newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על שכול, שהידים, דמוניזציה וכריכים לארוחת בוקר

מי ששופט את החברה הפלסטינית על פי הכרוניקה הצבאית המוצגת לנו מדי יום בערוצים המסחריים דומה לתייר שרוצה לבקר בישראל אבל שמע שיש שם כל הזמן פיגועים. קל לדבר על הבדל בין שכול ישראלי לשכול פלסטיני כשלא מכירים זה את זה. אבל הדמוניזציה הופכת גם אותנו ללא אנושיים

מאת:

כותבת אורחת: קסניה סבטלובה

במוסף השבת (26.2.16) של "ידיעות אחרונות" התייחס יועז הנדל, במאמרו "הגיעו לתחתית", לנושא שהפך לאחרונה לפופולארי, אם לא פופוליסטי: מדוע לפלסטינים אין שכול. או במילים אחרות, מדוע אנחנו יותר טובים מהפלסטינים ומדוע הם פחות טובים מאתנו. וכך כתב יועז הנדל, שאני מאוד אוהבת את כתיבתו ובדרך כלל לא מפספסת אף מאמר או כתבה פרי עטו: "ההבדל בין שכול לשכול בולט לעין. תהום פעורה בין החברה הפלסטינית לחברה הישראלית".

השאלה הראשונה המתבקשת בהקשר זה היא: עד כמה אתה באמת מכיר את החברה הפלסטינית, יועז? כי הסתכלות על החברה הפלסטינית דרך הפריזמה של חדשות השעה שמונה בערוץ 2 או 10 לא באמת נחשבת להכרות עמוקה. וגם לא דפדוף באתרים שאוספים כל הוכחה לכך ש"כל החיות שוות אך כמה חיות יותר שוות מאחרות" (כפי שכתב ג'ורג' אורוול בספרו "חוות החיות"). גם ראיונות עם מחבלות בכלא (שלא נערכים כמובן בשפתן) לא נחשבים באמת להתמחות בעניין הפלסטיני. מה באמת ישראלים, רוב הישראלים, יודעים על החברה הפלסטינית? מתי ביקרו בבתים של פלסטינים רגילים לחלוטין בזמן ארוחות ערב משפחתיות? האזינו לשיחות והיו עדים לסיטואציות טריוויאליות לחלוטין של שליחת הילדים לבית הספר או הליכה למרכול?

מי ששופט את החברה הפלסטינית על פי הכרוניקה הצבאית המוצגת לנו מדי יום בערוצים המסחריים דומה לתייר שרוצה לבקר בישראל אבל שמע שיש שם כל הזמן פיגועים והתמונה של ישראל שיש לו בראש היא ממחסום קלנדיה או של פיזור ההפגנה בבלעין (הרי כך מסקרים את ישראל ברשתות הזרות דרך קבע).

> פרידה מריהאם דוואבשה, האישה שלא הכרתי בחייה אך נקשרתי למותה

מסע הלוויתה של ריהאם דוואבשה בדומא (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מסע הלוויתה של ריהאם דוואבשה בדומא (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אף אחד לא מתווכח על כך שהרשות הפלסטינית קוראת לכיכרות בשמות של מחבלים, שתנועות פלסטיניות עורכות לוויות המוניות למחבלים ואף עורכות סרטוני תעמולה של אימהות עם עיניים מזוגגות שאומרות שהן שמחות על כך שבנם או בתם "ביצעו פעולה הרואית למען פלסטין" קרי פיגוע והפכו לשהידים. זה קורה, וזה חלק מהמציאות. רק חלק. מי שמייחס לפלסטינים המוסלמים את "פולחן המוות" שוכח –בין אם בכוונה או מתוך חוסר ידע – שדווקא הפלנגיסטים הספרדיים שלפי המודל שלהם עוצבו הפלנגות בלבנון (בני הברית העיקריים של ישראל בזמן מלחמת לבנון)  התפארו במוטו "יחי המוות".

החלק השני של הפאזל הפלסטיני

כמזרחנית בהשכלתי וככתבת ופרשנית לענייני ערבים – וכן, גם פלסטינים – במהלך 13 שנים, יצא לי לראות, לסקר ולחקור לא רק את המלחמות ואת הפיגועים אלא גם את החלק השני של הפאזל הפלסטיני. את השגרה, את היום-יום. את הסלון המשפחתי בערב, בו רואים סרט אמריקאי ולא את שידורי הטלוויזיה הפלסטינית (למען האמת מעולם לא ראיתי שמישהו צופה בערוץ הזה בביתו), את הסמטוחה הרגילה של הבוקר כאשר צריך להקפיץ שלושה או ארבעה ילדים לבתי ספר שונים, להכין כריכים ולבדוק שלכולם יש את כל הספרים והמחברות. את הכאב ואת הפחד כאשר מפציצים בעזה, שם גרים בני משפחה, חשש אמיתי וכן לביטחונם. ראיינתי אמהות שברחו ברגל עם הילדים כדי להגן עליהם מהפצצה וגם כאלה שנעלו את הילדים בבית בזמן האינתיפאדה השניה שמא לא יצטרפו לאיזושהי חבורה של נערים שעלולים להרוג ולהיהרג.

הייתי גם עדה ללוויה אחת, שלא ממש סוקרה על ידי כלי תקשורת מרכזיים, בין אם בערבית או באנגלית. לוויה של ילדה בת 9. המעשה היה בשנת 2006, זמן קצר לפני חטיפתו של גלעד שליט. צילמתי בעזה כתבה בנושא כלכלי כלשהו. במהלך הראיונות שמעתי על כך שמטוסים ישראלים הפציצו בבית חנון, וכתוצאה מפגיעה ישירה בבית נהרגה שם ילדה בת תשע.

הגענו לבית בן קומתיים עם חור סימטרי במרכזו. הסהר האדום הפלסטיני כבר העביר את שרידי הגופה לחדר המתים. על הרצפה עדיין היה דם. עלינו למעלה עם אביה של הילדה, שבאותו יום הייתה חולה ונשארה בבית ונהרגה – כמובן בשוגג. הוא הראה לי מהגג המחורר היכן מסתתרים המחבלים של החמאס ושל הג'יהאד האסלאמי שירו קסאמים ומרגמות. המרחק בין העמדות שלהם לבית לא היה גדול ועל פי דבריו של האב כולם באזור ידעו שמשם יורים אך לא יכלו לעשות דבר על מנת לגרש את אנשי החמאס שכבר שלטו למעשה בשטח (כחצי שנה אחרי הבחירות הפרלמנטריות בהן זכו). האב עישן בשרשרת, פניו היו חתומות. האם לא יצאה מחדרה, אך התייפחויותיה, שלה ושל בנותיה – אחיותיה של הילדה שנהרגה, נשמעו היטב.

> קבלנית משנה: כך מענה הרשות הפלסטינית עצירים בשירות ישראל

בני משפחתו וקרוביו של דניאל טרגרמן, בן 4, מתאבלים במהלך הלוויתו ב -24 באוגוסט 2014 בחבל שלום, ישראל. דניאל טרגרמן הוא ההרוג הישראלי הראשון מאז קריסתה של הפסקת האש בין ישראל לחמאס. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בני משפחתו וקרוביו של דניאל טרגרמן, בן 4, מתאבלים במהלך הלוויתו ב -24 באוגוסט 2014 בחבל שלום. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בהלוויה שנערכה ביום למחרת לא היו נציגים של החמאס או של הרשות הפלסטינית, רק קרובי משפחה ושכנים. לא עטפו את מה שנשאר מהילדה הקטנה בדגלים ירוקים אבל כן קראו לה שהידה. בדת האיסלאמית לכל אחד שנהרג במהלך התנגשות עם האויב – בין אם מדובר בקורבן או בחמוש או מחבל, בין אם בקרב, פיגוע או בהפצצה מהאוויר – קוראים שהיד.

לאחר ההלוויה ראיינתי את האב. הוא אמר בין היתר את המשפט הבא: "אני רק רוצה שהילדה שלי תהיה ההרוגה האחרונה. לא רוצה ילדים ישראלים מתים, לא רוצה ילדים פלסטינים מתים. רוצה שזה ייגמר". כאב הזה יש אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים. הרוב המוחלט. התפאורה אותה מביימים ארגונים כאלה ואחרים כאשר הם מקבלים את גופותיהם של המחבלים או של הרוגים מירי או מהפצצה ישראלית הפכה לשכיחה, שכיחה מאוד. אבל היא כמובן איננה חזות הכול, כמו שאלה שרוקדים עם הסכינים או משתטחים על קברו של ברוך גולדשטיין רחוקים מלייצג את ישראל.

הדמוניזציה של האחר מסוכנת קודם כל לנו. היא מסוכנת לאנושיות שבנו, היא מפיחה בנו פחד מהלא נודע: הרי הם שונים מאתנו, הם מתנהלים על פי קודים אחרים ולא ידועים. והדמוניזציה מסוכנת כי היא משפיעה על הבחירות שלנו ועל השקפת עולמנו.

במשוואה של ריאל-פוליטיק, ההסתה והלוויות של המחבלים לא מהוות שיקול. הרי אין ספק שאף במדינות איתן כרתנו ברית שלום – ירדן ומצרים – לא חסרה הסתה ארסית, דעות קדומות ושנאה כלפינו. אך אם חולמים לא רק על הסדר ועיצוב גבולות (וגם על זה בקושי חולמים) אלא גם על תהליך פיוס אמתי, כמו ברואנדה, ליבריה או בצפון אירלנד, כזה שבאמת ישים קץ לשפיכות הדמים, אז חייבים להשיל את הדעות הקדומות ולהכיר בכך שאנשים הם תמיד אנשים.

קל מאוד להכפיש ולעשות דמוניזציה למי שאחר – זה אפילו נוח. הם לא כמונו, הם לא אנושיים אז הכול מותר וכל האמצעים נגדם כשרים. אבל הרבה יותר קשה למצוא את המשותף ובעמל רב לבנות על היסוד הזה למען העתיד של כולנו.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני, מזרחנית ומומחית לענייני ערבים. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> בית המשפט ביטל כתב אישום נגד יהודי, כי בנגב הורסים בתים רק לבדואים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא שמעו את הצד שלי בסיפור. פראח מראגה, עיתונאית ירדנית-פלסטינית שפוטרה מתאגיד השידור הגרמני DW (צילום: באדיבות פראח מראגה)

לא שמעו את הצד שלי בסיפור. פראח מראגה, עיתונאית ירדנית-פלסטינית שפוטרה מתאגיד השידור הגרמני DW (צילום: באדיבות פראח מראגה)

"שאלו רק על ישראל". כך פוטרו עיתונאים ערבים מרשת שידור גרמנית

בעקבות דו"ח בנוגע לאנטישמיות, תאגיד השידור הגרמני DW פיטר שבעה עיתונאים ערבים. אבל תחקיר של מגזין 972+ מגלה שמחבר הדו"ח נחשד באסלאמופוביה, שהעיתונאים לא נשאלו על דעותיהם על יהודים, ושההליך כולו היה פגום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf