newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרידה מריהאם, האישה שלא הכרתי בחייה אך נקשרתי למותה

הגורל גלגל אותי ביום הפיגוע לבית החולים בו אושפזו ריהאם ואחמד דוואבשה, וקשר אותי בטרגדיה הנוראה של חייהם. גם ביום בו נשמה ריהאם את נשימותיה האחרונות הייתי שם, והספקתי להיפרד ממנה בחדר הקירור

מאת:

ממלחמת צוק איתן בעזה נשארתי עם קומץ חברות יהודיות וערביות חדשות שהטבח בעזה הפגיש ביננו. אתמול התאספנו יחד אחרי שנה. עזה נראתה רחוקה מאד מגבולות גרמניה, והפליטים השתלטו לנו על השיחה.

בסוף הערב הודעתי להן שאני עוברת דרך בית החולים תל השומר, "רק נגיד שלום ולראות מה שלום הנשים שם, בטח אמא של ריהאם לא אכלה מהבוקר ולא ישנה״. חברה שהתלוותה אלי אמרה "אבוא איתך, אבל הלב שלי חלש, לא יכולה להיכנס. אחכה בחוץ". "אישה ששוכבת בטיפול נמרץ לא מפחידה, מי שהכניס אותה לשם מפחיד", אמרתי לעצמי. הגענו לבית החולים, למחלקת ילדים, במקום בו מאושפז אחמד הקטן. בני משפחה ומתנדבות ישבו עם עוגה באמצע. "החלטנו לחגוג לריהאם יום-הלדת בכל זאת", אמרה אחת המתנדבות. הדודות שאכלו קצת מהעוגה בעיניים דומעות וראש מורכן, איחלו לה החלמה. "אינשאללה תהיה בסדר, אלוהים גדול". שאלתי אותן האם אום חסן, אמא של ריהאם, נחה או אכלה. הן ענו שהיא מסרבת לעזוב את מיטתה של ריהאם.

> ממשפחת דוואבשה שנפגעה בפיגוע בדומא נותר רק ילד אחד

מסע הלוויתה של ריהאם דוואבשה בדומא (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מסע הלוויתה של ריהאם דוואבשה בדומא (יותם רונן/אקטיבסטילס)

כאילו אני גרה פה, בין אחמד לריהאם

התחלתי ללכת לכיוון ריהאם, בדרך הארוכה במסדרונות בית החולים הריק בשעת לילה מאוחרת, כששאלה שאלה אותי חברתי "למה המשפחה הזאת במיוחד, סמאח? אני יודעת כמה נסינו לעזור לחולים מעזה ומהגדה, למה את קשורה לדוואבשה במיוחד?"

חשבתי קצת ועניתי לה "אני חושבת שאין פה עניין של בחירה. הגורל גלגל אותי ביום הפיגוע לכאן, ומאז אני מרגישה חלק ממה שהיה. ריהאם ואחמד המסכנים נשרפו בידי אדם בכוונה. סתם משפחה שישנה בביתה ומישהו תכנן להרוג אותם בדרך הכי קשה שאפשר. זה לא סרטן מאלוהים, זה סרטן אנושי והם הקורבן, והם נחתו כאן במסוק צבאי בלי לדעת". מצאתי את אום חסן ודודה אחרת מנסות להיכנס לטיפול נמרץ אחרי שיצאו להתפלל לכמה דקות. האם עמדה בוכייה מול הדלת הנעולה של החדר. צלצלתי בפעמון אינספור פעמים עד שענו לנו. נכנסו לשם ארבע נשים בשקט בלי ההתנגדות וההדיפה הטבעית של הצוות שאני מכירה. צפצופי המכשירים היה הדבר היחיד שנשמע ליד מיטתה של ריהאם. האמא פנתה אלי: "תראי אותה סמאח, נכון שהפנים שלה מאירות יותר היום? אתמול אמרו לנו שיש לה כמה שעות בלבד והיא החזיקה מעמד, אולי זה סימן טוב". "אינשאללה, אלוהים גדול", עניתי. "מה אמרו לך הרופאים היום?". ״הם אמרו שלחץ הדם שלה קצת עלה ואולי הגוף מגיב לתרופות. הרופא אמר שזה נס שהיא שרדה עד עכשיו".

היא הסתכלה עלי עם חיוך צנוע שהבליט את קמטי פניה המותשות. ״אני שמחה שאת מחייכת, מי שראה אותך אתמול  והיום רואה את ההבדל. אמרת לי שהיא תלך לעולמה ביום-ההולדת, והנה היא איתנו וחגגנו לה יומולדת, נכון?". האמא קמה לעבר המיטה והחלה ללטף את הפנים של ריהאם. ״נכון שהיא נושמת יותר טוב מאתמול? אני רואה שם שהמספרים עולים, את רואה?". הסתכלתי על המוניטור כאילו אני מבינה את כל המספרים והעקומות ואמרתי ״היא בטח מרגישה אותך לידה, הליטוף שלך חשוב, אין כמו אמא בשעה קשה. אבל גם את צריכה לנוח, לישון קצת, ולחזור אחר כך״. האמא לא ממש התלהבה מהרעיון. עם כניסתם של חסן, אחיה של ריהאם, וגיסה לחדר, ביקשתי מחסן לעזור לי לשכנע את אמא שלו לבוא לחדר ולנוח קצת, לאכול משהו, ולקרוא לה אם קורה משהו. מסע הלחץ שלי ושל הנוכחים הניבו פירות. חיבקתי את אום חסן והובלנו אותה בצעדים כבדים בכוון היציאה. ״הלב שלי איתה, לא יכולה להשאיר אותה כך״, היא לחשה לי.

יצאנו ארבע הנשים לכיוון מחלקת הילדים. בדרך צחקנו על המסלול הנע שנשות דומא פחדו ממנו ולא עלו עליו. אום חסן עלתה על המסלול בביטחון ואני במקביל הלכתי רגלית. "את רואה סמאח", היא צחקה ממש. "מה לעשות, התרגלתי. 35 ימים לא ראיתי את הכפר, זה כבר כאילו אני גרה פה בין אחמד לריהאם״. חברתי אמרה לה ״יא רב, אלוהים ישמח אותך עוד ועוד, ושתצאו מכאן בריאים ושלמים״.

> הלוויה בדומא: "התאלמנת היום חביבתי, ואת אפילו לא יודעת מזה"

ליד חלקת הקבר של ריהאם דוואבשה. (צילום: עומר אל-ע'וברארי)

ליד חלקת הקבר של ריהאם דוואבשה. (צילום: עומר אל-ע'וברארי)

אסתשהדת ריהאם

אחרי  שווידאתי שאום ריהאם בידיים טובות ואוהבות של המתנדבות אצל אחמד, נפרדנו מכולם ויצאנו לדרך הביתה. התקשרתי לבן זוגי עומר לתרץ את האיחור שלי עד לפני חצות. ״עברתי דרך בית החולים אחרי הפגישה", אמרתי לו כמו ילדה קטנה שמבקשת סליחה. ״ידעתי. היתה לי הרגשה שאת שם״. כן, עומר צדק. יש משהו שמרחף באוויר בלילות האלו, מאז נודע לנו שמצבה של ריהאם אנוש, ואני מתקשה להיפרד תודעתית ורגשית. כל הזמן חושבת עליה, על אימא שלה, על הסיפורים ששמעתי והתמונות שהראו לי, כאילו פאזל החיים שלה התבהר לי אט אט עד הרגשתי שאני ממש מכירה את המורה לחשבון בבית הספר היסודי, האמא שאוהבת לבשל ירקות ולאכול בריא, שרדפה אחרי אחמד בחצר כדי להאכיל אותו, האחות האוהבת והבוגרת בין שלוש אחיות. כל החיים שלה הועברו אל מיטת תא שבע בטיפול נמרץ בשיבא. חשבתי לעצמי שאני נפרדת מאישה שלא הכרתי בחיים, אישה שכל סיפור מותה נכנס לחיים שלי. אין לזה הסבר לוגי ולא חיפשתי כזה. חשבתי על הרגעים האחרונים שלה, ואיך זה יקרה. דמיינתי את המכשירים מפסיקים לעבוד, ומה תעשה הזקנה הזאת אז?

בכיתי רבות ברכב הלוך וחזור, העסקתי את עצמי בשטויות ושיתפתי בפייסבוק מה קורה שם בבית החולים כדי להרפות קצת, ולא צלח. אתמול מתקשרת החברה שלי בשבע בבוקר: ״למה גררת אותי לשם סמאח, תראי מה קרה!״. ״מה", צעקתי, "ריהאם מתה?״. "כן. מיד אחרי שעזבנו אותה. אני לא מאמינה שהייתי איתך אתמול". סגרתי את הטלפון, שילחתי איך שהוא את הבן שלי לבית הספר, ומצאתי את עצמי בדרכים בכיוון בית החולים. האבא חוסין אמר לי ״התקשרתי לך בחצות, לא ענית. ריהאם אסתשהדת (מתה כשהידה). חלאס, הבת שלי הלכה המסכנה, והלוויה היום".

הנסיעה שנמשכה כמו נצח הסתיימה בבית החולים, שם נשות הכפר ואמא של ריהאם עלו על הסעה לדומא בוכיות, תשושות ועצובות. כולן חוץ מנערה בת 16, מרים, אחותה של ריהאם שנשארה לבד עם אחמד הקטן שלא מבין עד עכשיו מה קרה ולמזלו היה בניתוח כל הבוקר הארור הזה. האבא והגיס של ריהאם חיכו במשרד ״רשיונות הקבורה״ כדי לשחרר את גופתה. ארבע שעות נמשכה הדרמה במשרד הזה כאשר התגלה שחסר אישור משטרת ישראל. דוברת בית החולים התקשרה לכל העולם כדי להשיג את האישור. הפקיד ישב בקור רוח ואמר ״כל שוטר שחותם אני משחרר, זה פלילי ולא מוציא אותה בלי אישור משטרה".

בין התרגומים לטפסים וטלפונים רמת הסובלנות של כולם ירדה. התקשרתי לכתבי המשטרה שאני מכירה, אולי יש מישהו עם טלפון של אחד הניצבים, מפקדים, אלוהים יודע איך קוראים להם. דיברתי עם דוברת המשטרה וסיפרת לה מה הסיטואציה ושכל העולם מחכה לחותמת הזאת. נודע לנו שצמרת המשטרה באירוע הרמת כוסית לראש השנה. "מה זה הרמת כוסית?", שאל האב. הסתכלתי עליו עם חיוך נואש. ״זה… זה כמו חפלה שעושים יהודים בחג שלהם ושותים בכוסות יין״. הגיס העצבני קפץ מזעם. ״אנחנו פה בוערים והם חוגגים?!". הדוברת שבה עם הבשורה שקצין אחד יצא מהאירוע ודאג לשלוח את הפקס הגואל. כמה דקות והתעודה בידינו. יצאנו לעבר מחלקת הקירור. ״אללה יוסתר, לא ידעתי שיש מחלקה כזאת. האמבולנס מוכן?", שאלתי. הדוברת והאב אמרו שכן. לשיירה הצטרפה מתאמת אשרות כניסה מהשטחים, שהודיעה שנהג האמבולנס לא רוצה להיכנס לשטח הרשות, ולא למחסום. הוא טען שזה הנוהל של החברה, שיש לה חוזה עם בית החולים.

דרך ארוכה לחדר המתים, כאילו בעיר אחרת, וכל הדרך ארגנו שאמבולנס פלסטיני יגיע למחסום חווארה ליד שכם, ושם יעבירו את הגופה. דמיינתי את הטקס המשפיל של מעבר הגופה מרכב לרכב משני צדי המחסום. לא יכול להיות שזה קורה למסכנה הזאת בדרכה האחרונה, אבל זה הפתרון שנמצא בידינו; הזמנת נהג ואמבולנס ״ערבי״ יקח עוד שעה ואין לאף אחד עצבים לעוד המתנה סתם.

האבא נכנס לזהות את בתו. שלושה גברים אחראים על חדר הקירור, אחד מהם חרדי שניגש לאבא וניחם אותו ושאל אם באמת יהודים עשו את זה. "אני לא מאמין שזה יהודים", הוא אמר. "בטח יש טעות״. ניגשתי לאבא וביקשתי להיפרד מריהאם כי לא אהיה בלוויה. ״בטח בתי, בטח, את כמו אחותה עכשיו. בואי איתנו". האבא פתח לאט לאט את הרוכסן של שקית כחולה עבה. לראשונה ראיתי את פניה של ריהאם בלי תחבושות ומכשירים. לא הצלחתי להוציא מילה מלבד אל פאתיחה (פסוק פותח מהקוראן), והלכתי לאט אחרי האלונקה עד שהכניסו אותה לאמבולנס ואביה הבוכה לידה.

> לא תקבל פיצוי מהמדינה: האם המשפחה מדומא תוכר כנפגעת פעולת חיבה?

ממשפחת דוואבשה נותר רק ילד אחד. צילום: יש דין

ממשפחת דוואבשה נותר רק ילד אחד. צילום: יש דין

האמבולנס נסע, תם פרק נוסף

עם סגירת דלת האמבולנס עמדתי שם בדממה. נשארתי לבד והסתכלתי מסביב כדי לנסות להבין מה אני עושה פה, ואיך מאחורי יש ארונות מתכת ענקיים ממוספרים וממול אופק ענק. נדמה לי שראיתי יער ענק שהשיק לשמים פתוחים ולבנים. אחרי זמן קצר לקחתי אוויר עמוק והכנתי את הגוף שלי לעזיבת המקום. לא ברור לי איך מצאתי את עצמי ליד מיטתו של אחמד שהתעורר מהניתוח. התחלנו לדבר לידו בעברית על הלוויה ומה היה עם אישור המשטרה. סיכמנו לא לספר לו עד שנתייעץ עם פסיכולוג ילדים ועד שהסבתא תחזור, למרות שהיינו משוכנעות שהוא מרגיש הכל. הדודה הצעירה מרים ניסתה לעניין אותו עם בלונים ומשחק ואחמד לא שיתף איתה פעולה.

פתאום חשבתי על הילדה הזאת שאיבדה היום את אחותה, רחוק רחוק מהכפר, והיא צריכה לתפקד כאמא לילד פצוע כל כך ואף אחד לא מדבר איתה על מה היא מרגישה. המתנדבות הציעו לה לאכול משהו והיא התביישה אפילו לענות. שאלתי אותה אם חסר לה משהו, היא אמרה שאין לה צמיד כניסה למחלקה. "בואי נסדר את זה עם האחות, אין בעיה". חיכינו לאחיות בדלפק, יחד עם עוד מתנדבת. "בטח קשה לך", אמרתי. "אני מאד מבינה את האובדן של ריהאם וכל מה שאת עוברת". הילדה הזאת הסתכלה עלי במבט קורע לב של נערה אבודה ומבולבלת והתחילה לבכות ולבכות. "זה בסדר, תבכי בתי, זה טוב, את לא לבד פה. אנחנו איתך", אמרה המתנדבת. האחות הגיעה והנערה נגבה את הדמעות לקראת החזרה לחדר של אחמד. ואני נפרדתי בפעם המאה מכולם ויצאתי מהחדר, אחרי שהבטחתי לאחמד להביא לו משחקי טום אנד ג'רי שהוא אוהב.

בדרך חזרה החלטתי שקורבן החוויה הקשה הפעם יהיה זוגי עומר, וסיפרתי לו מה עבר עלי. בדרך ללוויה, הוא שמע אותי בשקט בוכה ומדברת בו זמנית, וקיבל כנראה עוד עדות לחוסר שפיות של בת זוגו.

עם קבורתה של ריהאם, נסגר עוד פרק בסרט האימה תוצר מעשה ידו של אדם. המחשבה על אחמד הקטן שאיבד את הוריו ואחיו בלילה אחד בלתי נתפסת. התחושה העמוקה של עוגמת הנפש, מהולה בחוסר האונים אל מול אוזלת ידה של מערכת הצדק שאין פלסטיני אחד שמאמין בה, נוכח הפושעים האלו. כל התמהיל הקשה הזה נוגס עוד ועוד באמונה שיום אחד יהיה פה טוב לבני אדם באשר הם.

> חיילים הכו נהג במחסום בזמן שבאוטו תינוק גסס למוות: איש לא נשפט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf