"עופר ראה אותי מהשבי בהפגנה, הוא יודע שאנחנו נלחמים בשבילו"
יפעת קלדרון, בת דודתו של עופר קלדרון שנחטף מניר עוז, היא אחת הדמויות הבולטות במחאת המשפחות. "צריך להפסיק את המלחמה, רק ככה אפשר להחזיר אותם", היא אומרת בראיון
עופר קלדרון ראה בטלוויזיה בעזה את השלט שהיא הניפה בהפגנה. יפעת קלדרון (מימין), בת דודתו של עופר, במחאה מול הקריה מאי 2024 (צילום: אורן זיו)
את יפעת קלדרון, בת דודתו של עופר קלדרון, שחטוף בעזה כבר יותר משבעה חודשים, אפשר לראות בחזית של כמעט כל משמרת מחאה, חסימת כביש, מיצג או מדורה. היא חלק מקבוצה של קרובי משפחות חטופים, שכבר לפני שבועות רבים הגיעה למסקנה שמחאה שקטה ומנומסת לא תחזיר את יקיריהם מהשבי. קלדרון היתה בין יוזמי העברת המחאה של המשפחות מ"כיכר החטופים" שמול מוזיאון תל אביב לשער בגין, שמול הכניסה לקריה.
קבוצת המשפחות שקלדרון חלק ממנה גם קוראת בשבועות האחרונים באופן ברור לעצירת המלחמה ולהפסקת אש, שבמסגרתה ישוחררו כל החטופים.
ברפיח עשוי להישבר הקונצנזוס של תמיכה במלחמה
עופר קלדרון, בן 53, אב לארבעה, נחטף עם שניים מילדיו, בתו סהר (17) ובנו ארז (12), מניר עוז. שני הילדים שוחררו לאחר 52 יום במסגרת העסקה שיצאה לפועל בסוף נובמבר. חטופים שחזרו בעסקה הזו, כולל ילדיו, סיפרו שראו אותו, אבל מאז לא הגיע ממנו אות חיים.
השבוע פגשתי את יפעת, בת 50 מתל אביב, רגע לאחר שהשתתפה במיצג מול השגרירות האמריקאית, ורגע לפני ראיונות נוספים, הצהרה לתקשורת, ומחאה בערב מול שער בגין. ערב לפני כן הובילה את הפגנת הזעם מול הקריה ובאיילון לאחר שחמאס הודיע כי הוא מסכים לעסקה ובעוד מגיעות הידיעות על תחילת הפלישה לרפיח. נציגי הקבוצה הזו אמרו בהפגנה זו שצריך להחזיר את החטופים גם במחיר עצירה מוחלטת של המלחמה.
נחזור ל-7 באוקטובר, איך שמעת שעופר נחטף?
"אני בקשר טוב מאוד עם עופר. ב-6:43 שלחתי לו הודעה לו ושאלתי מה קורה. הוא ענה: 'זה מפחיד כאן, אף פעם לא היה ככה, אני לא מבין מה קורה'. עד 7:10 התכתבנו. ב-8:30 הוא שלח את ההודעה האחרונה להדס (אשתו לשעבר) שהם ניצלו, שהם הסתתרו בשיחים. אבל בערב גילינו את סרטון החטיפה של ארז. במשך שבוע הוא נחשב נעדר, עד הודיעו שהוא חטוף".
המראות היו נוראיים. ההרס בקיבוץ ניר עוז אחרי מתקפת חמאס (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
אני זוכר שכבר בהתחלה אמרת שייקח זמן רב להחזיר אותם. לא היית אופטימית.
"הרגשתי מההתחלה שאין באמת רצון להחזיר אותם. כל הזמן, נפגשתי עם גלנט פנים או פנים, יחד עם המשפחה של רומי (גונן), והוא אמר לנו שרק לחץ צבאי יחזיר אותם. אמרתי לו שככה הם יחזרו מתים בארונות. דיברו אז על הזרמת מים למנהרות. אמרתי לו: 'אתם מוותרים עליהם, הם לא יחזרו בחיים'. הוא פשוט לא ענה, והמשיך לדבר על לחץ צבאי.
"הבנתי שאין לו (לנתניהו) שום רצון להחזיר אותם הביתה, כי ברגע שהם יחזרו, המחאה תחזור והוא ייאלץ לוותר על הכיסא שלו. היתה כבר עסקה לשחרור הנשים והילדים, כמה ימים אחרי החטיפה, והוא (נתניהו) ויתר עליה. הילדים של עופר לא היו צריכים להיות 52 יום בעזה. החיים שלהם מרוסקים. לא בטוח שהם יצליחו להשתקם מהאירוע הזה אי פעם, אבל יש להן תקווה שאבא שלהם יחזור בחיים. אתמול בלילה (הכניסה לרפיח, א"ז) היתה מבחינתי החותמת שאנחנו לא מתקדמים עם העסקה. רפיח זה גזר דין מוות לחטופים".
אתם סובלים היום מדריסות, מתקיפות ומקללות. את יכולה להבין מה הסיבה להסתה נגדכם?
"המחשבה היא שאם נסית את העם נגדם (נגד משפחות החטופים), אם נגיד שהם שמאלנים, שהם רוצים שנעצור על המלחמה, נוכל לשטח את עזה ולהביס את החמאס. אם יסיתו את דעת הקהל נגדנו, אולי יהיה להם יותר קל לא להחזיר אותם (החטופים) הביתה, יותר קל להפוך אותנו לאשמים בכל המחדל הזה. זה אבסורד.
"מכונת הרעל עובדת שעות נוספות והופכת אותנו, משפחות החטופים, למשהו לא ראוי, מציגים את המחאה שלנו כלא צודקת. אני רוצה את המשפחה שלי ואת עופר בחזרה ואת כל שאר החטופים. לא לגיטימי, שבן אדם ירצה שהאהוב שלו יחזור הביתה? הם כרגע משלמים מחיר פוליטי. על מה? הם לא עשו שום דבר. כל המחדל הוא של הממשלה ושל העומד בראשה.
"איך אנשים יכולים להמשיך בחיים? איך אנשים יכולים לשבת לשולחן החג כשאין פה חירות? איך אפשר לחגוג עצמאות, לקיים טקס הדלקת המשואות? אם הם לא יחזרו הביתה, אין תקווה ואין עתיד למדינה שלנו".
אתם טוענים שיש חוזה בין המדינה לאזרחים שנחטפו מהבית. אבל הרבה אנשים לא חושבים ככה.
"העובדה שיש שם 132 חטופים זה מחדל של המדינה, של ראש הממשלה, וגם של הקבינט. לכן אני אומרת שאם הם ימותו, הדם שלהם יהיה על הידיים של כל חברי הקבינט. אני לא מצליחה להבין איך הם יכולים לישון בלילה, איך הם יכולים בכלל להתקיים, בשעה שהם יודעים שיש שם אנשים, שכבר שבעה חודשים לא רואים אור יום, לא אוכלים, לא שותים כראוי, אין להם שום מגע אנושי. איך אפשר בכלל לחשוב שזה בסדר? שאפשר לוותר עליהם?
"אין לי ילדים, אבל אם היו לי, לא הייתי רוצה שהם יגדלו פה, לא הייתי שולחת אותם לצבא. למה לשלוח ילדים לצבא בידיעה, שאם יחטפו אותם, אף אחד לא ידאג להחזיר אותם הביתה".
החלטתי להמשיך את המחאה מול הקריה. יפעת קלדרון בטקס בערב יום השואה (צילום: אורן זיו)
בתחילת הדרך נראה היה שיש תמיכה גדולה לרעיון של "כולם תמורת כולם", שחרור מסיבי של אסירים פלסטינים תמורת החטופים, מה השתנה?
"לפני כמה שבועות, חסמנו את איילון. כשפתחו את הכביש, נהג אחד צעק: 'די נמאס מכם כבר!'. סליחה באמת שבן דוד שלי נחטף, שאני מפריעה. ההרגשה אצל חלק מהציבור היא שאנחנו מפריעים. מאשימים אותנו. זה מה שעושים לי, לעינב (צנגאוקר, אימו של החייל החטוף מתן), לנועם דן (בת דודה של הדס קלדרון). מאשימים אותנו שבגללנו המחיר יעלה. ואני אומרת: די עם העניין של המחירים, אנחנו לא בעסקת נדל"ן. ואוי ואבוי אם האנשים האלה לא שווים כל מחיר.
"אחרי השחרור של הנשים והילדים (בעסקה בנובמבר), היה לי פחד שיגידו 'זה בסדר, הם חזרו'. אבל הגברים והחיילים נשארו מאחור. איך אפשר להמשיך ככה?"
את יכולה להסביר למה עברתם למחות בשער בגין מול הקריה?
"בבגין התחיל משמר האימהות, שהדס הקימה, לפני שהילדים חזרו. אחרי העסקה החלטתי להמשיך עם זה, למרות שלאנשים היו המון הסתייגויות. אמרו לי: 'מה זה נותן', 'אנשים לא באים', 'תפסיקי'. הקשבתי לקול הפנימי שלי ואמרתי שאני את המאבק הזה עושה.
"הרעיון הוא להמשיך כל הזמן ולא להרפות, לעשות דברים יותר רדיקליים. זה לא רק שער בגין. החסימות באיילון, המדורות, כל הפעולות האלה הן מה שנשאר בכותרות. אף עיתונאי לא יתעניין בלסקר אותי מחזיקה שלט. בהתחלה היינו עשרה-עשרים איש, אחר כך כל ערב היו 200 איש. בשבת יש המונים. יש התעוררות. אנשים קצת חששו והיו קצת בתרדמת. כעת מתחילים להבין שאין תקומה למדינה שלנו, אם הם (החטופים) לא יחזרו.
"אנחנו אומרים: 'אתם (הממשלה) לא החזרתם, עכשיו אנחנו – גם עינת, גם אני וגם עוד משפחות – נבעיר את המדינה. נעשה הכל כדי שהציבור וחברי הממשלה והקבינט יבינו שאנחנו לא נרפה.
"אני מאוד שמחה שהגענו למצב שבו מדי יום מגיעים אנשים חדשים. זה מסוקר ומדובר. לא אעצור לרגע אחד, אלחם ואעשה הכל כדי לא לנרמל את המצב הזה. אנשים חזרו לחיים שלהם, יוצאים לבתי קפה, למסעדות למופעים. זה בסדר, מותר לעשות את זה, צריך את זה גם בשביל הנפש. אבל כולם חייבים להבין שהיום זה אני, מחר זה אתה. זו מלחמה של כולנו, לא רק של המשפחות".
המחאה שלכם דורשת הפסקת אש ועצירת המלחמה כדי להביא לשחרור החטופים. זו דרישה די רדיקלית במציאות הישראלית כיום
"המציאות היא שרוב הכוח הצבאי יצא בדצמבר. לאחר שבעה חודשים, לא מוטטו את החמאס, סינוואר בחיים. אף אחד לא מדבר על היום שאחרי. אנשים מחפשים ניצחון, ואין שום ניצחון. הפסדנו ב-7 באוקטובר. הרסתָ את עזה, רצחתָ כל כך הרבה אזרחים תמימים, ומה יצא לנו? חוץ מחיילים שנהרגו, איזה תוצאות יש? אין חטופים. האיום של נתניהו שניכנס לרפיח, מה זה ייתן חוץ מעוד הרג של חיילים, של אזרחים חפים מפשע ושל החטופים שלנו?
"לא יהיה ניצחון מוחלט. הניצחון היחידי שיכול להיות פה הוא שנחזיר אותם הביתה. לא מיטוט חמאס. חייבים לעצור את המלחמה. הדרך היחידה היא רק לשבת למשא ומתן ולעשות עסקה שתחזיר את כולם. ולדבר על כולם, לא על חלק. הפחד שלי הוא שזה יהיה בפעימות. פעימה ראשונה, אנשים יחזרו, ואחר כך עופר לא יחזור.
"כבר לפני חודשיים אמרתי שנתניהו לא מביא תוצאות. אמרתי שאם הוא לא החזיר אותם, שיזוז מהכיסא, וניתן מנדט למנהיג אחר שיחזיר אותם הביתה".
שמעתם מהילדים של עופר שהם פחדו מהפצצות של הצבא?
"סהר היתה במנהרות ופחדה מההפצצות. היא אמרה: פחדתי, רעדתי, התפללתי שיבואו להציל אותי כדי שלא אמות מהפצצות. זה הפחיד אותה יותר מהחוטפים שהחזיקו בה. הנפש שלה פצועה מ-7 באוקטובר ומכל מה שהיא חוותה. היא הסתתרה בשיחים, לקחו אותה ועשו לה סיבוב בקיבוץ (לפני שנלקחה לעזה; א"ז). היא ראתה מראות קשים, ראתה איך מכים את אבא שלה".
צריך להחריף את המאבק. מפגינים להשבת החטופים חוסמים את נתיבי איילון, 8 במאי 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)
לגבי עופר, מה שמעתם ממי ששוחרר מהשבי על מצבו?
"סהר היתה עם עופר במנהרה בימים האחרונים ונפרדה ממנו. אני לא חושבת שהיא בכלל דמיינה שהוא לא יחזור. ומישהי שהיתה איתו סיפרה שהם חישבו ביחד את הימים, מתי ישחררו אותו. לשים את עצמי במקומו, להפנים את הידיעה שלא נלחמים עליך? כן נלחמים, אבל ויתרו עליך? אתה מופקר כל כך הרבה זמן. אני לא חושבת שהוא דמיין שהוא לא יחזור הביתה. אני מקווה שהוא עדיין בחיים.
"בין הדברים שסהר סיפרה, שאפשר לספר כעת, הוא שהיא ועופר ראו טלוויזיה. פתאום עופר צעק: 'הנה יפעת'. הם ראו אותי בהפגנה עם שלט ענק של שלושתם. והוא פשוט התחיל לבכות. זה גמר אותי ששמעתי את זה, אבל גם שימח אותי שהוא ראה והוא יודע שאנחנו נלחמים פה בשבילו ושנעשה הכל".
ומה את עונה לאנשים שאומרים שההפגנות פוגעות במאמץ לשחרר אותם?
"תמי ארד אמרה לנו כבר בתחילת הדרך: 'אל תשבו כמוני בבידת. תזעקו, תעשו הכל. אני לא עשיתי את זה. אמרו לי לשבת בבית, לא לדאוג, נחזיר לך את רון, והוא לא חזר'. אני חושבת שבממשלה מנסים להפחיד את המשפחות לא לצאת ולמחות. זה בלתי נסבל, אי אפשר להשתיק את זה. ההפגנות שלנו הן לא מה שמעלה את המחיר. מבחינתי צריך לשלם את המחיר הכי גבוה שיש".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
