בין הקצבאות ל"שילוב בתעסוקה", מלכודת העוני החרדית רק מעמיקה

בבחירות האחרונות, ש"ס רצה על הטיקט החברתי בכל הכוח, והיתה פחות או יותר המפלגה היחידה שנגעה בסוגיות החברתיות והכלכליות הדוחקות. בקמפיין שנשא את השם "רעבים לשינוי", טענו במפלגה ש"ממשלת השינוי" הפכה את מעמד הביניים ל"עניים החדשים", ודיברו על פתרונות ליוקר המחייה, לעליית מחירי מוצרי הבסיס, לחוסר הביטחון התזונתי, למשבר הדיור – עבור כולם.

הבחירות חלפו, ש"ס התחזקה, ויו"ר המפלגה אריה דרעי ימונה ככל הנראה לשר בכיר בממשלה שתקום. ובינתיים התפרסם שבמסגרת המו"מ הקואליציוני, דרעי ביקש – וכנראה קיבל – את הגדלת תקציב מלגת האברכים לסכום של כ-1.2 מיליארד שקל, עדכון אוטומטי של הקצבה ועיגונה בבסיס התקציב. המאבק למען "העניים החדשים", כך נראה, נדחק הצידה, לטובת התמקדות סקטוריאלית באוכלוסייה החרדית.

כמובן שגם הקמפיינים שקובלים על ה"סחטנות" ועל הפגיעה הצפויה ב"שילוב חרדים בשוק התעסוקה" לא בוששו להגיע. במובן מסוים, יש בביקורת מן האמת. במסגרת התקציבית הנוכחית, הטבה כספית למגזר אחד מגיעה על חשבון דברים אחרים (מה שמכונה "קיצוץ רוחבי", שמתבצע כמעט תמיד בשירותים חברתיים). וברור שהגדלת הקצבאות לאברכים לא תחלץ את החברה החרדית ממלכודת העוני שבה היא נתונה, היא רק תעמיק אותה ותעמיס עוד על כתפי הנשים החרדיות, שבמצב הנוכחי נושאות בנטל העיקרי של פרנסת המשפחה וגידול הילדים. אבל המציאות מלמדת שגם הכיוון הנגדי, של שילוב תעסוקתי, לא ממש שינה את המצב העגום.

בדו"ח ועדת טרכטנברג, שנכתב בעקבות המחאה החברתית ב-2011, המליצה הוועדה לבחון את התמיכות שניתנות לאוכלוסייה החרדית – הנחות בארנונה, הבטחת הכנסה, קצבאות לאברכים בכולל וכדומה – מתוך הנחה שהגדלת קצבאות יוצרת מלכודת עוני, בכך שהיא מהווה תמריץ שלילי לשילובם של החרדים בשוק התעסוקה.

הצעדים בכיוון הזה הצליחו, ונראה שהנתונים מאוששים את ההנחות. לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בין 2003 ל-2015 חלה עלייה משמעותית בשיעורי התעסוקה באוכלוסייה החרדית. הסיבות לכך אכן היו הקטנת היקף התמיכה ב"כוללים" ושינויים בגובה הקצבאות, לצד הפעלת תשתיות תומכות תעסוקה.

יותר מכך, בזמן שאצל נשים חרדיות שיעור התעסוקה המשיך לעלות עד 81% כיום, אצל הגברים החרדים העלייה נעצרה ב-2015 ואף נרשמה ירידה, ושיעור התעסוקה שלהם כיום הוא 52%. לפי גורמים מקצועיים, הסיבה לכך נעוצה בהגדלת תקציבי התמיכה והשארת גיל 24 כגיל הפטור הצבאי – מה שהיו תמריצים שליליים ליציאה לעבודה.

אך בזמן שהגדלת שיעורי התעסוקה נראית כמקיימת קשר לגובה הקצבאות, המטרה שעומדת בבסיס הצעדים האלה – חילוץ מעוני – לא הושגה. תחולת העוני בחברה החרדית נותרה גבוהה לאורך השנים, וגבוהה משמעותית לעומת האוכלוסייה הכללית: 44% מהמשפחות החרדיות חיו מתחת לקו העוני ב-2019, לעומת 22% מכלל המשפחות בישראל. שיעור הילדים החיים מתחת לקו העוני באוכלוסייה החרדית היה 60%, לעומת 31% באוכלוסייה הכללית.

בסופו של יום, הפחתת הקצבאות מרחיבה את תחולת העוני, ויציאה לעבודה לבדה לא מספיקה.

מדוע? הנתונים היבשים מלמדים ששכרם של חרדים בשוק העבודה נמוך משמעותית לעומת האוכלוסייה הכללית. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתחילת 2018 ההכנסה החודשית הממוצעת של גברים חרדים היתה קטנה ב-44% מהכנסתם של גברים יהודים שאינם חרדים (8,975 שקל לעומת 15,988 שקל). הכנסתן הממוצעת של נשים חרדיות היתה קטנה ב-34% מזו של יהודיות שאינן חרדיות (6,908 שקל לעומת 10,410 שקל). גם השכר השעתי (ברוטו), נמוך יותר בחברה החרדית לעומת האוכלוסייה הכללית.

חלק מפערי השכר מוסברים בהיקפי המשרה הנמוכים בחברה החרדית. לפי נתוני זרוע העבודה במשרד הכלכלה מ-2022, פחות משליש מהגברים החרדים (31%) ומעט יותר משליש מהנשים החרדיות (37%) מועסקים במשרה מלאה.

חסמים פיזיים ופסיכולוגיים

הממשלה מפעילה כיום תוכניות שונות לשילוב תעסוקתי, כשהיא שמה לעצמה יעד בפרט לשלב תעסוקתית גברים חרדים. התוכניות מעניקות ייעוץ, הכוונה והשמה, ומעודדות מעסיקים לשלב חרדים במקום עבודתם. אך חוקרים במכון למחקרי ביטחון לאומי מצאו "שהאסטרטגיות שננקטו עד כה במטרה מוצהרת להרחיב שילוב חרדים בשוק התעסוקה וההשכלה האקדמית לא ענו על הציפיות, ולמעשה נכשלו".

אין ספק שהחסמים התעסוקתיים שעומדים בפני החברה החרדית רבים, וכוללים, בין השאר (לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת), חוסר נגישות תחבורתית, חוסר ידע במיומנויות יסוד כמו לימודי אנגלית ומתמטיקה, וקשיים חברתיים ותרבותיים כמו צורך בהתאמות במקום העבודה (לדוגמה מטבח כשר והקפדה על לבוש צנוע). לכך מתווספים פערי גישות – בחברה החרדית לא תופסים תעסוקה כדרך למימוש עצמי.

במצב הקיים, בעוד הגברים פעמים רבות לומדים בכולל, הנשים החרדיות הן אלו הנושאות בנטל העיקרי, כשהן מתקשות לאזן בין מטלות הבית והתעסוקה. אחת הסיבות העיקריות לקושי שלהן הוא המחסור במעונות יום מפוקחים ומסובסדים ובצהרונים, במשפחות שבהן מספר רב של ילדים. כלומר, תקצוב נוסף למעונות היום יכול כשלעצמו לתמרץ נשים נוספות לצאת לעבודה (ולהקל על נשים לא רק בחברה החרדית). הפתרון, אם כן, לא חייב לבוא בדמות של הגדלת קצבאות.

חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי מאירים זווית נוספת וקצת שונה על הסוגייה. לטענתם, קיצוצי הקצבאות, לצד תוכניות השילוב נוכחיות, לא השיגו את מטרתן, מכיוון שהן "לא התחשבו בצרכים הפסיכולוגיים של הפרטי החרדי המוכן להשתלב בתעסוקה ובלימודים", ובראש ובראשונה החשש לאובדן דרך חייהם הייחודית, ולכן פעמים רבות נתפסו ממש כאיום. לכן, הם מציעים, בין השאר, לייצר תמריצים חיוביים, כמו מלגות לימוד לגברים חרדים והענקת סיוע בהקמת מסגרות הכשרה מקצועית באוריינטציה חרדית, כזו שמתחשבת באורח החיים החרדי.

שילוב תעסוקתי מושכל והוליסטי לא יסתיים רק בצמצום העוני המידי. הוא יוביל לצמצום פערים תרבותיים, ייצור מוביליות חברתית וייטיב עם החברה כולה. אבל כדי לשפר את רמת החיים בחברה החרדית, למגר את העוני ולהביא לשילוב תעסוקתי מוצלח באוכלוסייה הכללית, נדרשים פתרונות אמיצים, יצירתיים וכוללניים, לאו דווקא כאלה שמתלבשים טוב בכותרת.