השיבה הזמנית לתל אביב: יום בין פליטים בדרום העיר הלבנה
אני פליט שמרשים לו לבקר את עירו, אבל לא מרשים לו לשוב אליה. מסתובב עם מטען ההיסטוריה בעיר בה נולדו הורי. מתוודע לסמטאותיה ושוקיה, ולחיי תושביה שמנסים להיראות נורמליים. ללכת את פלסטין, חלק שישי
רמאללה נמצאת במרחק 60 קילומטרים מתל אביב במכונית או 45 קילומטרים בקו אווירי, והיא מתנשאת בגובה של 850 מטר מעליה. אבל כדי לרדת מן ההר אל החוף עליך לעבור גבולות כשברשותך אישור כניסה בתוקף. כרגע יש ברשותי אישור כזה, ולכן החלטתי ללכת לטייל בתל אביב, שהרי היום מותר לי להיכנס ולבקר אך מי יודע מה ילד יום?
התחלתי את ביקורי בתל אביב השחורה, דרום תל אביב, המקום בו גרים המון אנשים שאין להם לא כתובות ולא שמות. נזכרתי באבי שמכר ירקות על גבי סוס ועגלה מהכפר שייח' מוניס ועד העיר יאפא. הלכתי ברחובות וחשבתי על כך שאני בן לאב ואם שהיו גרים בעיר הזאת, שגדלו כאן, שהתגלגלו על חולות חופיה ושחו במימיה. אילולא הנכבה הם היו ממשיכים את עברם ועתידם כאן, והייתי מבקר עכשיו בקבר אמי בעיר זו שקוראים לה העיר הלבנה, והייתי מסתובב עכשיו ברחובותיה על אופנוע.
אני נושא את מטען ההיסטוריה הכבד ומסתובב. מתוודע לרחובותיה ורובעיה וסמטאותיה ושוקיה ומרכזי הקניות שלה וחופיה ואקלימה ומסעדותיה ובנייני הבאוהאוס שלה ומגדליה הנישאים, וחיי תושביה שמנסים להיראות נורמליים. אך לי אינם נראים כאלה, כי קולות המלחמה טרם שככו והדיה עוד רועמים באוזני.
מתוודע לרחובותיה ורובעיה וסמטאותיה ושוקיה (בסאם אלמוהור)
כשסיפרתי לאבי בבוקר שאני נוסע היום למקום הולדתו, הוא ביקש ממני לספר לו מה מצבה. מצבה לא כפי שהיה, אבי. הגאוגרפיה השתנתה. תושבי העיר המקוריים התחלפו באחרים שבאו מכל העולם, התיישבו בה, השתלטו עליה ושינו בה את הכול, אבי.
באזור זה של העיר הקרוי שפירא, לכל מקום שפניתי ראיתי מהגרים, שחורים, אפריקאים, ושמעתי שפות שונות. מאיפה הם באו? חברי אומר שהם מאריתראיה וסודאן ואתיופיה ומדינות שונות מהיבשת השחורה, שבאו לארץ בתקווה לחיים אחרים, לארץ אחרת. דרום העיר הפך לשחור, הם בכל מקום, משתרעים על הארץ ומתכסים בשמיים. הם פליטים ומבקשי מקלט.
הגאוגרפיה השתנתה. תושבי העיר המקוריים התחלפו באחרים שבאו מכל העולם (בסאם אלמוהור)
חשבתי על הפליטות ושאני בן פליט. שלא באתי לא מסודאן ולא מאריתראה, אלא אני פליט מעיר זו, שאבי הפך לפליט ממנה לפני 66 שנים. החלטתי לעצור ולשאול את אחד האפריקאים: "התדע שאני פליט?" הוא התפלא על שאלתי ושאל: "מאיפה?". עניתי "אני פליט מהעיר הזאת". "מה? אתה צוחק עלי? לא ידעתי שיש פליטים מתל אביב".
צחוק הגורל הוא שאני פליט שמרשים לו לבקר את עירו, וללכת ברחובותיה, אבל לא מרשים לו לשוב אליה. אתה לא מכאן, זה לא שלך, אומרים לי. זוהי התבוסה בהתגלמותה. אתה חוזר לעירם של אביך ואמך ורואה את כל מה שיש בה, אך אינך יכול להישאר בה. אינך אפריקאי, אתה ערבי פלסטיני שיש לו שורשים כאן ועליך להישאר רחוק מהם. אני לא מבין, איך הפליטים יכולים לחזור ולא לחזור? איך מרגיש תושב מחנה הפליטים קלנדיה כשהוא חוזר לסלמה, מבקר בה ביום, או אם תרצו לעג גדול יותר, איך הוא יכול לעבוד בה כפועל בניין במשך היום, ולחזור אל מחנהו בלילה? הוא חוזר לכלאו בלילה, אותו כלא חמישה כוכבים באזור המכונה בשם הנלעג "הגדה המערבית". גדה של מה? מי ששומע את השם הזה מתאר לעצמו את נהר הירדן כאילו היה הסיינה או הנילוס, כאילו שיש לו גדות!
השיבה הזמנית – זה היה רצונם של מתכנני מדינה זו, שתושביה המקוריים ירגישו כזרים בעירם. לא, אינני זר, אני רוצה לשוב אל עירי אפילו אם זו נהפכה על פיה ואף אבן מקורית לא נותרה בה. די לי שנשארו הים והגלים והחול והאוויר. איני יודע למה שיר זה התנגן לי בראש במשך כל היום: לאונרד כהן, Everybody Knows.
הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
