נישואי בוסר: כמה קטינות ערביות נישאות בניגוד לחוק, ולמה?
לפי הערכות כאלפיים נערות ערביות נישאות בארץ כל שנה בניגוד לחוק. נתוני הממשלה על נישואי קטינות מוגבלים וחלקיים. התחושה היא שהתופעה רק מתרחבת. איך מרמים את החוק? והאם יתכן שזה קורה דווקא כתגובה למודרניזציה?
לפני יותר משנה אושר בכנסת תיקון לחוק גיל הנישואין 1950. לפי החוק החדש צעירים בישראל יכולים להינשא אחת לשני או אחד לשנייה (זה ההיצע כרגע, ואנשים שלא מרוצים מוזמנים לנסוע לאירלנד, אחרי שהביאו תינוק לעולם מביצית יהודייה אוקראינית או אמריקאית ברחם של אישה הודית שהחזיקו אותה וטיפלו בה באופן מסור ואנושי בנפאל) – רק מגיל 18, ולא מגיל 17 כפי שהיה עד אז.
הסעיף החדש בחוק חייב את משרדי הממשלה השונים – רווחה, משפטים, פנים ודתות – לדווח בתום שנה מה קורה עם יישום החוק החדש.
כידוע, אני עובדת סוציאלית במקצועי. רכשתי את המקצוע מזמן ואי ואפשר לתקן את זה כרגע. מה שיותר גרוע זה שהפכתי גם לפמיניסטית, וזה לא עובר עם השנים, תודה לאל. וגם זאת: אני נפגשת עם נערות ערביות כל הזמן.
בשנה שעברה ספרתי כמה נערות ערביות הודיעו לי שהן מאורסות ומתכננות להינשא בקרוב, ותוך דקה יצא לי מספר דו ספרתי מפחיד. כמנהגי הסתקרנתי והייתי חייבת להבין: איך זה קורה בניגוד לחוק? איך קטינות ערביות נכנסות מהר כל כך לזוגיות שרעית (ולפי אנשים דתיים אין סוג אחר של זוגיות), כלומר נישאו כדת וכדין אך לא כחוק?
אתם יודעים איך זה כשמסתובבים עם מחשבות בנושא מסוים, ופתאום כל מי שפוגשים קשור לנושא? אז ככה היה. כאילו יש לי צל של אישה שקופה שמסדרת לי את הסיפורים והנשים שאני פוגשת בכל רגע ורגע. פקחתי את העניים ופגשתי בסופר קופאית שהייתה נערה שטיפלתי בה לפני כמה שנים, והתחתנה אז בגיל 15, וסיפרה לי שהיא גרושה ומגדלת ילדה חולה לבד אצל ההורים.
גיליתי שיש נערה בקבוצה שאני מנחה בכיתה י' באחד מהכפרים בארץ שמאורסת כבר שנתיים, ונערה אחרת התארסה לפני שבוע, ושמתי לב לציפורניים הצבעוניות ולטבעת הזהב העבה על האצבע הדקה שלה. נערה אחרת הספיקה בכיתה י' להיות מאורסת כבר לשני גברים בהפרש של כמה חודשים. פתאום כל חתונה במשפחה המורחבת שלי מתוכננת אחרי הבגרויות, כי הכלה תסיים תיכון ורק אז תתחתן. מורה שלומדת אצלי בהשתלמות היא בת ארבעים וכבר סבתא. ועוד סיפורים רבים כהנה וכהנה.
> ציון לשבח פמיניסטי לחברי הרשימה המשותפת
ליספטיק בשירותים
הייתי חייבת לדעת מה קורה ולמה תופעת "נישואי הבוסר" הולכת וגוברת בחברה הערבית למרות כל השינויים, הקדמה והמודעות שנשים ערביות הכניסו לחייהן? מה קרה בעשור האחרון שפתאום התופעה קמה לתחייה, דווקא אחרי שהתחלנו להרגיש את השינוי בשיח החברתי נגד החתונה בגיל צעיר? דווקא במקביל לעלייה במחויבות המשפחה להשקיע בצעירות ערביות ולאפשר להן ואף לדחוף אותן להמשיך לאוניברסיטה במקום לדחוף אותן למיטת הזוגיות? ואולי סתם נדמה לי שזה קורה יותר מדי?
לפני עשרים שנה סיימתי תיכון. במחזור שלנו היו שתי צעירות שהתחתנו בכיתה י"א, ואני זוכרת את התדהמה בכיתה והצוות. "איך זה קורה?", אמרו. "איח'ס, מסכנות", "אחת מהן ממשפחה בדואית, אז בטח זו הסיבה", ועוד כאלה תיאורים לא סימפטיים. אני השתתפתי במופע החינה הצבעוני, ולא הייתי היחידה – כל הבנות מהכיתה הגיעו לחפלה עם חצאיות ושמלות יפות וצבעוניות שהיום היו מתאימות לסט מצעי מיטה פרחוני ומקושקש.
אני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הרגליים של חברותיי מהכיתה, וכמובן שגם אני הרמתי את החצאית ושמתי אודם בשירותים כמו כולן. אחרי כמה שנים הבנתי שהתגובה שלי שם היא מה שמוגדר בספרות הפסיכולוגית כ"תגובה ללחץ חברתי והשפעת קבוצת השווים על התנהגות בני נוער".
ההמשגה הזו אולי עוזרת לי להעביר הרצאות בשפה כאילו ״מקצועית״, שבהן אני דוחפת תיאוריות ומלים בלועזית כדי להרשים את הקהל המתפעם. אבל בשטח ובחדרי חדרים רוב הידע המערבי והישראלי של תכניות הלימוד השונות וההתמחויות היוקרתיות הם לא יותר ממסגרת יפה למציאות חייהן העגומה של נשים. מציאות שעובדים סוציאליים, ובמיוחד ערבים, מתמודדים איתה יום-יום.
נישואי קטינות: הנתונים הרשמיים מול נתוני האמת
מלאה בשאלות, החלטתי לבקש את הנתונים האמיתיים ממרכז המידע של הכנסת. סיפרתי לחברות הכנסת עאידה תומא ומיכל רוזין נגד מי אני חופרת הפעם, וקיבלתי תשובה מהירה מלשכתה של תומא-סלימאן עם הנתונים הנדרשים. זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן התחרטתי שחפרתי ושאלתי.
מה אני יכולה לספר לכם? חשכו עיניי. אין שום התאמה בין נתוני המשרדים השונים והמספרים סותרים: משרד הרווחה כתב בשתי שורות שהוא טיפל ב-24 תסקירים לבתי משפט, בתי המשפט דווחו על 306 מקרים, ומשרד הפנים רשם עשרות נשים מתחת לגיל הנישואין החוקי. לפעמים הוגשה תלונה ולפעמים לא, ולא ברור מי מטפל במה, אבל זה עדיין בגדר הסביר, להתחשב בכך שהחוק חדש ועוד לא ממש ייושם.
אהבתי במיוחד את נתוני בתי הדין הדרוזים, שהבהירו שרוב המקרים של נישואי קטינות קרו בתקופת ההארכה שביקשו לקבל בין יישום החוק החדש ובין הישן. כאילו הכריזו על חודשיים מבצע: מי שרוצה לרשום קטינה כנשואה – זה הזמן. אחרי אפריל זה ייחשב עבירה. וכך היה.
המצב הכי קשה הוא של צעירות בירושלים, שם מאתיים נערות התחתנו בבתי הדין בניגוד לחוק. הכלה הכי צעירה הייתה בת 14 וחודשיים, אך החתן הכי מבוגר היה גבר בן 58 שהתחתן עם ילדה בת 15 וחצי, וכך נראו גם עוד זוגות, שקשה לדמיין איך הם נוצרים.
ומה יעלה בגורלה של הצעירה הזאת, בת ה-16, שנישאת לבחור בן ארבעים? "זה לא פדופיליה כבר?", שאלה אחת מהסטודנטיות שלי. אז כן, זו פדופיליה וגם עבירה על חוק גיל הנישואין.
אחרי שנרגעתי קצת מהנתונים חשבתי לעצמי: איך בית הדין השרעי ביאפא רשם רק 18 קטינות, אם אני בעצמי ספרתי יותר מהמספר הזה בשכונה אחת בעיר לוד (שמטופלת על ידי בית הדין ביאפא)? לא יכול להיות. זה אומר שיש נישואין שרעיים ״עוקפי חוק״, שלא נרשמים בכלל, ולכן אין לנו מושג כמה מקרים כאלה יש. השיטה היא כזו: עושים כתובה שרעית ורושמים את הנישואין רק כאשר הכלה מגיעה לגיל 18 או לחדר לידה.
החלטתי לבדוק כמה צעירות ערביות ילדו עד גיל 19. בהנחה שהערביות מתחתנות בדרך כלל לפני הלידה, רוב האמהות הטריות האלה היו כנראה בנות פחות מ-18 כשנכנסו לשמלה הלבנה היקרה. התברר שיותר מאלפיים צעירות ערביות ילדו לפני שמלאו להן 19 שנים. כלומר – בערך פי שבעה מהמספר המדווח של בתי הדין. זה כבר תואם את ההערכות המקובלות, שכל שנה מתחתנות בישראל ארבעת אלפים קטינות ערביות ויהודיות.
> חנין זועבי והסערה סביב קריאתה ל"פיקוח חברתי" על המסגדים
פצצה מתקתקת
עד כה ההסברים לתופעת נישואי הבוסר בחברה הערבית התמקדו בשני מודלים: הראשון כלכלי, ואומר שמשפחות עניות ומרובות ילדים ״מוכרות״ את הילדה לחתן העשיר. "מודל תימן״, קראתי לו.
המודל השני מדבר על חברה מסורתית רודפת כבוד, שנלחצת מהמיניות המתפרצת של האישה-שבדרך, שעלולה לפגוע בכבוד המשפחה. לכן, כדי לשמור כביכול על כבוד המשפחה, מעבירים את ״הבעלות״ על הצעירה לגבר כלשהו שהמשפחה בוחרת, והוא כבר מטפל בכל בעיית המיניות הזאת. "מודל הפצצה המתקתקת", נקרא לו לצורך העניין.
שני מודלים אלו לא מספקים אותי כבר ולא מסבירים למה מורה משכילה מסכימה שהבת שלה תתארס בכיתה י'. אני יכולה לקבל את "הסבר תימן" לנערה מהגדה המערבית, ששידכו לה גבר מישראל והיא באה ממשפחה ענייה. זה בהחלט סיפור מוכר: ניצול נשים במצוקה כלכלית הוא הפשע הראשון והקל ביותר נגד נשים בעולם לאורך ההיסטוריה.
אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה.
לפי הבנתי המשפחה הערבית המודרנית היום יותר מודעת לצרכים המיניים של הנערים והנערות בתוכה, ומחפשת דרכים להכיל אותם ולא רק לדכא אותם. יחד עם זאת ובו זמנית, היא גם רוצה לשמור על מסגרת נורמות שמרנית, שמתיישבת עם הדת. עוד לא הגענו למצב של זוגיות פומבית בלי נישואין, ועדיין נאחזים במה שהדת מאפשרת.
זה אולי מסביר למה התופעה של שני קטינים שמאורסים זה לזו שכיחה יותר מאשר בעבר, וכאמור – בעיקר בערים ובקרב משכילים. בניגוד למודל התימני ולמודל הפצצה המתקתקת, כאן הם עצמם בוחרים את בני הזוג שלהם, בני גילם, אבל מקבלים על עצמם את המסגרת היחידה שהמשפחה מאפשרת להם. כך הם מתארסים, מה שמאפשר להם יציאות וזוגיות וקשר רומנטי בלי תחושת החטא, וכך מוצאים את עצמם מתחתנים בגיל צעיר.
להציע חלופה לנערות
הרבה הורים ערבים מודעים היום ליכולת והעוצמה שיש לתקשורת ולעולם הווירטואלי, שמנגיש עבור הנוער הרבה סוגי קשר שהיו אסורים בעבר. נערה לא חייבת היום להביא את אהוב ליבה הביתה אם הוא קיים, חי ונושם אל תוך מסך הסמארטפון הקטן שלה.
כך הנערה מוצאת את עצמה לבד, בלי מודעות ובלי הכנה ובלי בשלות, כי לא מדברים על זה בשום מקום מלבד שירותי הבנות בבית הספר. הרבה משפחות הרחיבו בלית ברירה את מרווח הסובלנות והפתיחות שלהן גם לסוג כזה של קשר, ובשלב מסוים נאלצו להתמודד עם קשרים שמתפתחים להם ללא פיקוח ושליטה.
לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים.
> ריצתה 14 שנים על הריגת בעלה המתעלל ולשופט רובינשטיין זה לא מספיק
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן