הסיפור על אופנועים בגדה המערבית הוא עצוב. עד שנת 2015, לא היה ניתן לייבא אותם בצורה מסחרית. מהרגע שהרשו לנו, הפלסטינים, לרכוב על אופנועים, לא היססתי לרגע.

הגלגלים מסיעים אותי לכל מקום, אני מרגיש קרוב לאדמה ובאותו הזמן אני מרגיש שאני טס מעל לאדמה. התחלתי לנצל את הזמן שלי כדי להגיע לכל מקום, לא משנה לאיזה מקום, גילוי כפרים וטבע מדהים ביופיו הפכו לעניין לא יקר וקל. התאספנו כמה חברים בעלי עניין משותף והתחלנו להסתובב בארץ מהצפון עד לדרום. בכל יום שישי אנחנו יוצאים לטייל במקום חדש ולסיפור חדש. כדי לחלוק את הטיולים, החלטתי לכתוב עליהם בתקווה שזה ימשוך עוד רוכבים. אבל.

אחרי שלוש שנים של רכיבה על האופנוע בגדה המערבית, הטיולים נהיו משעממים. אחרי שחציתי 40 אלף קילומטר על אופנוע בעל מנוע קטן, לא נשאר שום דבר חדש. המקומות חוזרים על עצמם, העונות חוזרות על עצמן והתמונות חוזרות על עצמן. התחלנו לחכות לפתיחה של כביש חדש או בניין חדש או שכונה חדשה רק בשביל להגיד שהגענו למקום חדש. הגדה המערבית אף פעם לא הייתה מספיק רחבת ידיים בשביל להכיל את החופש שלנו.

מהיום אני ארכוב על האופנוע שלי ואחלום על גבולות פתוחים שלא נקרעים בידי שערים נעולים ונשק קטלני ומכונות וקרני לייזר שחודרים ללב. אופנועים בדיוואן בראס אל עוג'א (צילום: בסאם אלמוהור)

"אני מרגיש חופשי" היא התשובה החוזרת לשאלה "למה אתה רוכב על אופנוע?". התשובה הזאת נהייתה חסרת משמעות, ופשוט לא נכונה.

אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה נתקל בחומה וגדרות תיל אחרי כמה קילומטרים של נסיעה. אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה בין התנחלויות ונתקף בהלה אם אתה מתקרב; אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה עובר במחסומים צבאיים, ועובר ליד רובים שמכוונים אליך כשאתה עובר ליד

מה יש להגיד על עזה? אני לא יודע, היא דומה לכל ערי החוף. שכונות עם אחוז גבוה של לחות, מזג אויר טוב והיא מישורית, בלי עליות או ירידות, רחובות גדולים ושכונות מרובעות ובניינים גבוהים, בריכות ובתי קפה על הים וחול בכל מקום. החוף משתרע למרחק ללא סלעים, וכביש הטיילת נמשך מצפון לדרום. עזה היא עיר שדומה לעצמה ודומה לכל הערים. יש בה אנשים טובים שצוחקים ומתבדחים ושרים. יש הרבה מועקה בכל מקום, אבל עדיין נשאר מקום לשמחה בלבם של העזתים, הם שמחים בחתונות של הילדים שלהם, וצופרים במכוניות כאות של שמחה.

ועדיין, עזה אינה ככל הערים. חבריי ברמאללה לא מאמינים שאפשר להגיע לשם, ובכל זאת – הנה הגעתי. במסגרת עבודתי הזדמן לי לעזוב את הגדה המערבית, לחצות את מחסום ארז, ולהכנס לרצועה הנצורה. הנה עשרה סיפורים קטנים של חיי היום-יום שם:

1. שאלתי חבר מעזה אם יש לו מקרר. תהיתי, מאחר שהחשמל מתנתק וחוזר שוב ושוב, ובביתו יש רק ארבע שעות של חשמל על כל 12 שעות, לפעמים פחות. הוא אמר שכן, אבל שהם משתמשים במקרר כארון ושאי אפשר לשמור בו אוכל. הם מבשלים מנה אחת כל פעם, כי אי אפשר לשמור אוכל, ואת שאר הדברים קונים בקופסאות שימורים.

2. חברי העיתונאי אומר שאין זמן מסוים לחשמל, שיכול שיהיה חשמל בכל עת – בבוקר, בערב, בסוף הלילה או אחרי אמצע הלילה. כשהחשמל מגיע בלילה, כולם מתעוררים, מפעילים מכונות כביסה (אך בפונקציה הקצרה כדי שהחשמל לא יתנתק באמצע לפני שהמכונה מסיימת), מכינים לחם, מטעינים טלפונים. רודפים אחרי החשמל כאילו הוא סערה חולפת.

3. בסאם אמר לי שכל העזתים נמצאים במצב של המתנה, וזה לא חדש. אנחנו מאז ומעולם במצב הזה, הוא אומר. היום אנחנו מחכים לראות מה יקרה אחרי שמוציאים פקידים לפנסיה, מחכים להבטחות של "מר דחלאן" לשנות את המצב, מחכים שהמצרים יפתחו את מעבר רפיח, מחכים

נדל"ן בראס אל-עוג'א שישי, 4.8.2017

בראס אל-עוג'א באזור הבקעה של הגדה המערבית לנהר הירדן, צפונית מערבית ליריחו, מפוזרים פה ושם גגוני פח בהם מתגוררות משפחות בדואיות מאל-ח'ראבשה, אחד הנצרים של שבט א-רשאידה, וכמה משפחות מ-ר'ואנמה מערבּ אל-ג'האלין. על פסגתה של גבעה באזור ישנו דיוואן שאת רצפתו יצקו מבטון וממנה הציבו עמודים מתכתיים ושמו בו כמה מזרונים ומיטות מעץ. מולו ניצבת תמונה של מסלול איברהים, המסלול המפותל שאינני יודע איך הוא פילס את דרכו מעיראק לטורקיה וסוריה וירדן ופלסטין, והגיע למקום הריק הזה.

בעלת הבית מקבלת אותנו ברוחב לב ושואלת לשלומנו, זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים במקום. היא מניחה עבורנו שלושה מזרוני ספוג עם כריות מקושטות על רצפת הבטון והולכת במהירות להכין תה וארוחת בוקר. לאחר כמה זמן מגיע עלי, בעל הבית.

> זהו לא רק תיעוד הכיבוש, אלא סיפורם של החיים עצמם

אופנועים בדיוואן בראס אל עוג'א (צילום: בסאם אלמוהור)

אנחנו מדברים על כל מיני נושאים ובמהרה עוברים לדבר על נדל"ן. אתה עדיין גר בשכירות בראמללה? איך? ולמה לא קנית בית אם אתה חי בראמללה כבר 25 שנה? ולמה אתה משלם 2000 שקל בחודש לבעל הבית אם אתה יכול לשלם את זה לבנק בתמורה לבעלות שלך על הבית? מה תשאיר לילדים שלך? לפחות אתה יודע שבסוף הבית הוא שלך וכל הכסף ששילמת לא יהיה לשווא.

אך אין לי כסף ואני לא רוצה להתחייב לשלם סכום גדול לבנק ושהבית שלי יהיה בינתיים ממושכן לבנק חסר רחמים, לפחות אני יכול לעבור בקלות לבית אחר מתי שאני רוצה, נגיד כשאני כבר לא יכול לסבול את השכנים, ובעל הבית שלי סלחן כלפיי אם לא אצליח לשלם שכירות חודש או חודשיים. וגם, אם אני מחשב את הריבית שאני משלם לבנק במהלך התקופה בה אני משלם משכנתא, אז יהיה אפשר לקנות עם הסכום

שישי, 30 בספטמבר 2016

א-זבידאת. א-זבידאת הוא כפר קטן שנמצא בבקעת הירדן, 45 ק"מ מיריחו. בכפר גרים כאלפיים תושבים מהשבט הבדואי הנושא את אותו שם. שורשיו של השבט בבאר שבע, ממנה הם גורשו לבקעת הירדן לאחר הנכבה של 1948, אז הממשל הירדני שיכן אותם באזור הזה לפני הכיבוש הישראלי של 1967.

בבוקרו של יום שישי הכפר נראה שקט יחסית. אנחנו נוסעים לאט ברחוב הראשי ואחרי כמה עשרות מטרים פונים ימינה לכביש צדדי בו ראינו אנשים שהתאספו. הם מסתכלים עלינו מרחוק. ילדים רבים מתחילים להתאסף ברגע שהם רואים אותנו, ומתחילים לצעוק בשמחה ולרוץ לכיווננו. אנחנו נוסעים ביניהם בזמן שהם מוחאים כפיים ושרים לנו כאילו אנחנו הצבא של נבוכדנצר שחזר לבבל לאחר כיבוש ירושלים.

עשרות תושבים מכינים את החצר למסיבת חתונה. אחד מבני הכפר יתחתן הלילה. הוא בן 20 והוא מתחתן עם אחת מבנות הדודה שלו. כמה בחורים מקשטים את החצר בעזרת טרקטור ובונים במה ניידת. הם מרימים את הרמקולים מעל לבמה, שם יעמוד הזמר והלהקה הצנועה שלו, ושם ירקוד החתן, ושם המוזמנים ישירו וירקדו לכבודו את א-דחייה היפה.

לבאר הזמזם שומר שלא ינום וסביבו גמלים כלהק של יונים

אתם שהטלתם עליי קללה שהעזים שלכם יהיו לזאבה בין שישי לחמישי

חלמתי שמוחמד חתן

> יומני האופנוע בפלסטין: למה שלא נסע לעין גדי?

"כאילו אנחנו הצבא של נבוכדנצר שחזר לבבל לאחר כיבוש ירושלים". ילדים מסביב לאופנוע בא-זבידאת (צילום: בסאם אלמוהור)

ברדלה. אברהים זועבי לא נותן לך לדבר. לאברהים זועבי אפילו לא אכפת מזה שיש אופנוענים זרים שנכנסו לכפר בפעם הראשונה, כי גם הוא זר. הוא מדבר ומדבר בקול גבוה כאילו הוא מקריא חדשות. הוא מדבר על הרפתקאותיו ועל הנצחונות שלו בתחרויות של אופנועים מעל 1200 סמ"ק. האופנועים האלה עליהם אנחנו רוכבים, בעלי המנוע הקטן,