למה כותבות וכותבי שיחה מקומית מפחדים מהבחירות
זחילת המרכז לעבר הימין, הפרד ומשול בתוך החברה, הוויכוחים במשפחה, הפאדיחות של השמאל, הזילות בפן החברתי ובחינוך, גורל הרשימות הערביות ומראית העין של הדמוקרטיה. שאלנו את כותבות וכותבי שיחה מקומית מה מפחיד אותם בבחירות. זה מה שהם ענו
הבחירות נותנות אשליית שליטה
ההשפעה של הבחירות היא זניחה. כיבוש, פערים כלכליים, זכויות נשים, מזרחים, להט"בים, מהגרים ועוד. באף אחד מהתחומים האלה אי אפשר להצביע על שינוי דרמטי בזכותה של ממשלה זו או אחרת.
מפחידה אותי אשליית השליטה שהבחירות מעניקות לנו. מפחיד אותי כתר הדמוקרטיה החלוד שהבחירות מניחות על ראשה של מדינת ישראל, בעיני עצמה ובעיני העולם. מפחיד אותי שא/נשים טובים יושבים בכנסת שמתוכה יוצאת ממשלה שמבצעת פשעים חמורים נגד אלה החיים תחת שליטתה במקום לצאת למאבק במערכת הזאת. שכולנו מוכנות להשתתף במשחק הזה כשאנחנו יודעות שלמיליוני אנשים שנאנקים תחת המגף הזה אין זכות בחירה.
מפחיד אותי שאנחנו כה מעטות שמוכנות להלחם במציאות הזאת ואנחנו מוכנות להתפצל על השאלה הכל כך חסרת משמעות – חד"ש, מרצ, בל"ד או רשימה ערבית מאוחדת. מפחיד אותי שהמפלצת תמשיך להזין את עצמה וכולנו זרקנו לה עצם.
חבירת המרכז לימין
דווקא בבחירות הקודמות, כשכל כך פחדתי מיאיר לפיד, ובאופן חלקי בצדק (היוש מע"מ 0, היוש חוק ה"מסתננים"), קיבלתי שרת בריאות שהרימה ועדה רצינית להצלת הרפואה הציבורית, קיבלתי שר רווחה שהכריז (גם הכרזה זה משהו!) מלחמה נגד העוני, וייצר בעזרת הוועדה שלו דו"ח רציני מאוד.
אז על אף הדעה הרווחת בקרב פרשנים כי הבעייתיות במפלגות המרכז היא החוסר שלהן ב"אידיאולוגיה", הרי שיש משהו באותן מפלגות מרכז, חסרות עמוד שדרה, שמסמן איזו רוח חדשה והקשבה מדוקדקת יותר לציבור ומצוקותיו, במיוחד אלה הכלכליות ומה שנהוג לכנות ה"חברתיות".
אבל המפלגות האלה, של המרכז, שמצהירות שהן בעד אחדות העם, ובעד כולנו, מצטיירות השנה כמי שיחברו חבירה ברורה ומיידית לאידיאולוגיות ימניות בהחלט. כלכליות ומדיניות. חיבור בין ליברמן ללפיד יטרפד את התכניות החברתיות למחצה של שרי יש עתיד לשעבר. חיבור בין ליברמן לכחלון יטרפד כל אופציה למו"מ עם הפלסטינים.
יום אחרי הבחירות הבאות אנחנו עשויות להתעורר למפה פוליטית חדשה, מלאה במפלגות מרכז חדשות שהפעם אפילו לא ינסו לרצות אותנו, כי הצורך שלהן בחבירה לאחרים, כדי להרוויח מנדטים, יהרוס גם את זה.
אתם כבר בוחרים באי-צדק, מה אם תבחרו בגירוש?
שוב הגיע זמן בחירות בישראל, אבל מה אכפת לי מזה? למה שיהיה לי אכפת? אני לא אזרח המדינה הזאת. אני אדם כבוש שחי בעיר כבושה.
האמנתי פעם שיום יבוא ואזרחי מדינתכם יצביעו עבור מנהיג אמיץ שקודם כל יביא חירות וצדק לעמו, ובנוסף גם ייצא מהשטחים שהוא כובש – אך אין לכם מנהיג כזה. האמנתי פעם בשיטה הזאת, הנקראת דמוקרטיה, וקיוויתי שתביא לעמי חירות ושלום. אבל אתם מצביעים שוב ושוב בעד המיעוט, בעד האליטה הקטנה שמתחרה בינה לבין עצמה בהרס, בכיבוש, בהפקעת אדמות, בדחיסתנו בערי-כלא. אתם מצביעים שוב ושוב עבור אי-צדק.
אז ממה אני מפחד בבחירות האלה? אני מפחד שיום יבוא ותצביעו בעד הטרנספר שיגרש את בני עמי מאדמתם.
אף אחד לא יצביע על מצע חינוך
מה שמפחיד אותי בבחירות הקרובות, זה שנציגי המפלגות השונות יצהירו במסגרת התעמולה שלהם, שחינוך הוא המפתח לעתיד, חינוך הוא לב ליבה של החברה, ומסד לקיומה ולשגשוגה. הם יאמרו שראוי להעצים את החינוך לערכים, לאפשר לכל ילדה וילד לממש את עצמם, ולחזק את מעמד המורות והמורים.
מה שעוד יותר מפחיד אותי, זה שאף אחד בוועדה המאשרת את תעמולת הבחירות לא יפסול את התשדירים הנ"ל, מחמת שיש בהם הטעיה מכוונת של הציבור. זאת הטעיה כל עוד אין פירוט איזה ערכים בדיוק חשוב להעצים; כל עוד לא מבטלים את ספרי הלימוד והמבחנים שמגדירים תהליכי למידה אחידים ומתוכננים מראש, שמונעים את האפשרות למימוש עצמי; וכל עוד אין תקציב נוסף שבעזרתו ניתן יהיה לתקן את שכר המורות והמורים.
מה שמפחיד אותי בבחירות הקרובות זה שרוב רובם של הבוחרים אכן מסכימים שחינוך הוא המפתח לעתיד, לב ליבה של החברה ומסד לשגשוגה. ומה שהכי מפחיד אותי, שלא יהיה בוחר אחד או אחת, שיבחרו במפלגה על פי מצע החינוך שלה.
איך מרצ יביכו אותנו הפעם?
למרות שהפעם האחרונה בה הצבעתי למרצ הייתה בגיל עשרים בערך, אני תמיד מוצאת עצמי במתח לקראת גילוי קמפיין הבחירות שלהם, שגם הפעם בוודאי יציג את הרעיונות היצירתיים של מיטב הקופירייטרים ההיפסטרים למפלגה הכי לא מצחיקה בשטח. בקרוב בטח יפורסם הסלוגן שתחתיו ירוצו מי שבעיני עצמם הם השמאל היחיד במדינה, ובעיני רבים אחרים (ובצדק) הם סדין לבן ופריבילגי שמייצג את כל מה שרע בשמאל.
בגלל אשכנזיותי, במשחק הפוליטי הלא משתנה, ובאופן כזה או אחר, מרצ תמיד ייתפסו כמי שמייצגים גם אותי. כך שבלי לרצות אני מרגישה אחריות על מה שעושה השבט הליברלי לבן, מבוכה וזעם על הגזענות וחוסר המודעות העצמית, על חוסר היכולת להתקדם ולהשתנות, ועל הבחירה פעם אחר פעם להרחיק את כל אותן אוכלוסיות שמרצ מאמינה שהיא נאבקת למענן, תוך הדרתן ממרכזי הכוח במפלגה עצמה. הלב שלי בשמאל, אבל אני לא נשמה של אף אחד. בטח לא של מרצ.
תחרות מי שונא ערבים יותר
יוני מנדל, סדר אזורי: בבחירות הבאות מפחיד אותי ששוב לא יהיו בחירות בישראל. צד אחד יעליב את הצד השני ויכנה אותו "שמאל", והצד השני, שייעלב בצדק, יענה מיד "ימין קיצוני". אלה יגידו אנחנו ציונים ואתם אנטי-ציונים, ואלה יענו אתם אנטי-ציונים ואנחנו ציונים. אלה יגידו אנחנו המחנה הלאומי, ואלו יגידו אנחנו המחנה הציוני. ובתווך לא יקרה שום דבר.
שני הצדדים יוכיחו את הפטריוטיות שלהם על ידי שנאת ערבים – זה נגד "הזועביז", זה נגד חמאס, זה נגד אבו מאזן. יודעים היטב, כך לפי מינה צמח, ששנאת ערבים במידה הנכונה תורמת לתדמית הביטחונית; וששנאה כזו, תלוי במינון שנרשם לבוחר, הכרחית כדי להיבחר. ואז, אחרי יום הבחירות, יתעוררו אזרחי ישראל. זה בטוח יהיה שחר של יום חדש. עוד שחר. של עוד יום חדש. המחנה הלאומי או המחנה הציוני ינצח. והחלום הרטוב שמאחד את שניהם ימשיך להיות העננה השחורה שרובצת מעל ראשינו כולנו.
לא מפחדת
האמת שאני ממש לא מפחדת מהבחירות האלו. אולי מודאגת, עצובה, כועסת. אבל פחד? לא.
מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות? ליברמן ראש ממשלה, דרעי שר פנים ובנט לביטחון? כל הרכב שתעשו ממשחק הלגו הזה יהיה גרוע, ויהיה בנוי על כתפינו, הערבים, הפריפריה, הנשים, העניים והמיעוטים למיניהם.
אם הממשלה הבאה תהיה אותו הדבר לפחות נדע מה צפוי לנו, ואם תהיה יותר גרועה אז נתמודד עם עוד קצת גזענות, עוד קצת אלימות, הכיבוש ימשיך ואולי תהיה עוד מלחמה או אינתיפאדה, ואז נאזור כוחות לעוד שנתיים, שבמהלכן יצטרפו נפגעי ממשל רבים למאבק.
עדיין לא הצלחתי למזער את הנזק שהתקווה באיחוד הקול הערבי עושה לי. אני עובדת על זה, ומטפלת בסימפטומים כמו חיוכים בלתי מוסברים בעקבות הצהרות חברי הכנסת הערבים ומעקב מקרוב אחרי שיחות "האיחוד" שמלווה בלחץ דם גבוהה. אני מאמינה שהכול יעבור עם כניסת האביב הים תיכוני בסוף מרץ 2015.
בחירות של שנאה וגלגלצ
מה שמפחיד אותי בבחירות הבאות, זה שאלה לא בחירות שמתקיימות כי הקדנציה הוציאה את ימיה כדרך הטבע, או שהתרחש משבר מז'ורי, מעבר לזה שאנו חיים בו 66 שנים. הבחירות נערכות בשל יהירותם של שני אנשים, שלא סובלים איש את רעהו ולעזאזל המדינה שהם צריכים לשרת. מפחיד אותי שאלה בחירות של שנאה, שהדלק שלה הוא אויב דמיוני, או החלש בחברה, או אחר שחוקי הגזע שהממשלה היוצאת מבקשת לחוקק מגדירים אותו כנטע זר. הבחירות מפחידות, אבל גם התוצאות שלהן. אם הציבור יהיה אדיש לגורלו וקבוצות הכוח, על פלוגות המחץ שלהן, יביאו את המצביעים לקלפי באופן מאורגן.
אלה בחירות של פחד. מונעות מפחד ועל ידי פחד. מכאן, הון, שלטון, ז'יטון ועיתון. משם, בריתות מבריתות שונות, העיקר לא ז'יטון. הכל אישי, הכל אינטרס אישי, בלי טיפת חמלה לחלשים ביותר. הם לא משרתי הציבור שהם אמורים להיות. הם משתמשים בפחדים שלנו, בחולשות שלנו, לצרכים שלהם. זה כושי, וזה ערבי, וזאתי לסבית, וזה הומו, שם שמאלני, ופה אתיופי, תנו להם את הכוח, רק תנו להם את הכוח והם יגישו לנו מדינה טובה יותר, בלי אויבים, בלי חתרנים, סוף שבוע שקט לנצח ושירי לה לה לה בגלגלצ.
השיחות מסביב לשולחן שישי
הדבר שהכי מפחיד אתי בבחירות האלה זה השיחה סביב שולחן שישי בבית הורי בשבוע שלפני הבחירות, ובשבוע שאחרי. מאז המלחמה האחרונה בעזה אנחנו משתדלים באלגנטיות של פיל בחנות חרסינה להימנע משיחות פוליטיות. מעולם לא דיברו אצלנו בבית כל כך הרבה על מזג האוויר.
אבל בחירות זה משהו אחר, ואם בשבועות שלפני עוד יכולנו להזות על נקודות מפגש מדומיינות בדמות דרעי, כחלון, או עדינה בר שלום, יגיע הרגע שבו נצטרך לשים את הקלפים על השולחן ולדבר בגלוי על ההצבעה שלנו בקלפי. ולכי תסבירי שוב שהצבעה למפלגה של חנין זועבי איננה המשך מרד גיל ההתבגרות (או שאולי דווקא כן, מי יודע, ומה רע בכך, בעצם), ושזחאלקה מבין בעיני מה זה להיות יהודי הרבה יותר מביבי ומבנט.
ואחר כך להכין שוב את גלימת המפסידה הפוליטית הנצחית, כדי להתעטף בה מעמדת ה"אחלה, ניצחתם שוב, אנחנו נשב בפינה, בחושך, ונראה לאילו תהומות תדרדרו אותנו עכשיו". ובעיקר מפחיד אותי המבט מלא החמלה שיקבל את פני בשבוע שאחרי, שאומר "ילדה, די עם המשחקים האלה בחוץ. הגיע הזמן לחזור הביתה".
שוב מחזקים את מצג השווא
הדבר שהכי מפחיד אותי בבחירות האלה הוא שההשתתפות שלי עלולה לחזק את מצג השווא – כלפי חוץ ופנים – שיש כאן דמוקרטיה מלכתחילה. אני כבר לא סגור על זה במאה אחוזים אם השתתפות שלי תורמת או מזיקה למצבם של הפלסטינים, מקדמת את הקולוניאליזם הציוני או להיפך.
זוהי מערכת הבחירות ה-15 מאז 1967, וה-20 מאז קום המדינה. בפעם ה-15 מיליוני פלסטינים יביטו מהצד כשמיליוני ישראלים ילכו לקלפי לקבוע את גורלם של שני העמים. 1 מתוך 3 אנשים החיים בין הים לנהר אינו מיוצג בבית המחוקקים בירושלים, השולט על שטח זה. אז סבבה, בחירות. אבל על מי אנחנו עובדים?
כואב לי לדעת שיש אדם שנולד איפשהו לא רחוק ממני אך מעבר לקו הירוק – בדיוק ביום, בחודש ובשנה שאני נולדתי – והוא מעולם לא קיבל את הזכות לקבוע מי ינהיג אותו, לומר איך לנהל את התקציב, להביע דעתו על חינוך, על בריאות ועוד.
ואני? אני יודע שזה חשוב לבחור. וככל הנראה אלך לקלפי, פשוט כי זה בד-נ-א שלי. אבל בחיאת, כמה עוד אפשר להמשיך עם ההצגה הזו?
משחקי הפרד ומשול והסתה
מפחיד אותי שההקצנה הזהותית בה נמצאת החברה הישראלית תמשיך להתרחב. מפחידים אותי פוליטיקאים שרואים בהסתגרות הזהותית שלהם ובשיסוי נגד זהויות אחרות כלי ציבורי איתו הם ירוצו בבחירות. הקצנת פוליטיקה של זהויות היא הפרד ומשול בצורה קיצונית יותר, בה אנשי ציבור דואגים לקהל שלהם ופוגעים במכוון בקהלים אחרים. משחק סכום אפס.
את התוצאה של ההקצנה הזו כולנו מרגישים יום יום בשיח הציבורי. הגזענות, השנאה וההסתה – שממלאים את הרחוב, התקשורת והרשתות החברתיות – לא נולדו יש מאין. זו מדיניות של אנשים שיושבים היום בצמתים המרכזיים ביותר של המדינה.
מפחיד אותי שבמקום לפייס נמשיך לריב, במקום לתקן נמשיך להרוס, במקום לייצר תקווה נמשיך להפיץ פחד. התוצאה היא אבוד אמון, אמון באנשים, אמון במערכת, אמון במדינה. אנשים טובים, שבמקום להיות המנהיגים של מחר אומרים לעצמם "למה אני צריך/ה את זה", הולכים לעשות לביתם במקרה הטוב, או הולכים לאכול מילקי בברלין במקרה הרע. אז הזירה הציבורית מופקרת לאנשים שמושכים את השמיכה לכיוונם בלבד, רואים את טובתם הצרה במקום טובת הכלל. מפחיד אותי שאנשים כאלה ימשיכו להוביל את השיח הציבורי.
הפחד הוא מהחיים בארץ עצמם
מה מפחיד אותי בבחירות? איזה בחירות? אה, הבחירות האלה. אפילו לפחד כמו בנאדם אי אפשר יותר. הממשלה בישראל דואגת לנו למצב מתמיד של סכנה, וכאשר מתרגלים למציאות כזאת, קשה להתרגש מכל איום חדש. פחד הוא מענה פסיכו-פיזיולוגי – כלומר, גופני ונפשי – לאיום בו אנחנו מזהים סכנה. להבדיל מפחדים מדומיינים או אי-רצייונליים, כמו חרדות או פוביות למיניהן, פחד הוא מנגנון בריא וחיוני. פחד מעודד אותנו לנקוט בצעדים על מנת להגן על עצמנו מפני אותם איומים וסכנות. רק שהצעדים בהם אפשר לנקוט אינם ברורים ואינם זמינים לנו דיו.
מפחידה אותי השפעת יום הבחירות על בעלי ומחוסרי זכות הצבעה, יותר מאשר השפעתנו על תוצאות הבחירות. לא שהתוצאות לא מפחידות בפני עצמן. איך בעצם יודעים במי לבחור? כשאני חושבת על אנשים היקרים לי בישראל, אני נאלצת להודות שעבור רבים זהו יום הצבעה למועמד היחידי שזוכרים מהטלוויזיה, למי שמדברים בשפתינו, למי שלוחץ על עצבי הלאומנות, למי שמשחרר סיסמאות קליטות או בחר במשרד הפרסום הנכון. אלו ושאר גורמים שאין בינם לבין קריאת מצע פוליטי, הבנת סדרי עדיפויות במדיניות, ומימוש מושכל של זכות הצבעה, דבר וחצי דבר. עבור הפלסטינים שאינם אזרחים, יום הבחירות רק מתווסף להנכחה יומיומית של היעדר זכות בחירה למוסדות השולטים בחייהם.
אי-הצבעה היא בחירה משמעותית
אורן זיו, אקטיבסטילס: בסוף השבוע שעבר, ישבתי עם סבתא שלי וכמה בני משפחה וקיימו דיון בנושא הבחירות.
כמו לפני כל בחירות, סבתא שלי, שהייתה פעילה שנים במפלגת העבודה, שאלה אותי למי אני מצביע הפעם. עוד לפני שהספקתי להגיב, אבא שלי אמר לה: ״למה את שואלת, אורן לא מצביע אף פעם״. ״אבל כל מי שלא מצביע זה קול נוסף לביבי״, אמרה סבתא שלי, כאילו שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת שהנכד שלה מחרים את הבחירות.
במהלך הדיון שהתפתח ניסיתי להגן על העמדה שלי, בטענה שרבים מהאנשים שחיים בין הירדן לים, שנמצאים תחת שלטון ישראלי, לא יכולים להצביע ולכן זו לא דמוקרטיה אמיתית שראוי להשתתף בה. זה לא ממש שכנע אותה. ״כל מועמד עדיף על ביבי״ היא אמרה.
ניסיתי טיעונים אחרים, כמו הטיעון הכלכלי, לגבי חוסר היכולת של הבחירות להשפיע על בעלי ההון שמנהלים את המדינה, בלי קשר למי שנבחר, וטיעונים פרקטיים על כך שאחוזי ההצבעה הנמוכים הם הבעת האי אמון הגדולה ביותר בשלטון.
אחרי שעה וחצי של דיון, שכל אחד מהמשתתפים טוען שלא נותנים לו לדבר, סבתא שלי שאלה אותי: ״אז באמת לא תצביע?״
וזו הסיבה שאני בוחר לא להצביע, כשב״ישראל היום״ יש כותרת ״לכו להצביע״ יום לפני הבחירות, כשהנשיא מפציר בכולם לצאת לקלפיות, ורבים אומרים לי "תצביע לכל אחד, רק תצביע״, כנראה שבפעולת האי הצבעה היא כן משמעותית. היא מנסה לערער את הסדר הקיים, את האמונה שבאמצעים פרלמנטרים אפשר לשנות כאן משהו.
ומה שמפחיד אותי, הוא שבבחירות הקרובות רבים ילכו להצביע באמונה שהקול שלהם יכול לשנות משהו. אין ספק שניתן להשיג הישגים מסוימים (אך מוגבלים) בכנסת, אך שינוי משמעותי, כזה שיאפשר שוויון זכויות לכל האנשים שחיים כאן, יגיע רק מהשטח, בשיתוף הא/נשים שאפילו זכות ההצבעה נשללה מהם.
יש תקווה שהרצוג יעצור את ההסתה
אליזבט צורקוב, סדר אזורי: מפחיד אותי המשך הסטטוס קוו ונראה לי שזה מה שיקרה כאן, בין אם נתניהו יהיה ראש הממשלה ובין אם הרצוג. מפחידה אותי עוד ממשלה בראשות נתניהו, שמפחד לקדם מדיניות כלשהי מחשש שזה יערער את שלטונו. אני לא חושבת שאי פעם היה לנו ראש ממשלה כל כך פחדן שעסוק בלדשדש במקום. אני מפחדת שגם ממשלת מרכז-שמאל לא תצליח לקדם שינוי משמעותי באף תחום בגלל חוסר יציבות קואליציה כזו.
ואף על פי כן, ממשלה בראשות הרצוג לפחות תפסיק את ההסתה הבלתי פוסקת נגד פלסטינים, פלסטינים-ישראלים, פליטים והשמאל. לדעתי יש להסתה הזו, כשהיא באה מכיוון השלטון, השפעה מהותית כי היא מעניקה לגיטימציה ותחושת ביטחון לגזענים אלימים. ההסתה הזו משקפת את הלכי הרוח של הציבור אך גם מחזקת אותם והיא אחת מהסיבות שהציבור הישראלי נע ימינה כל הזמן. להסתה הזו יש לעיתים השפעה ישירה: הייתי בשכונת התקווה אחרי שמירי רגב קראה מעל קהל משולהב "הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו", וראיתי על המדרכות את כתמי הדם של פליטים שהותקפו ואת בתי העסק שלהם שנבזזו. זה אולי נראה לא משמעותי מול הכיבוש, אבל מבחינתי זה יהיה שינוי מבורך אם פליטים ופלסטינים יפחדו פחות כשהם מסתובבים ברחובות.
התקווה היא הסכנה
בחירות מייצרות תקווה, התקווה הזאת מפחידה אותי. מפחידה אותי האמונה שעוטפת את השיח הציבורי כמו ענן ערפל עם ניחוח מתקתק שהנה הנה הנה משהו חדש מתחיל וסוף סוף דברים יתחילו לזוז. כשבפועל שוב יקרה אותו דבר, הרעים יתחזקו, השוליים יתרחבו, עוד רעבים עבדים ומנוצלים, ואנחנו רק נהיה עייפים יותר.
לכן אנשים כמו ביבי וליברמן ודרעי, שאף אחד מסביבי לא מאמין למילה שלהם, פחות מלחיצים אותי מלפיד, בנט וכחלון. פחות מפחידים. ולא שיש הבדל, זה בסך הכל החרדות שלי.
להחרים את הרשימה הערבית המשותפת?
יש בעיות טובות ויש בעיות, נו, רעות. את הבחירות הקודמות החרמתי כי הגעתי להבנה שאין כאן באמת משחק דמוקרטי אמיתי, ושנוכחות פלסטינים עם תעודות זהות כחולות בכנסת משרתת את האג׳נדה הציונית יותר מאשר את הנראטיב הפלסטיני.
הפעם, ניסיון דחיקת הערבים בדמות העלאת אחוז החסימה עשוי להביא לריצה משותפת ברשימה אחת, אך עלול גם להראות שאין ביכולתם של מנהיגי הציבור הפלסטיני לוותר על האינטרסים הצרים וליצור משבר אמון חריף ביותר בינם לבין הרחוב ה-48אי, כלומר המצביעים (או הלא-מצביעים) שלהם.
אז במקום להתמודד עם בעיה ״רעה״ של חוסר אחדות פלסטינית, אני מעדיף להתמודד עם בעיה ״טובה״ בדמות השאלה המהותית: האם אנו עדיין צריכים להחרים אפילו רשימה גדולה, שיכולה להכניס יותר מ-15 ח״כ ערבים?
הפוליטיקאים עובדים עלינו בעיניים, ואנחנו מאמינות
הבחירות בישראל הן המופע הכי ציני של הפוליטיקה, על כל מה שמשתמע מכך. לכן לא ברור לי העיסוק הרב בהתבטאויות החלולות של כלל הפוליטיקאיות/ים בתקופה הזו. בין אם מדובר באיחוד או העדרו של המפלגות הערביות ובין אם בשאלה אם מרצ בעד או נגד הלחימה בעזה – הפוליטיקאים מתנהלים בעקרונות שלקוחים מתורת המשחקים, ואנחנו בינתיים מתייחסות לכל העמדות שלהם ברצינות מוחלטת.
בסופו של דבר, כולם רוצים מושב בכנסת, לא משנה מה הם יצטרכו למלמל בשביל לקבל אותו ובאיזו אידיאולוגיה לתמוך. הניסיונות של חבריי וחברות הפייסבוק שלי לשלוף כל מיני הבטחות בחירות הזויות ומצעים של מפלגות מן העבר כדי להוכיח שמתמודד כזה או אחר שיקר, סילף, או לא עמד בהבטחתו, מפספסות את כל מהותה של תקופת הבחירות – למכור את כל מה שאתה יכול, למעט האיברים שלך, בשביל להיכנס לכנסת.
אין לי ספק שזאת השקפה די מייאשת על מערכת הבחירות בפרט והדמוקרטיה הישראלית בכלל, אבל אני מציעה לבחון את הפעולות, ההצהרות והאיחודים הצפויים מתוך השאיפה למקסום רווחים. חבל שכולנו נשחק לידיים של הפוליטיקאים ונפטפט בינינו על מצעי המפלגות והאידיאולוגיה של מפלגה אחת שלא מתיישבת עם זו של השנייה. זה משחק סכום אפס על בדיוק 120 מנדטים, והם יגידו לכם כל מה שאתם רוצים לשמוע כדי לנצח.
זכות השתיקה
יובל בן עמי לא כתב לפרויקט זה בשל נדר שנדר לא לכתוב על הבחירות עד שבוע לפני ה-17.3. לדבריו, הוא לא רוצה להשתגע, וכן רוצה להימנע מהסחת הדעת הקולוסאלית הזאת.
לשבור את הכלים
בבחירות הקרובות לראשונה בחיי לא אלך להצביע. אין בהצהרה הזאת שום דבר משחרר באמת. זו החלטה שהבשילה אצלי בשנייה בה הכריזו על פיזור הכנסת, לא לשחק עוד את התפקיד המצופה ממני במשחק. לא מאדישות. לא מחוסר שייכות, גם לא מעודף טהרנות. זו בחירה שהיא אקט נוקב מבחינתי של הליכה עד הסוף בהתנגדות לשיטה. לעוול. לעיוות. שבירת כלים ביני ובין המשטר כאן.
ועדיין זו החלטה מפחידה. מייסרת. אני סוקר את הדרך שעברתי מאז שיעורי האזרחות בתיכון, דרך הבחירה הנרגשת בפעם הראשונה בחיי בגיל 20 והחגיגיות הקטנה שליוותה אותי מאז בכל פעם בה מילאתי את "חובתי האזרחית", ושואל את עצמי איפה אני עכשיו. האם לא הרחקתי לכת? האם לא תמרנתי את עצמי לפינה פולנית אפלה של הענשת ההורים בללכת לישון בלי ארוחת ערב?
לאיזו תהום נצלול אם נחרים בחירות, שואלים אותי כבר חברים מודאגים. התהום כבר כאן, אני משיב, והפתק הוא הדרך לא לראות את הצלילה החופשית שלנו לתוכו. כשהכנסת דנה בחוקי לאום, בשלילת אזרחות לאזרחים, שולחת מבקשי מקלט חפים מפשע אל מחנות ריכוז בנגב, כשאלפי אנשים מאבדים את קורת הגג שלהם, כשמיליוני פלסטינים נותרים שקופים – אין מקום להצביע. הצבעה היא המשך הצייתנות במקום בו נדרש מרד. נדרשת התנגדות. הצבעה נותנת לגיטימציה במקום בו נדרש להגיד פוס! עד כאן! לא משחקים יותר!
רק שבג"ץ לא יאשר את פסילת חנין זועבי
הבחירות הן אירוע מצוין. הן נותנות הזדמנות להיפטר מממשלת ביבי השלישית האיומה, מראש ממשלה גרוע שהוביל תהליכים הרסניים בחברה הישראלית, יצא למלחמה מחרידה, סכסך בין אזרחים והותיר תחושה שאין שום סיכוי תיאורטי אפילו לשלום, לשוויון וליחסים חברתיים מתוקנים. הבחירות הן גם הזדמנות לשמאל להמשיך לשקם את עצמו ולהתקדם מהשפל ההיסטורי של 2009, לגבש סדר יום, לרענן את השורות ובעיקר לבנות חזית חזקה יותר נגד הגזענות, ההסתה, האפליה והמיליטריזם.
יש לי חשש מסוים מממשלת ימין שתתחזה למרכז, ותמשיך את אותם התהליכים, רק עם תמיכה ציבורית ובינלאומית רחבה יותר. ממשלה שבה הרצוג יהיה הסמן השמאלי, והשותפים יכללו את ליברמן וכחלון (בלי קשר לזהות ראש הממשלה) יכולה לקדם מדיניות ושיח ציבורי די דומים לאלו של ממשלת ביבי, רק לגייס מאחוריה הרבה יותר כח. ועדיין, הבחירות הן הזדמנות לשיח פוליטי חדש, ואני ממש מברך עליה.
יש רק תרחיש אחד שמפחיד אותי באמת, והוא שבר מול האזרחים הפלסטינים. זה עלול לקרות אם בג"צ לא יחזיר את חנין זועבי אחרי שוועדת הבחירות תפסול אותה (הפסילה כמעט ודאית), ואולי את כל בל"ד. העובדה שבית המשפט לא החזיר את הזכויות הפרלמנטריות של זועבי היא כבר סימן אזהרה גדולה. אם זועבי תסולק, הפלסטינים יחרימו את הבחירות (בצדק – כי המדינה מכתיבה להם את הרשימה באמצעות קביעת גבולות גזרה פוליטיים), הימין ירשום הישג חסר תקדים, תקום ממשלה קיצונית מאוד, ולא ברור לי איך נתחיל אפילו לאסוף את השברים.
למה לא לוקחים את הבחירות ברצינות?
גבי גולדמן: מה שמפחיד אותי בבחירות האלה, זה שנמשיך לקרוא לפוליטיקאים בשמות הפרטיים.
שנמשיך להגיד ביבי ובוז'י וציפי ואיווט ויאיר, ונתייחס אליהם בסלחנות שמתאימה לילדים, במקום לעמת אותם עם אחריות המבוגרים שמצופה מ"נתניהו והרצוג ולבני וליברמן ולפיד". שנמשיך להתעסק במי קילל את מי יותר חזק ומי עובד עם מי על הזוגיות ומי אח ומי בן דוד ומי ברוגז ומי עזב את החברים מזה שנים והלך לשחק עם חברים אחרים.
מפחיד אותי שאף אחד לא באמת יודע למה הלכנו לבחירות, אבל אנחנו הולכים אליהן בכזאת חדווה, כמו ללונה פארק, ממש מחכים לעלות על רכבת ההרים שתיתן לנו שלושה חודשים של ריגושים, רק כדי לא לחשוב על החיים האמיתיים. מפחיד אותי שנמשיך לדווח ולקרוא על הטפל, על הזוהר, על הדברים שאפשר להסביר במשפטים קצרים ומעוטי הברות, במקום לדון בבעיות הענקיות והכל כך לא סקסיות, שבראשן המדינה שהקמנו מעבר לגבול, שמאכלת את המדינה שלנו מבפנים.
מפחיד אותי שלא נתעורר ונדרוש מאלה שאנחנו מצביעים עבורם לקחת אחריות, שנמשיך לתת להם לשחק בארגז החול בעוד שעון החול שלנו כדמוקרטיה יציבה ומשגשגת הולך ואוזל. מפחיד אותי שהבחירות האלה נראות כמו משחק ילדים.
רק שהשמאל לא יוותר
נורא קל להתייאש מהבחירות האלה. רבים מחבריי כאן כתבו למה. הרי ברור שהשמאל לא יעלה לשלטון בבחירות האלה (ולא, ברית הרצוג-לבני-מופז-ליברמן זה לא שמאל ולא חצי שמאל). השמאל בישראל – שמעוניין בשינוי אמיתי ביחסי הכוחות בין יהודים לערבים בארץ הזאת, בסיום הכיבוש ובחברה סוציאליסטית, שוויונית וצודקת – יישאר ברובו המכריע (כולו?) מחוץ לקואליציה הבאה.
ועדיין, זמן בחירות הוא זמן לשיח פוליטי ער. זו הזדמנות של ממש ליצור דיון ציבורי, להציף סוגיות עקרוניות בין הסיסמאות הנבובות, לאתגר את סביבתנו ואותנו עצמנו באפשרות לדמיין בריתות פוליטיות אחרות, להצביע בקול על כשלים מובנים במערכת, וללכת להצביע בקלפי נגדם. מפחיד אותי שהשמאל יתכנס לתוך עצמו, ירגיש נרדף, יוותר על החברה הישראלית, ולא ישתדל לזרוק את עצמו למערכה של הדיון הזה. אם לא ננסה הפעם, גם כדי להפסיד ביום הבחירות, איך נגבש את האלטרנטיבה ליום שאחרי?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן