אני מחפשת ומחפשת מילים לתאר את ההפגנה הזאת בירושלים. לאורך שלוש השנים האחרונות קראתי ושמעתי עדויות מצולמות רבות, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה שם היום. התכוננתי להפגנת זעם, אבל זה היה הרבה יותר מזה. לאורך כל ההפגנה החזקתי את התמונה הזאת של יפה זינר שבתה נעמי נלקחה ממנה בבית החולים בהר הצופים. דמיינתי אותה מבקשת את הילדה, מושיטה ידיים, ערה בלילות. המחשבות אוכלות אותה מבפנים.

אולי היתה זאת התמונה שהחזקתי או אולי החזות האשכנזית שממנה בקשו הכרה ודין וחשבון ואולי זאת פשוט הייתה האווירה במקום, אבל כל הזמן נגשו אלי נשים, תפסו אותי בחוזקה בידיים, בגב ואחת אפילו בפנים נעצו בי מבט וסיפרו לי את סיפורן. על הבן, על האחות ובעיקר על ההורים שעד יום מותם לא ידעו שנייה של מנוחה. על האשמה, והכעס, החרדה והיאוש. על הכתף הקרה, על איך לא הקשיבו להן. על החיפושים שלא נגמרו. על הכתב בטלוויזיה שאמר שהתימנים הוזים, על השכנה האשכנזייה שאמרה שהם מדמיינים. והן מספרות סיפורים שהרגישו כל כך אינטימיים שקשה לי לחזור עליהם כאן למרות שכל מילה נצרבה לי באוזניים.

הן בוכות ואני בוכה איתן. "נפרץ הסכר", אמרה לי אחת מהן, "כל החיים שתקתי עכשיו נגמרה השתיקה". וזאת באמת היתה התחושה, של סכר שנפרץ, נהר של נשים מחפשות אוזניים פנויות לשמוע את מה שקברו עמוק בלב, על הילדים שנקרעו מהם. מחפשות עיניים שיראו אותן ולא כמטורפות ולב שיאמין להן. אחת אחרי השנייה, הם סיפרו ובכו ובכל פעם שחשבתי שנגמרו לי הדמעות הגיעה אשה נוספת והן פרצו מחדש.

הן עמדו שם נשים חזקות, גיבורות על. הן עמדו שם עם הילדות, הנכדים והנינות שלהן לצידן ולא התכופפו ולא השפילו מבט. הן היו המנצחות הגדולות של הערב הזה. זאת הייתה חוויה מטלטלת שאני לא אשכח אף פעם. חוויה שלא נותנת לי לישון. זה מאבק לצדק שאסור להניח לו. לנשים האלו מגיעים הכרה וצדק ופיצוי ובקשת מחילה. אין לי מילים להודות לעמותת עמרם על העבודה

אתמול (חמישי) בערב התקיים אירוע ההשקה של פרוייקט "פי 2 גאווה לישראל", הקורא להשתלבות נשים ולהט"בים ביחידות קרביות בצבא הישראלי כחלק מהשילוב בחברה. אז החלטנו, קבוצה של פעילות קוויריות, לקפוץ לבקר אותם על מנת למחות על השימוש בקהילה ומשאביה כדי לקדם פגיעה ודיכוי של אחרים.

את האירוע ארגנה תנועת "גאווה כחול-לבן", של להט"בים המשרתים בכוחות הבטחון, ומטרת הקמפיין, כך מצהירים העומדים מאחוריו הוא "הכפלת מספר הנשים הלוחמות ומספר החיילים הגאים מחוץ לארון בצה״ל, וזאת כדי לשמור על צה״ל כצבא פלורליסטי וליברלי המהווה כור היתוך לחברה כולה". לשם כך מתכננים בארגון בין היתר הקמה של קבוצות הכנה לצבא לנוער גאה.

המאבק של הקהילה שלנו הוא מאבק על זכויות אדם ואשה, הוא מאבק לשחרור ולצדק. מי שמעודד כחלק מהמאבק הזה דיכוי שיטתי ואכזרי של עם אחר ובתוכו גם כמובן מאות אלפי להט"בים פלסטינים מבזה מאה שנות מאבק של נשים ולהט"בים ששילמו עליו בגופן ונפשן.

השתלבנו בקהל, ומעט אחרי תחילת האירוע הנפנו דגל גאווה עם הכיתוב "אין גאווה בכיבוש" ו"כיבוש זה לא שווה" חילקנו לנוכחים פלאיירים ובהם נתונים על הפגיעה של צה"ל בבטחונם ובחופש של נשים ולהט"בים – כמו למשל האופן שבו סוחט הצבא הומואים פלסטינים כדי שישתפו פעולה עם ישראל ויעבירו מידע מודיעיני – וקראנו שהביטחון שמגיע לקהילה שלנו לא יכול לעבור דרך רמיסת בטחונן של אחרות.

צפו בפעילות מתעמתות עם באי האירוע (צילום: תאיה גוברין-סגל):

בתגובה צעקו עלינו מהקהל שאנחנו מקלקלות את הערב. שאנחנו לא מכבדות. איזה לסביות רעות. חברת הכנסת סתיו שפיר, שמתיימרת להיות ידידת הקהילה הגאה, צעקה עלינו בשיא חוצפתה שאנחנו "עושות עוול לקהילה", וחברת הכנסת מרב בן ארי צעקה שיש מספיק כנסים בעד הכיבוש בתל אביב שאנחנו יכולות ללכת להרוס. המארגנים ליוו אותנו החוצה מי בעדינות ומי פחות.

חלק מהמארגנים יש לומר היו אדיבים ופתוחים לדיון ונשארו לדבר איתנו בחוץ זמן ממושך למדי אבל הדיון היה מתסכל משהו. כדרכם של אנשים רבים הם התעקשו על חשיבות ריבוי הדעות. טענו

צעדת הנשים בוושינגטון היתה מפגן נשים פמיניסטי מרהיב שהשאיר רבות מאיתנו ממוגנטות למסך עד השעות הקטנות של הלילה בסוף השבוע האחרון. חצי מליון צועדות וצועדים מילאו את וושינגטון הבירה ועוד מליונים צעדו ברחבי ארה"ב והעולם כולו. זוהי תגובה הולמת לעלייתו של דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב למרות שכפי שאמרה על הבמה לינדה סרסור, פלסטינית אמריקאית וממארגנות הצעדה- הדיכוי אינו חדש, מצבן של נשים מאוכלוסיות מוחלשות ומהגרות היה קשה גם תחת ממשל אובמה ובוש. אבל כנראה שלפעמים צריך לחצות איזה קו כדי לעורר את ההמונים.

אחת אחרי השניה עלו לבמה נשים מרשימות, היספניות, מוסלמיות, יהודיות, שחורות, מהגרות, פליטות, לבנות, פלסטיניות, לסביות, טרנסג'נדריות, מבוגרות וצעירות, אסירות לשעבר, שורדות אונס ואלימות במשפחה, אקטיביסטיות, חברות קונגרס, נשים עם מוגבלויות ואומניות. כולן ביחד יצרו כוח שלם. הבנה חוצה גבולות שהמאבק הוא של הנשים כולן ומהן אל האנושות כולה – אבל המאבק הוא קודם כל של מי שסובלת מדיכוי יומיומי. קודם כל של מי ששורדת תחת אלימות, מי שהלגיטימיות של קיומן מוטל שוב ושוב בספק מי שמלבד היותה אשה משתייכת לקהילות מודרות ומוחלשות.

אי אפשר שלא לחלום על יום שבו נראה גם אצלנו צעדה כזאת בה ינאמו נשים מאום אל חיראן ומגבעת עמל, נשים מהקהילה הטרנסית וממאבק עובדות הניקיון באוניברסיטת תל אביב, נאבקות נגד זיהום אוויר בחיפה ומבקשות מקלט, עובדות סיעוד מהפיליפינים  ונשים מבלעין, אסירות מנווה תרצה ונשים יוצאות אתיופיה, נשים מדימונה שנאבקות להתפרנס ונשים מחאן יונס. נשים מנוצלות בתעשיות המין ונשים נפגעות דיור ציבורי, נשים תימניות ואחרות שילדיהן נגזלו מהן ונשים המתמודדות עם מחלות נפשיות.

> "אנחנו הנשים להן חיכינו". הנאום שלא נאמתי בצעדה בוושינגטון

רכבות מלאות בדרך להפגנת חצי מליון הנשים נגד טראמפ בוושינגטון (דניאל נירנברג/ג'אסט ויז'ן)

אחד

אתמול הלכתי לראות את הסרט "אוריינטד", של הבמאי ג'ייק ויזנפלד, במסגרת כנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב. סרט דקומנטרי שעוקב אחרי חייהם של שלושה הומואים פלסטינים ביפו.

אני לא מבקרת קולנוע, האמת היא שאני אפילו לא אוהבת קולנוע. אבל הנושא משך את ליבי כמו גם הסקרנות הנעוצה בעיקר ביכולת של במאי יהודי ישראלי (ולמיטב הבנתי גם סטרייט) לביים סרט שגיבוריו הם הומואים פלסטינים. יש בזה משהו מסקרן, בעיקר כשנראה שגיבורי הסרט, או לפחות אחד מהם, ח'אדר אבו סייף, מרוצים מהתוצאה הסופית ומרגישים שהקול שלהם נשמע היטב. אולי בדומה למה שקרה בסרט "ג'נקשן 48", שגם בו במאי יהודי ישראלי ביים סרט מנקודת מבט פלסטינית.

הסרט יפה, מצחיק, עצוב ומרגש. שמעתי מראש ביקורת על הסרט, על כך שהוא מייפה את המציאות, שהוא לא חושף מספיק מהמורכבות שלה, שהוא ממעיט ומסתיר חלק מהקשיים שכרוכים בזהות פלסטינית בתל אביב, ביפו או בישראל בכלל.

> חשיפה: 60 אחוז מהמעצרים בישראל הם של "לא יהודים"

בפאנל שאחרי ההקרנה טענו יוצרי הסרט שלא באו להקים נרטיב אלא לספר סיפור אישי על חוויות אישיות של אנשים פרטיים. הם צודקים במידה רבה. בכל העולם ובכל מדיום ציבורי יש נטיה לצפות מפרטים השייכים למיעוט כלשהו – בעיקר אם מיעוט זה נאבק או תחת דיכוי – לייצג את הקולקטיב. אם לפלסטיני ניתנת במה הוא מייצג את העם והמולדת, המאבק והזהות כולה. זאת בעוד שגבר יהודי בסרט יכול לספר את הסיפור שלו בלי לשאת על כתפיו את העול הזה. ההתעקשות של יוצרי הסרט להשתחרר מהציפייה המופרכת הזאת היא חשובה וצודקת בעיני.

לאן נעלם פאדי?

ובכל זאת. יוצרי הסרט דברו על החוויה הסובייקטיבית שלהם, אז זו החוויה הסובייקטיבית שלי: הכתיבה הבימוי והעריכה של הסרט הציגו נרטיב ישראלי ברור. היה בולט שהנרטיב הפלסטיני הלאומי, הנאבק, המתנגד, עומד בסתירה לנרטיב של הבמאי ולסיפור שרצה לספר.

אחד הדברים שבלטו לי הייתה הבחירה למקם את הסיפור כרונולוגית, ביחס למציאות שבחוץ, באמצעות קטעי חדשות ערוץ 2 סביב