כמו ילד שקוטף כנפיים של זבוב ומסתכל
מאז נעלה את הדלת וזרקה את המפתח, ישראל מתעללת מנטלית ופיזית בתושבי הרצועה. סבב הדמים האחרון, על השרירותיות ואמתלות הביטחון שלו, היה רק נדבך במדיניות זו. וגם אותו ימהרו כולם לשכוח, מלבד ילדי עזה שיותר ממחציתם שוקלים התאבדות
יותר מ-800 אלף מילדי הרצועה לא מכירים מציאות שאין בה סגר אוטם. ילדים ליד מבנה שנהרס כתוצאה מהפצצה ישראלית בדיר אל-בלח, רצועת עזה, 12 במאי 2013 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)
אין מה לראות פה, נא להתקדם. היה זה רק עוד טקס היטהרות זב דם ברצועת עזה, פולחן עונתי של התפרצות אלימה, יזומה ומתקרבנת, תוך מלמול המנטרות הקדושות בדבר ביטחון, והתגייסות אוניברסלית לרוחב השולחן הפוליטי.
אין סיבה לזכור שהתקיפה הראשונה מהאוויר, לפני שבועיים, הרגה שלושה גברים פלסטינים שהוצגו כבכירים בג'יהאד האסלאמי, שמתו על ילדיהם ונשותיהם ושכניהם – נזק אגבי, חייהם של 10 ילדים, נשים וגברים, בנוסף לנזקי גוף לאחרים, ולנזקי נפש לרבים יותר, במעגל שהתרחב עוד על פני הימים הבאים. כי הרי הסיפור התחיל שבוע קודם, במותו בבית הסוהר של ח'אדר עדנאן, שהרעיב את עצמו במחאה, ובתגובת הירי מעזה, שפצעה עובד זר. או שבעצם הכל החל מיד בסופו של סבב חילופי האש הקודם. במה לבחור כ"התחלה"? הרי מדובר בשיגרה רבת שנים, במעין תופעת טבע. אולי קשה לזכור שפרצי האלימות מובנים במדיניות של ממשלות ישראל.
כמו ילד שקוטף כנפיים של זבוב, משעין סנטר על כף יד ומתבונן בתוצאה, ישראל מתעללת מנטלית ופיזית בתושבי רצועת עזה מאז שנעלה את הדלת וזרקה את המפתח, באמצע העשור הראשון למאה ה-21. התפרצויות האלימות הן שיטה: הפצצה והגזר. האלימות היא רק מרכיב – קריטי אך לא בהכרח עיקרי – באסטרטגיה. חלק מהייאוש בעזה הוא הטראומה הקולקטיבית שם, לעומת השיכחה מחוץ לרצועה. עיתונאי סי.אן.אן למוד הקרבות בן ווידמן, כתב בשוך הסבב האחרון על תושב עזה שביתו נהרס: "בילאל נבחאן צודק. אנחנו באים, אנחנו מצלמים. אנחנו הולכים". אבל הפחד, המצוקה, הייאוש, לא שוככים בעזה כשהמטוסים לא מחרישים אוזניים, כשכבות המצלמות.
בשיגרה, במיוחד מאז שהשתלט חמאס על הרצועה ב-2007, ישראל אוסרת על תנועת פלסטינים מהרצועה ואליה, בינם לבין הגדה, למעט חריגים בודדים. במשך יותר משבע שנים מנעה ישראל מסחורות לנוע בין השטחים הפלסטיניים, בטענה שמדובר בסכנה ביטחונית מיידית, וגם כפעולת ענישה, שהצליחה לגרום לכלכלת הרצועה לנכוּת קשה (השכר היומי בעזה הוא שליש מזה שבגדה; שיעור האבטלה פי שלושה וחצי מאשר בגדה). עד לפני זמן לא רב מנעה כניסה של עובדים לישראל.
המטרה המוצהרת של הפעולות האלה היתה החלשת חמאס, בדרך להכרעתו. חמאס – שמנהל את החיים האזרחיים ברצועה אבל מוכר במערב כארגון טרור מוקצה – אמור היה לסבול מהמצוקה המהונדסת של האוכלוסייה. המדיניות משרתת את כל מעגלי האינטרס הישראליים: את הפוליטיקה הפנימית, שהרי אין נושא קונצנזואלי מהשטנת פלסטינים, ובוודאי מעזה; הפוליטיקה החיצונית, מדיניות הבידול בין עזה לגדה המערבית, שהפיצול הפוליטי הפנים-פלסטיני משרת באופן מושלם, נועדה בו-זמנית לכרסם בלגיטימציה של הרשות הפלסטינית כנציגת הלאום הפלסטיני – ולהותיר את הפלסטינים של עזה חסרי קול.
עם השגת הפיצול/בידול, עזה מוגדרת כמין תופעה אל-מדינית רעילה, וישראל מבחינתה פטורה אף מזיוף דיפלומטי של אופק מדיני מולה. הדברים מופיעים בדו"ח מבקר המדינה בעקבות ההתפרעות הקטלנית של "צוק איתן" ב-2014. המבקר התפלא בו כיצד ב-16 החודשים שחלפו מהקמת הממשלה ההיא של בנימין נתניהו ועד לפרוץ הקרבות, לא התקיים בקבינט ולו דיון מדיני משמעותי אחד על עזה. כשנתניהו נשאל על ידי המבקר מדוע לא נשקלה חלופה מדינית, נענה כי אין כזאת. במשתמע, טקס הקרבת הילדים בעזה הוא גורל. אין זיכרון בסוגיית עזה, כי אין מה לזכור. ככה זה.
פרצי האלימות הם מהלך של טרור. איום מתמיד באלימות בלתי צפויה. פלסטינית על הריסות מבנה בדיר אל-בלח לאחר הפצצה ישראלית, 12 במאי 2013 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)
ההצלחה של המדיניות הישראלית
פרצי האלימות הם מהלך של טרור. איום מתמיד באלימות בלתי צפויה, כמו זאת של ראשית החודש הזה, עוצמתית ובלתי מידתית, שמסכנת את כולם. בגרו והיו להורים ילדים שגדלו תחת הזמזום המתמיד של רחפנים, שיודעים להבדיל על פי שמיעה בין שריקת פגז ארטילריה ללחישת הטלה מן האוויר; שיודעים שכל בוקר יכול להיות האחרון, גם אם כל מה שביקשו היו חיים של נורמליות בתוך רצועת אדמה צרה שאורכה כאורך ריצת מרתון.
בסיפור הגורל הזה נותרו רק הטקסים – גיחות ההפצצה, סיכולים ממוקדים בתבהלה, מוות בעיקר מהצד המערבי של הגדר, וזעקות שבר של קורבן בליווי קריאות למחיקת שכונות. אבל תוך כדי כך, מתברר שהקריינות של ישראל, המדיניות-לכאורה, ביצעה תרגיל גמישות ברמת קושי גבוהה, ונחתה על היפוך של 180 מעלות. כבר ב-2014 החלו מדברים בצורך לשקם את עזה. בלחץ בינלאומי הוקם מנגנון פרטני מאוד של ניטור כניסת סחורות, בשליטה ישראלית מלאה, שכונה בשם הציני "המנגנון לשיקום עזה". פתאום התאפשר להוציא משאיות סחורה לנסיעה הקצרה מעזה לגדה.
כעת מתקדמת כמות העובדים היוצאים מהרצועה לישראל ולגדה למכסה, בינתיים עד 20 אלף, אחרי שנים שהיה ברור שהדבר בלתי אפשרי ביטחונית ומנוגד למדיניות ההפגרה. והנה משבחים את חמאס על האיפוק, והפרשנים הצבאיים מוזנים בתובנה שהאיפוק הזה נובע ממדיניות ההיתרים הנדיבה של ישראל. קריסת הקונספציה שדרדרה את חיי העזתים, שמחזיקה אוכלוסייה צעירה במאה ה-21 בתנאים שמוגרו במאה הקודמת, עברה בישראל בלא עננת אבק קטנטנה של אי נוחות.
יותר מ-800 אלף מילדי הרצועה לא מכירים מציאות שאין בה סגר אוטם. סקר שנערך בשנה שעברה בעזה מצא שארבעה מחמישה ילדים החיים בה מדווחים שהם חיים עם דיכאון, צער, פחד. שלמעלה ממחצית מהילדים שקלו התאבדות. 60% פוגעים בעצמם, 80% מרטיבים במיטה, 59% חוו אילמות בתגובה לאירועים.
שלא כמו האג'א אלבהתיני בת החמש, מיאר עז אלדין בת ה-12, עלי עז אלדין בן השמונה, ליאן בלאל מדוח’ בת העשר, שנהרגו בראשית החודש, הילדים האלה הם לא נזק אגבי. הם ההצלחה של המדיניות של ישראל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
