גם אחרי הפוגרומים, אין מי שיעצור את המשך הטרגדיה

לפעמים יש אירוע שמרים את מסך הבערות והעיוורון של החברה היהודית, שאותו היא פרשה לפניה מרצון. הפוגרום בחווארה היה אירוע כזה. הפוגרומים האחרונים בתורמוס עיא ועוריף הרימו את המסך עוד יותר גבוה, ומתגלה תמונה של מציאות עכורה, שעלולה להחריף.

ההודעה של ראשי מערכת הביטחון כי מדובר בטרור לאומני מעידה שמסך העיוורון או ההתעלמות שלהם הורם רק חלקית. הם רוצים שהטרור היהודי לא יפריע לפעילות שלהם ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש. אבל עיקר הבעיה היא לא בתוצר הלוואי החריג לכאורה של פעילות זו – הטרור היהודי – אלא בפעילות הישראלית השגרתית.

>> "מתנחלים הציתו את הבית. התחבאנו בשירותים". עדויות מתורמוס עיא

>> הפוגרום בלובן א-שרקייה: נזק רב לבתים, עסקים ומכוניות

התנחלות היא פעולה אלימה, בין אם היא נעשית יחד עם החוק הישראלי ובין אם החוק מגיע ומתיישב בהתנחלות מאוחר יותר. זו אלימות, משום שהיהודים כופים את נוכחותם על הילידים וגוזלים מהם אדמות, מים, חופש תנועה וזכויות אדם בסיסיות. התנחלות מפעילה מנגנון מאורגן של אלימות מטעם המדינה, יחד עם הצבא והשב"כ.

הסימביוזה בין הצבא למתנחלים אינה מתמצה בהפעלת אלימות. היא קיימת בהגדרת המשימה. הגדרת המשימה של המתנחלים היא ייהוד האזור, ואת זאת הם עושים בעקביות. המשימה של הצבא אינה לספק ביטחון לכל התושבים בשטח – כפי שדורש החוק הבינלאומי מהמעצמה הכובשת. המשימה של הצבא היא להגן על המתנחלים מפני תגובת הנגד האלימה של הילידים הפלסטינים. לאחרונים אסור להגן על עצמם בעזרת כוחות הביטחון המדוללים שלהם או באמצעות הקמת משמר אזרחי. הגורמים הקובעים אם חייו ורכושו של תושב יהיו מוגנים הם יהדותו, לאומיותו וזהותו האתנית.

הרחבת התנחלויות כמענה לרצח מתנחלים אינה פעולה אזרחית בדרכי שלום, אלא אלימות ללא שפיכות דמים מיידית. זאת כנראה תגיע מאוחר יותר, עם התנגדות פלסטינית ותגובה כוחנית עליה. הפלסטינים נסבלים אם הם נטמעים בנוף, הופכים לדוממים ומאיינים את זהותם. כל עוד הם מקיימים זהות קולקטיבית – הם בהגדרה אויב. הצבא ושירות הביטחון שולטים בהם באמצעות פיקוח טוטלי. הנתונים הביומטריים והאלקטרומגנטיים שלהם מספקים מידע על מיקומם, פעולותיהם ועל מחשבות שהביעו בשיחות טלפון וברשתות חברתיות. התלות המוחלטת שלהם באישורי תנועה מטעם ישראל מאפשר לאסוף מידע על מצבם המשפחתי והרפואי, נטיות מיניות, חולשות אישיות ומבנים חברתיים, ולנצל את המידע כדי להשיג שיתוף פעולה.

העליונות היהודית מובהקת. הקולקטיב הפלסטיני מדמם פיזית ופוליטית. אולם ככל שההתנחלויות מתרחבות, כך גובר החיכוך ומתגברת המוטיבציה הפלסטינית להגיב באלימות על האלימות של ההתנחלות ושל הצבא. האלימות הפלסטינית לא מיועדת לשחרר את השטח. פערי הכוח בין הצדדים ברורה להם. היא מיועדת לגבות מהכובש-מתנחל מחיר, ולהביע זהות מנוגדת ומתנגדת.

ואז מגיע התסכול של חברת המתנחלים. כיצד ייתכן שהכוח והעליונות שלנו לא מאיינת את הזהות הפלסטינית ואת התנגדותם? התסכול והזעם מביאים לפוגרום, ודוחפים את הצבא והממשלה להפעיל עוד יותר כוח ולהרחיב את ההתנחלויות. רק לפני כמה ימים קרא אל"מ (מיל.) משה הגר, ראש המכינה הקדם צבאית ביתיר, להחריב עיר או כפר פלסטיני כדי ללמד את הפלסטינים לקח.

הכיוון ליניארי וחד משמעי. אסור לסגת

התסכול כיום גדול משהיה בעבר. בשנות ה-80 וה-90 הפכו המתנחלים מתנועה אזרחית שהממסד תומך בה, לממסד עצמו. הם התברגו כבודדים וכארגונים בדרגי הביצוע של הזרועות האזרחיות והביטחוניות ששולטות על השטח ועל האוכלוסייה הפלסטינית. בממשלה הנוכחית הם הפכו למעשה לקודקוד הממסד. הכרה במגבלות הכוח לא עולה על דעתם, כי הכיוון שהם סימנו הוא ליניארי וחד משמעי. אסור לסגת.

הכלת העימות כדי לא להחריפו ולאבד שליטה כפי שקבלני הביטחון – הרמטכ"ל, ראש השב"כ והמפכ"ל – גורסים לא מקובלים על אלו שמידת תסכולם כמידת הקיצוניות הפוליטית והתיאולוגית שלהם. הם דוחפים את קבלני הביטחון לפעולה בכיוון שאותו סימן הגר. בניגוד למבצע "חומת מגן", בו הצבא הרס פיזית ופוליטית את הרשות הפלסטינית, היום אין מה להרוס בתחום זה. הרשות בהנהגת אבו מאזן עשתה זאת בשירות ישראל. הקריאה של אנשי ימין לצאת למבצע חומת מגן 2 היא קריאה לפעולה שמציבה אזרחים כיעד עיקרי, ולא כ"נזק אגבי".

הרחבת ההתנחלויות מבטיחה את הרחבת העימות במציאות שבה התודעה הלאומית הפלסטינית לא נמחקת. אדרבה, הלחץ עליה והקיפוח המבני שלה בידי העליונות היהודית רק מעצימים אותה ומדגישים עבורם את שונותם, את העובדה שהם דחויים ובלתי רצויים.

קץ העימות ופתרון שתי המדינות נראים לציבור הישראלי ולמערכת הבינלאומית מציאותיים כמו הרלוונטיות של המניפסט הקומוניסטי מחוץ לצפון קוריאה. תחת מכבש ההתנחלויות וייאוש מפתרון, המערכת הבינלאומית ומדינות ערב מניחות לישראל ליצור משטר אחד בכל השטח שמהירדן לים התיכון בלי להכריז רשמית על סיפוח.

עירוב האוכלוסיות והזהויות מביא את ישראל להפעיל פרקטיקות של אפרטהייד, עליונות יהודית וכיבוש צבאי כחלק ממדיניות פנים ולא כמדיניות חוץ. איתמר בן גביר, יריב לוין וחבריהם לדעה מבינים שנחוץ  להתאים את החוק והמשפט אליהן, אחרת זהות כל השטח שבין הירדן לים לא תהיה יהודית בלעדית. מכאן רצונו של בן גביר להקים יחידות אכיפה ולקבל סמכויות לבצע מעצר מנהלי, להעמיק את חדירת השב"כ לתוך החברה הפלסטינית-ישראלית. ובעקבות אירועי אפריל-מאי 2021, הצבא נערך לפעול נגד פלסטינים-ישראלים במקרה של עימות.

זה הכיוון, ולשם הולכת ישראל. למרבה הצער, השמאל היהודי-ציוני לא מציע באומץ להפוך את המגמה. אם נסתכל לאחור על התפתחות ההתנחלויות מאז 1967, נראה שלעתים הצליח השמאל היהודי-ציוני להאט את קצב ההתקדמות אל הטרגדיה, אך לא למנוע אותה.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה