בג'נין ישראל חשפה את השלב הבא במשטר האפרטהייד

מראות הזוועה של פרעות מתנחלים, מאות ישראלים שפולשים לכפרים ועיירות פלסטיניים בגדה המערבית בעקבות ירי קטלני בפאתי ההתנחלות עלי, דחקו את רשויות הביטחון בישראל לפינה לא נוחה. מבוכת הצבא, המשטרה והשב"כ מהתפוצה הנדיבה של תמונות הבתים הבוערים, שלדי המכוניות המפויחות, ובתי העסק המחוללים, הביאו להוקעתם כ"טרור לאומני לכל דבר", כמתקפות ש"נוגדות כל ערך מוסרי ויהודי". הצבא התאמץ להציג עצמו כגוף האחראי להשבת החוק והסדר, והבטיח לפעול, "כולל מעצרים מינהליים כנגד הפורעים שפועלים באופן אלים וקיצוני בתוך הכפרים הפלסטיניים".

נניח לרגע לעובדה שהצבא הוא אחד מהמוסדות העיקריים שמעניק למתנחלים את המשאבים, ההגנה והביטחון ליזום אלימות משולחת, כדי להצביע על סיבה נוספת לתעלול יחסי הציבור, שראוי לאבחן את איכויות הפארסה שהוא.

ב-19 ביוני, ימים בודדים לפני שרשרת הפוגרומים, מסוק אפאצ'י ישראלי שיגר טילים באזור העיר ג'נין, בשעה שהתחוללה בה קרבות קשים בין יחידות הצבא הפולש ללוחמים פלסטיניים, לפי גרסת הצבא, כדי לאפשר פינוי חיילים פצועים. חמישה פלסטינים, כולל נער בן 15, נהרגו, ו-90 נפצעו. כעבור יומיים, כטב"מ ישראלי ירה והרג שלושה פלסטינים ליד ג'נין, שזוהו על ידי הצבא כאחראים על ירי אל עבר מעבר ג'למה. שתי הפעולות נשכחו במהרה, בגשם הדיווחים והתגובות על הירי הקטלני ליד עלי ואלימות המתנחלים בעקבותיו.

ההתקפות מן האוויר חושפות שלב מסוכן באבולוציה של הכיבוש. בכלי התקשורת ציינו שתקיפות אוויריות נעדרו מהגדה במשך שני עשורים. שובן עורר סיוטים ישנים אצל פלסטינים, שרצו לתפוס מחסה או נפצעו בתקיפות מסוקים בזמן האינתיפאדה השנייה. בזמן שחלף הפכה לוחמה אווירית למודוס אופרנדי ברצועת עזה, בעקבות הסגת ההתנחלויות ממנה ב-2005 והסגר המלא שהוטל עליה לאחר השתלטות חמאס.

ארגונה מחדש של השליטה הצבאית הפיק בכוונת מכוון הפרדה פיזית ופסיכולוגית בין הגדה לעזה, את "מדיניות הבידול", שעוד התבססה בסיוע היריבות בין פתח לחמאס. ככל שהמרחק בין חלקי הטריטוריה התנרמל, כך גם התפיסה שלהן כמנותקות ושונות מאוד זו מזו. גם פרשנים בעלי כוונות טובות – בהתרכזם בהתנחלויות ובסיפוח – נפלו למלכודת השכחתה של עזה מהמציאות הלוחמתית, והותירו אותה כאנומליה בהקשר של "מציאות המדינה האחת". אך כפי שהזהירו פעילים, אקדמאים ומומחים, המנגנון שנבנה כדי לסגור ולדכא את עזה לא היה סטייה מהשיטה הישראלית, אלא המשך טבעי שלה. והדבר הובהר היטב מעל שמי ג'נין בשלהי מאי השנה.

אותו כיסוח, דשא אחר

כמו עזה, ג'נין היא מזה זמן מרכז של חיים חברתיים ושל התנגדות פוליטית – וככזה מטרה לדיכוי אכזרי. למעלה משנה שהצבא חוזר ותוקף באופן קטלני בעיר, סוגר כמעט מדי שבוע את האזור בשעה שחיילים פולשים לבתי אזרחים, מחריב תשתיות ציבוריות. חמושים פלסטיניים, בהובלת גברים צעירים שמכירים רק חיים של ייאוש ומוות, לוחמים ללא ליאות, והוכיחו לאחרונה כי הם יכולים להקשות על הפלישות של הצבא – מה שהכריח את הצבא להזעיק סיוע אווירי. הפצצת שטח עירוני מאוכלס בצפיפות, בשילוב ענישה קולקטיבית, שמוצדק על ידי דמוניזציה של ג'נין כמדגרה של טרור, שמחייבת התערבות צבאית מתמדת – במהותה היא אותה דוקטרינה של "כיסוח הדשא" שמיושמת ברצועה הנצורה כמה קילומטרים משם.

>> גם אחרי הפוגרומים, אין מי שיעצור את הטרגדיה

>> מאחורי כל פוגרום עומד מנגנון מדינתי שלם, מהצבא ועד לפרקליטות

מכאן שעזה אינה חריגה באפרטהייד הישראלי. למעשה, היא הבנטוסטן האולטימטיבי – המודל שנועד לשלוט ולהחליש אוכלוסייה ילידית בחלל נצור, באמצעות נשק מודרני וטכנולוגיה, תחת הנהגה מקומית שמנהלת את צורכי הבסיס, זאת בעלות מינימלית לחברה המתנחלת שיושבת מסביב. מרכזי אוכלוסייה כמו ג'נין ושכם בגדה כבר נתונים לסוגות שונות של סגר ופלישה, וזוכים להצצה למה שעוד צפוי. עבור רבים מהתושבים שם, ההיכרות עם ישראלים היא לא רק צבא פולש ומתנחלים פורעים, אלא גם שאגות מטוסי קרב וזמזום רחפנים. אם גירוש הפלסטינים אינו על הפרק, עזה-פיקָציה היא העתיד שמחכה להם.

לכן דבריו של הרמטכ"ל, הרצי הלוי, בטקס סיום קורס קצינים, כי "קצין הרואה אזרח ישראלי המתכוון לזרוק בקבוק תבערה לבית פלסטיני ועומד מנגד, אינו יכול להיות קצין", אינם אלא בדיחה מורבידית. הצבא מזייף דאגה מול "טרור לאומני" של מתנחלים, אך מורה לחייליו לעשות את אותן פעולות, כל עוד הם במדים.

כך או כך, למרות טענת הלוי, ברור שהישראלי שפיקד על האלימות שמושתת עדיין על עזה מצא בקלות את הדרך לערוך הסבה מגנרל לפוליטיקאי. בינתיים, ישראלי שהסית לאלימות אזרחית בגדה המערבית, הגשים את שאיפתו להפוך לשר לביטחון לאומי.

אמג'ד עיראקי הוא עורך באתר 972+ שם פורסם המאמר במקור.