית שבו גרנו עשר שנים".

כשתושבים מקבלים צו הריסה, הם משלמים כסף לעורך דין, שיגיש ערר לבתי המשפט. כך הם מרוויחים זמן, עד שבסוף קורה הבלתי נמנע: בקשתם נדחית. "ואז מגיעים להרוס", הסביר עלי, אחד התושבים. כשזה קורה, אם הם בונים שוב סמוך לאותה נקודה, שהיא אדמתם הפרטית, המינהל האזרחי יכול להגיע להרוס את הבית מיד, בלי צו הריסה. כך קרה אתמול. הצבא הרס להם את הבתים שהם בנו מחדש, אחרי ההרס בדצמבר.

זוכרת את הגירוש

ברגעי ההפוגה, התלבטו בני המשפחה מה לעשות: האם להישאר באוהל או לאסוף כסף כדי לבנות שוב? "עכשיו קיץ", אמר אחד מהם, "עד החורף אנחנו יכולים להישאר באוהל". פארס מהנהן, ואומר: "על אוהל בטח לא יעשו לנו כלום. נחכה לחורף. עד אז אולי משהו ישתנה, אולי אלוהים יקח אותם".

כמה מטרים משם, אישה בת 70, ספא אל-נג'אר, יושבת לצד הריסות הבית שבו גרה עם בתה הקטנה. גם מאחוריה מוארת מערת אבן, וממנה עולים קולות ילדים. "כל החיים שלי אני במסאפר יטא, רועה כבשים", אמרה. קולה מעט צרוד, חיוכה כשל אישה צעירה. לראשה מטפחת לבנה עם פרחים, והיא פונה אלינו כ"ילדים שלי".

כל החיים במסאפר יטא. ליד הבית ההרוס (צילום: יובל אברהם)

"בהתחלה בעלי ואני גרנו במערה הזו", היא מצביעה עליה, "זה היה חדר שינה, וסלון, ומטבח – הכל ביחד. הכבשים גרו לידנו במערה השנייה. אבל לפני 20 שנה, כשגדלו הילדים, בנינו חדר. מאז הם רודפים אותנו בלי סוף". המילה 'הם', שנשמעת הרבה כאן, מתייחסת תמיד לישראל, לכובשים.

את הגירוש שקרה כאן בשלהי 1999 ספא זוכרת היטב. 700 איש גורשו אז. אחריו הוגשה עתירה לבג"ץ, שאיפשרה לתושבים לחזור לבתיהם עד שתתקבל הכרעה. כעבור יותר מ-20 שנה, החליט בית המשפט לדחות את העתירה.

"אני זוכרת את היום הזה היטב", ספא מספרת. "ייבשנו גבינה בחוץ כשהם הגיעו. חיילים נכנסו פנימה. בחוץ עמדו שתי משאיות, בבוקר, הן היו גדולות מאוד. החיילים העלו אותנו עליהן בכוח, עם כל הציוד שלנו. הכבשים ברחו ברגל. זרקנו אותנו ליד סוסיא". שאלנו אותה אם שמעה על פסק הדין של בג"ץ לפני שבוע, והיא אמרה שלא. "זה בית המשפט שלהם", אמרה.

נג'אתי, בנה הצעיר, דווקא שמע. "הקצין אמר לי כשהרס את הבית: למה אתם בונים? זהו זה, המשפט נגמר. השטח הזה של הצבא", אמר, "לדעתי מה שקרה היום רק יחמיר, והם יעלו אותנו שוב למשאיות ויגרשו".

האם יחזור הצבא על מעשה הגירוש ההמוני של 1999, בעידן של תיעוד ולחץ בינלאומי? אי אפשר לדעת. בינתיים, אפשר לדעת את זה: אישה בת 70 תישן בלילה על הרצפה, לצד הריסות ביתה. "לא עדיף לך בתוך המערה"? אנחנו שואלים אותה. "לא, אני לא יכולה לישון במערה בלילה יותר", היא אומרת. "אבל לא יהיה קר ככה בחוץ"? אנחנו שואלים. "לא. אני אתכסה, ילדים שלי", היא אומרת.

מחר (יום שישי) בבוקר תתקיים הפגנה בדרום הר חברון נגד הגירוש הגדול של כפרי מסאפר יטא, נגד החלטת בג"ץ לאפשר את הגירוש הזה, ונגד העובדה שאנחנו מונעים מאנשים היתרי בנייה באדמתם הפרטית.