אחרי ה"שלושים" למרצ, אולי כדאי לחזור לנקודת ההתחלה

עכשיו, כשנגמרו ה"שלושים" למרצ, אפשר לנסות לקחת אוויר ולהסתכל אחורה – וגם קדימה. זה קשה, אני חברת מפלגה מגיל 13, גדלתי ברצ, התבגרתי במרצ, מילאתי תפקידים במפלגה, התמודדתי למזכ"לות – שנים שמרצ היתה חלק נכבד מהיום-יום שלי. וגם היום, אחרי שכבר יותר מעשור אני מתמקדת בתחומים אחרים, השבר הזה הוא מבחינתי עניין אישי לא פחות ממפלגתי ולאומי. אבל נדמה שצריך להבין את מה שעבר על מרצ, כדי שנוכל לשאת פנים לעתיד.

מה שאפשר את הקמתה של מרצ ב-1992 היה ההתגברות על נרטיבים מהעבר והסתכלות על ההווה והעתיד. הנרטיבים של שלוש המפלגות שהקימו את מרצ היו שונים בתכלית: מפ"ם היתה מפלגה היסטורית, סוציאליסטית עם רקע קולקטיביסטי חזק – מעמדי ורעיוני. הנרטיב שלה דיבר על פועלים ועבודת כפיים, גם אם רוב מצביעיה היו ממעמד בינוני. שינוי באה מתפיסה הפוכה כמעט לחלוטין – ליברליות מעונבת, הדוגלת בחירות הפרט והמחשבה. מפלגה עם מעט מוסדות ומעט פעילים.

רצ קמה על בסיס תפיסה של זכויות אדם וזכויות אזרחיות, לאחר שמנהיגתה, שולמית אלוני, נזרקה באופן מפתיע מרשימת המערך לכנסת ב-1969, והיתה מפלגה כמעט אנרכיסטית, לא במובן הפופולרי של המונח, אלא במשמעות האמיתית שלו. היא נוהלה מחד כסיעה פרלמנטרית פעילה ומאתגרת, ומאידך כמקבץ של פעילים, שהתארגנו באופן עצמאי וניהלו מאבקים מקומיים, תוך קבלת גיבוי ולפעמים גם עזרה ממרכז המפלגה.

ההחלטה לרוץ יחד לבחירות לכנסת ב-1992 היתה של מנהיגי המפלגות, אבל למעשה איחוד מרצ יושם על ידי פעילים הרבה לפני ההחלטה המערכתית. הרצון לוותר על הנרטיבים ההיסטוריים וללכת יחד נבע מהשטח – שנות השמונים התאפיינו בשליטת ימין מוחלטת ובאווירה קשה נגד שמאלנים, שמצאו עצמם מותקפים וחסרי כוח. ברחבי הארץ פעילים של רצ, מפ"ם ושינוי עבדו יחד, כי לא היו הבדלים במטרות שרצו לקדם – בתאי הסטודנטים, בפעילות הנוער, ובהרבה מאבקים מקומיים.

לכאורה, ההבדל האידאולוגי בין מפ"ם לאנשי של"י, בראשות רן כהן, שחברו לרצ לפני בחירות 1984, היה זעום. בפועל, מדובר היה ביריבות היסטורית קשה – בין "השמאל הישן" הקולקטיביסטי, הלאומי, לבין מי שפרצו את הגדר, בשל הקולקטיביות הרעיונית, והקימו "שמאל חדש", הקורא להכרה בעם הפלסטיני ובמדינה פלסטינית שתקום לצד ישראל, ובעיקר הירשו לעצמם דיון חופשי.

אך היסודות האידאולוגיים השונים הובילו לאותן מטרות: קידום הסדר עם הפלסטינים, מאבקים על הפרדת דת ממדינה, זכויות נשים וזכויות עובדים.

חברי הכנסת של רצ, מפ"ם ושינוי מצאו עצמם משתפים פעולה בכנסת, מאותן הסיבות. החיבור הפוליטי והתקוות המשותפות לעתיד, התעלו על ההבדלים האידאולוגיים והנרטיבים של העבר.

אלוני היתה מנהיגה פוליטית מעניינת, לא רק חשובה. כוח העל שלה היה להתחדש ולאמץ רעיונות חדשים. היא החלה את דרכה הציבורית בתוכנית רדיו שעניינה זכויות צרכניות, והקימה יחד עם בועז מואב ואחרים את התנועה לזכויות האזרח (מפלגת יעד), שעסקה באופן אינטנסיבי בזכויות נשים ובזכויות להט"ב (הרבה לפני שהמונח הומצא). זו הפכה בהמשך לתנועה לזכויות האזרח ולשלום (רצ), והיתה המפלגה היחידה חוץ ממק"י שדיברה על מדינה פלסטינית.

כוח העל השני של אלוני היה הכישרון לעצבן רבים, בעיקר חברי כנסת ושרים ממפלגות דתיות, אשר זעמו על כך שיכלה לנצח כל אחד מהם בוויכוח תוך שימוש במובאות מהמקרא והספרות.

הכישרון לאמץ רעיונות ואנשים חדשים, הביא לרצ מאבקי שטח שונים ברחבי הארץ, וגם קבוצות פוליטיות. החיבור עם של"י הביא פעילים רבים עם רקע אידאולוגי מובהק של שמאל סוציאליסטי, שכפר בדוגמות של מפ"ם ההיסטורית ובקולקטיביזם הרעיוני.

ב-1985, רצ הרחיבה את הערעור על הדוגמות המפלגתיות  גם להסתדרות – בתביעה לקבל מקום במסדרונותיה העבשים ולצד זה דרישה לשקיפות. מפ"ם נשארה חלק מהקואליציה ההסתדרותית עד 1994.

הפתיחות של אלוני הביאה לכך שאחרי בחירות 1984 הצטרף אל רצ יוצא מפלגת העבודה, יוסי שריד; וב-1987 לחבירתו של מרדכי וירשובסקי, שהיה קצת צבעוני מדי לשינוי של אמנון רובינשטיין. רצ גדלה בבחירות של 1988 משלושה לחמישה מנדטים. מפ"ם, שהתמודדה לראשונה בנפרד מהמערך אחרי שנים רבות, קיבלה שלושה מנדטים בלבד.

החיבור לרשימה אחת ב-1992, נבע מהחולשה הפרלמנטרית של מפ"ם ושינוי, ובשל העובדה שחברי הכנסת שיתפו פעולה באופוזיציה (בין היתר קידמו את אחת ההצעות החשובות שיצאו מאופוזיציה בישראל מעולם – חקיקת חוק שכר מינימום ב-1987 – אשר הוויכוח מי יזם אותו, רן כהן או יאיר צבן, יוותר לעולמי עד).

המשברים הגדולים

אמנם נציגי מרצ בממשלות ישראל זכו לשבחים רבים, אולם עם ההצלחות האלקטורליות הגיעו ימים לא קלים כלל. המשבר הגדול הראשון של מרצ היה עם גירוש פעילי החמאס על ידי ממשלת רבין, בשלהי 1992. עוד באותו היום כונסה מועצת רצ לדיון חירום (מדובר היה בסיעה בלבד, המפלגות שמרו על עצמאותן).

שריד, שאמנם לא היה שר בממשלה עדיין, עלה על במת הנואמים ותמך בהחלטת הגירוש. אלוני ישבה בקהל, חיוורת, ולא הוציאה מילה כל הערב. לחברים הקרובים היא אמרה, ביציאה מהאולם: שיקרו לי. נראה היה שהיא המומה מכך שלא השכילה להבין את משמעות המהלך בזמן אמת. באותו היום, הנהלת נוער מרצ הוציאה הודעה, כי מהיום יקרא הארגון: נוער מצע מרצ.

הרוח האנרכיסטית שעוד נותרה ברצ נשברה עם דחיקתה של אלוני, שהחלה עם שיתוף הפעולה של שריד עם אריה דרעי להדחתה ממשרד החינוך, והביאה להחלטתה לא להתמודד שוב. מרצ תחת שריד הפכה למפלגה אחת, שיש בה היררכיה ברורה ונדרש בה אישור מראש לפעילות של פעילי שטח ושל גופי המפלגה השונים. צעירי מרצ באותן שנים היו הגוף המורד, שסירב פעמים רבות להישמע להנחיות. זה גם היה נוח להשתמש בו כדי להציג מסרים חדים, ש"המפלגה" לא עומדת מאחוריהם, לכאורה.

השבר הגדול הבא היה עם כניסתו של יוסי ביילין והתמודדותו על ראשות מרצ. ביילין, איש נפלא כשלעצמו, היה ההיפך הגמור מאופיה של מרצ – מעונב, מרוחק, ובעיקר לא מעניין ציבורית. זו היתה ההזדמנות של ותיקי מפ"ם לנקום ברן כהן על שפרש ממפ"ם וחבר ל"שמאל החדש" ולרצ. הנהגת מפ"ם תמכה בביילין, אם כי קצת יותר ממחצית מחברי הקיבוצים תמכו בכהן.

הבחירה של ביילין (בקולות דחוקים, שרבים מהם ממתפקדים לרגע, שמעולם לא הצביעו למרצ) היתה טרגדיה לא רק של מרצ, אלא של השמאל הישראלי. כהן סימל את חוסר המוכנות של השמאל להתנתק ממעוזים שאינם מובנים מאליהם. במשך שנים הוא התייצב בכל מקום בארץ שבו נאבקו עובדים, ישב לילות עם עובדים שנאבקו נגד פיטורים, וכמובן הוביל את המהלך החקיקתי (הבעייתי כשלעצמו) של חוק הדיור הציבורי.

היתה זו נקודת שבר, אשר נוצלה על ידי גורמי ימין – מדיני וכלכלי – הפועלים בדרך של הפרד ומשול, וכוחם העיקרי עידוד פוליטיקת הזהויות בדרך שמשרתת אותם. אין חולק על כך שבשנותיה הראשונות של המדינה נעשו טעויות רבות, חלקן מבוססות על חוסר הבנה, זלזול, אפלייה וגזענות, כלפי עולים ממדינות שונות. אולם ההעצמה של פוליטיקת הזהויות וליבויה נועדו למנוע שיתופי פעולה בין קבוצות שיש להן אינטרסים משותפים. ככל שהמוחלשים ומעמד הביניים מפורדים יותר, כך קל יותר לקדם אינטרסים כלכליים של בעלי הון, ומדיניות כלכלית שביסודה פירוק מדינת הרווחה.

היחיד אחרי כהן שיכול היה להתמודד עם פוליטיקת הזהויות היה אילן גילאון ז"ל. בעולם פוליטי שהמאפיין העיקרי בו הוא חוסר אמון במערכות השלטון – לא היה אדם שלא האמין לו. רבים זלזלו בו, מכיוון שחזר על אותם משפטים שוב ושוב ושוב. אבל בימים שבהם הפרעת קשב (יזומה) היא נחלת הכלל, לחזור על אמת פשוטה היא פעולה נדרשת.

איתרע מזלם של גילאון ושל מרצ, ובמהלך מערכת הבחירות המקדימות ב-2018 הוא חלה ונאלץ לפרוש מהמירוץ. בניגוד לגילאון, שנחשב לכבשה שחורה במפ"ם בשל גילויי עצמאות, סביבתו הפוליטית החזירה את מרצ לימי הקולקטיביזם ההיסטורי.

קמפיין געוואלד אחד יותר מדי

ההוויה שאומצה במרצ מאז ימי ביילין, שלא שונתה בזמנם של חיים אורון (ג'ומס), זהבה גלאון, תמר זנדברג וניצן הורוביץ, ראתה את המפלגה קודם כל כפעולה פרלמנטרית. סניפי המפלגה הפיזיים נמכרו, הפעילות בישובים השונים נותרה באחריותם בלבד והתקיימה רק אם החברים התעקשו, פעילי המפלגה הפכו שקופים יותר ויותר. ההנחה היתה שכך נראית מפלגה בעת הזו – פעילות פרלמנטרית, ורשתות חברתיות. בשנים האחרונות רבים מהפעילים אפילו לא ידעו היכן ממוקם מרכז המפלגה, אשר ממילא לא היה בו מי שייתן מענה.

אבל בעיקר, מרצ קפאה על שמריה. חלק גדול מהמסרים הרדיקלים של מרצ בשנות ה-90 אומצו על ידי מפלגות המרכז. אמנם ההתנגדות לכיבוש נותרה בעינה, אך נראה ששנים של אופוזיציה הרחיקו את התחושה שמדובר באופציה אמיתית בת-מימוש. גם אם מצע מרצ תמיד היה מתקדם ומעניין, המסרים לא יצאו אל הציבור, ואבדה למרצ התחושה שהיא חדשנית ומעניינת ומאתגרת את הציבור הישראלי.

חמש מערכות הבחירות האחרונות העמידו את מרצ במקום בעייתי. שוב ושוב הוצג "קמפיין געוואלד" – והפעם האחרונה היתה אחת יותר מדי.

קמפיין הבחירות של 2022 היה תמוה, לאור העובדה, שמרצ היתה בממשלה האחרונה, ויכלה להציג הישגים מרשימים למדי, ודאי לאור התקופה הקצרה והעובדה שהיתה זו ממשלת ימין.

רק על ביטול הסכם קצא"א – הסכם שכל כולו שיעבוד מפרץ אילת לטובת רווחים לבעלי הון – מרצ היתה צריכה לזכות באהדת הציבור; רק בגלל ביטול החובה של נשים להתייצב בפני ועדה כדי לקבל אישור להפלה – היה צריך הציבור לתת לה את קולו. אבל מרצ, מסיבות עלומות, נמנעה מלהציג את הישגיה,  ואף מלהציג אלטרנטיבות לבעיות האמיתיות שעומדות בפני הציבור הישראלי, שלא קיבלו כל מענה בממשלת הימין הרך, שבה לקחה חלק.

לימין, כמו למפלגות המרכז, אין תשובות אמיתיות למשבר הדיור, או לכשלים במערכות החינוך והבריאות, או לחשש של רבים כל כך בישראל בשל ההידרדרות בביטחון האישי. למרצ דווקא יש – אבל משום מה היא התעקשה לא לדבר עליהם.

נפילתה של מרצ היא מכה קשה, בעיקר כאשר כוחות החושך שולטים בכנסת ישראל ובממשלה. קשה עדיין להבין איך יראה עתיד השמאל הישראלי, אבל אולי שווה להתחיל לחשוב מהמקום שבו מרצ התחילה – מפעילות השטח, מארגוני ההתנגדות שצריכים לקום עכשיו אל מול שלטון האימה, משיתופי פעולה שמשאירים מאחור את הנרטיבים לטובת תוכנית עבודה משותפת לעתיד.