ישראל שמה את כל הז'יטונים על איראן והפסידה

הנטייה להפריז היא חלק מהדנ"א שלו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באתר נפילה של טיל איראני, ב-20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)

ב-27 בפברואר 2026, לפחות על הנייר, מצבה הגיאופוליטי של ישראל נראה לכל הפחות סביר, אולי אפילו מצוין, תלוי במתבונן. רק חודשיים קודם לכן הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת כי "מדינת ישראל היום חזקה מאי-פעם, היא המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, ובתחומים מסוימים היא מעצמה עולמית".

הנטייה להפריז היא חלק מהדנ"א של נתניהו, אבל באותו רגע היה נראה שיש לו על מה להסתמך. בעזה חמאס אומנם שרד, אך נחלש מאוד צבאית ובעיקר פוליטית, והיה מוכן לוותר על השלטון ואולי אף על חלק מנשקו כדי לשרוד. הפסקת האש שנחתמה בנובמבר 2025 יצרה את הרושם המוטעה שהמלחמה הסתיימה ושהשלום בדרך – בדיוק האשליה שנתניהו היה זקוק לה כדי להסיט את תשומת הלב העולמית מההשמדה שישראל חוללה בעזה ולאפשר לו להמשיך במדיניות החביבה עליו: "ניהול סכסוך" אלים, שבו ישראל שולטת ביותר ממחצית הרצועה ומתקיפה מתי ואיפה שהיא רוצה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בלבנון, הניצחון נראה מושלם. חזבאללה היה מוכה לא רק צבאית, אלא גם פוליטית. מאז הפסקת האש בנובמבר 2024, ישראל המשיכה להפציץ בלבנון ללא הפרעה, ובעיקר ללא תגובה מצד חזבאללה. במקביל, ממשלת לבנון החדשה הצהירה על רצונה לפרק את הארגון השיעי מנשקו – לא רק מדרום לליטאני, אלא בלבנון כולה – והסירה את סעיף "ההתנגדות החמושה" מקווי היסוד שלה. הנשיא ג'וזף עאון דיבר בגלוי על אפשרות של שלום בין המדינות, והאמריקאים לחצו על לבנון להיכנס למו"מ אזרחי עם ישראל.

המשטר, הכבר לא כל כך חדש בסוריה, נראה ידידותי ביותר לישראל מראשיתו: שר החוץ הסורי נפגש בגלוי עם שר ישראלי – אירוע שלא היה עולה על הדעת עד לנפילת משטר אסד; השליח האמריקאי, טום ברק, הביע תקווה שאפשר יהיה להגיע להסכם "אי-התקפה" בין ישראל לסוריה; והנשיא אחמד א-שרע עצמו הביע תמיכה ב"הסכם ביטחוני" עם ישראל, שיכלול בסך הכול חזרה של הצבא הישראלי לקווים שלפני המלחמה האחרונה, וישאיר את רמת הגולן בידי ישראל.

כישלון כל כך חרוץ בזמן כל כך קצר

גם אם דבריו של נתניהו, שלפיהם במלחמת 12 הימים נגד איראן ביוני 2025 ישראל השיגה "ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות", היו מוגזמים כהרגלו, אין ספק שישראל השיגה הישגים מרשימים במלחמה ההיא. חיל האוויר הישראלי טס באופן חופשי מעל איראן, בכירים במשטר האיראני חוסלו ותוכנית הגרעין נפגעה. גל ההפגנות האדיר בתחילת ינואר, הדיכוי חסר הרחמים מצד השלטונות (גם אם מספר ההרוגים אינו לגמרי ברור עד היום) והמצב הכלכלי המידרדר – כל אלה העמידו את המשטר באיראן, לפחות לכאורה, באחת הנקודות החלשות ביותר שלו אי-פעם. אם נסמוך על דיווחיו של שר החוץ העומאני, איראן ממש התחננה להסכם עם טראמפ והיתה מוכנה לוויתורים בענייני הגרעין שלא היתה מוכנה להם בעבר.

ובכל זאת, ישראל תקפה ב-28 בפברואר. כעבור שלושה חודשים, לאור ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן, שורר בישראל כמעט קונצנזוס שמצבה פחות טוב מכפי שהיה לפני המלחמה. הוויכוח הוא רק עד כמה: האם מדובר ב"ניצחון אדיר לאיראן" וב"קריסת כל הקונספציה" של ישראל, כפי שאומר דני סיטרינוביץ', לשעבר ראש תחום איראן באמ"ן ומי שהתריע מהרגע הראשון שהמלחמה תוליד אסון; או שזה סתם "הסכם רע", כפי שטוען כעת עמית סגל, שתמך בהתלהבות במלחמה מראשיתה והסביר שבוע לאחר תחילתה כי היא "תגדיר מחדש את המזרח התיכון".

"מרגע שטראמפ הבהיר שאין לו כוונה להילחם כדי לפתוח מחדש את המצר (הורמוז), תתחיל שעטה לקראת כינון יחסים טובים עם איראן", כתב בשבוע שעבר הפרשן הניאו-שמרני רוברט קאגאן במגזין "אטלנטיק". "מדינות שכיום הן בעלות ברית של ארה"ב וידידותיות לישראל יהיו תחת לחץ להתרחק מהן ולעשות שלום עם איראן. הסנקציות הבינלאומיות נגד איראן יקרסו והון נוסף ייכנס לחשבונות שלה, בשעה שמעמדה המרכזי החדש בכלכלה העולמית ייחשב למקובל". את ההסכם המתגבש עם איראן הגדיר קאגאן כ"כניעה" של טראמפ, לא פחות.

רק 27% מהנשאלים השיבו כי לדעתם ישראל וארה"ב ניצחו במלחמה. הריסות בניין שנפגע מטיל איראני, ב-14 ביוני 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

זה גם מה שחושב הציבור בישראל. בסקר של ערוץ 13 שנערך בתחילת השבוע שעבר, רק 27% מהנשאלים השיבו כי לדעתם ישראל וארה"ב ניצחו במלחמה, לעומת 40% שחשבו שאיראן ניצחה (33% השיבו שאינם יודעים). רק 27% מהמשיבים אמרו שמצבה הביטחוני של ישראל השתפר בעקבות המלחמה עם איראן, לעומת 34% שחשבו שמצבה הביטחוני הורע (39% אמרו שהוא לא השתנה). אלה נתונים מעוררי השתאות, כי עם תחילת המלחמה 93% מהיהודים (ו-82% מכלל הציבור) תמכו בה, ו-57% מכלל הציבור אמרו שיש להמשיך בה עד שתשיג את מטרתה הלא-מוצהרת, אך המובנת לכול – הפלת המשטר באיראן. קשה למצוא דוגמה למלחמה שנכשלה כישלון כל כך חרוץ ביחס למטרות שהציבה לעצמה, בזמן כל כך קצר.

אנחנו מכירים את הגיבור בסרטים על מהמרים בקזינו, שאוסף עוד ועוד ז'יטונים, אבל אז, במקום לקחת את הכסף וללכת, הוא מניח את כל הז'יטונים על השולחן ומפסיד אותם. אז מה גרם לישראל להניח על שולחן ההימורים את כל הז'יטונים שהרוויחה מאז 7 באוקטובר – והיא אכן הרוויחה – בידיעה שהיא עלולה להפסיד אותם?

יכולים להיות לכך כמה הסברים. הראשון הוא היוהרה, ההיבריס והזלזול בצד השני. תחקיר ה"ניו יורק טיימס", ששחזר את הפגישה המכרעת בין נתניהו לטראמפ ב-11 בפברואר, שבועיים לפני תחילת המלחמה, מספר כי נתניהו וראש המוסד, דדי ברנע, שהצטרף בשיחת וידיאו מישראל, הסבירו שהניצחון כמעט מובטח: המנהיג העליון ח'אמנאהי יחוסל, הטילים הבליסטיים יושמדו תוך שבועות ספורים, ואיראן תהיה חלשה מכדי לסגור את הורמוז או לפגוע באינטרסים אמריקאיים במדינות המפרץ.

מיליציה כורדית תפלוש מעיראק – סיכם נחום ברנע את המצגת שהציג ראש המוסד בפני האמריקאים – "כוחות של מיעוטים אחרים יפלשו במקביל, ומתנגדי המשטר שהוזנו בתעמולה שמאחוריה ישראל יצטרפו מבפנים. חיל האוויר יגן מלמעלה על המצעד לטהרן. המשטר יקרוס: לישראל היה מועמד לשלטון, אחד משלהם שבחשאי עבר צד. תחת שלטונו איראן תוותר על התוכנית הגרעינית שלה, על הפרוקסים, על הטרור. הניצחון יהיה שלם". מאוחר יותר פורסם ב"ניו יורק טיימס" שהמועמד שישראל בנתה עליו היה לא אחר מאשר מחמוד אחמדיניג'אד, אולי האנטישמי מכל מנהיגי איראן, מה שמוסיף נופך כמעט קומי לפנטזיה הישראלית.

המועמד שישראל בנתה עליו. נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד

מובילת הדרום הגלובלי

הסַפָּר שלי אינו ראש המוסד, אבל הוא נולד באיראן. כשהסתפרתי אצלו בפעם האחרונה, במהלך המלחמה, הוא שאל אותי כמעט בכעס: "מי האידיוט שחשב שאפשר להכניע ככה מדינה של 90 מיליון איש?!". כמה שבועות לפני תחילת המלחמה פגשתי בלונדון אנליסט ממכון החוקר את מזרח התיכון, שביקר עשרות פעמים באיראן. הוא ניבא שאיראן תגיב למתקפה הישראלית-אמריקאית בתקיפת מדינות המפרץ ובסגירת מצר הורמוז. כמו לפני 7 באוקטובר, ישראל טעתה לחלוטין בהערכת כוונותיו וכוחו של האויב, וזלזלה בהם. אלא שבעזה – מול צבא החמוש בקלצ'ניקובים וב-RPG ונלחם מתוך רצועת אדמה צרה, הנצורה מכל צדדיה על ידי ישראל – ישראל יכלה "לתקן" את הטעות. באיראן זה היה כמעט בלתי אפשרי.

הטעות בשיקול דעת לא נגעה רק להערכת חסר של היכולת האיראנית. כפי שכתבתי כאן בתחילת המלחמה, המתקפה הישראלית שהחלה ב-28 בפברואר סימנה את הפעם הראשונה מאז 1956 שבה ישראל מצטרפת למלחמה של מעצמה עולמית. ב-1956 בן-גוריון ודיין חשבו שהודות לשותפות עם בריטניה וצרפת, אז עדיין מעצמות קולוניאליות שהאמינו בשליחותן הקולוניאלית, אפשר יהיה להדיח את נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאסר. מהמצגת של נתניהו וברנע בפני הצוות של טראמפ עולה בבירור כי הם האמינו שיחד עם נשיא אמריקאי, המדבר שפה אימפריאלית וקולוניאליסטית במהותה (ראו מקרה ונצואלה וההתפארות בשוד הנפט, או נאום שר החוץ מרקו רוביו בוועידת הביטחון במינכן זמן קצר קודם לכן), ישראל תצליח להפיל את המשטר בטהראן וליצור מזרח תיכון חדש שבו היא תכתיב את הכללים.

ב-1956 החיבור עם בריטניה וצרפת לא זו בלבד שלא הצליח להביא להפלתו של נאסר, אלא שההתלכדות של ארה"ב ובריה"מ נגד שתי המעצמות הקולוניאליות, שכבר היו בשקיעה, אילצה את ישראל לסגת כמעט מיד וללא תנאי מחצי האי סיני ומרצועת עזה. החיבור של ישראל עם המעצמות הקולוניאליות הביא בסופו של דבר לכך שנאסר – הנשיא שישראל רצתה להדיח – הפך לאחד המנהיגים הבולטים ביותר של מה שכונה אז "העולם השלישי" במאבקו נגד הקולוניאליזם.

אם הניתוח של קאגאן נכון, הרי שאיראן שלאחר המלחמה עשויה להיות אחת המדינות המובילות ב"דרום הגלובלי", המושג שהחליף את "העולם השלישי". זה קורה דווקא משום שכמו ב-1956, היא התייצבה לבדה מול קואליציה של ישראל ומעצמה מערבית, ונשארה על רגליה. אלמלא הצטרפותה של ארה"ב למלחמה שיזמה ישראל, איראן לא היתה יכולה להרשות לעצמה לתקוף את הבסיסים האמריקאיים במדינות המפרץ, כמו גם את המדינות שאירחו את הבסיסים האלה, ולסגור את מצר הורמוז – המקבילה העכשווית להלאמת תעלת סואץ בידי נאסר. הרי ביוני 2025, כשישראל תקפה לבדה את איראן, הורמוז נשאר פתוח.

כך, החלטתו של נתניהו לערב את ארה"ב במלחמה, שנראתה בזמן אמת כהברקה גיאו-פוליטית, חזרה כבומרנג. איראן לא היתה יכולה להכריח את טראמפ להכתיב לישראל להגביל את התקיפות בלבנון, אלמלא השתלטה על הורמוז בתגובה למלחמה שישראל פתחה בה, אך אינה שולטת עוד בתוצאותיה. במילים אחרות, ישראל העירה מרבצו את השד הקולוניאלי, ועכשיו היא משלמת את המחיר: איראן מתחזקת ומקבלת לגיטימציה; מדינות המפרץ מבקשות את קרבתה, וכך גם סין והציר הערבי-מוסלמי החדש – טורקיה, מצרים, סעודיה, פקיסטאן וקטר; וחזבאללה "קם מהמתים" באופן מילולי, משתק את הצפון והורג חיילים, ועשוי לקבל חסינות מוחלטת במסגרת הסכם בין איראן לארה"ב על פתיחת הורמוז. "לא רק שמטרת העל, הפלת המשטר האיראני, לא הושגה", אמיר פאח'ורי ואני כתבנו כאן מיד לאחר הפסקת האש עם איראן, "אלא שאפילו 'תיקו חמוץ' אינו מתאר נכונה את המצב. מסתמן כאן היפוך כיוון".

אבל שני ההימורים המוטעים האלה – על החולשה האיראנית ועל צירוף ארה"ב למלחמה – לא היו אפשריים אלמלא עניין עמוק יותר. מאז קריסת הסכמי אוסלו בתחילת שנות האלפיים, ובעיקר מאז חזרתו של נתניהו לקדנציה שנייה ב-2009, הקונספט ששמו "הסדר מדיני" נעלם מארגז הכלים הישראלי. את מקומו תפסו "ניהול הסכסוך" או מה שהצבא הגדיר מב"מ, מערכה בין מלחמות. במקורה, או בעצם במהותה, העלמת החשיבה על הסדר מדיני נועדה לקבור את הדרישה הפלסטינית להגדרה עצמית ולסיום הכיבוש, אך היא התרחבה גם ליחסיה של ישראל עם האזור כולו.

היוצא מהכלל – "הסכמי אברהם" ב-2020 עם איחוד האמירויות ובחריין – מעיד על הכלל. נתניהו עצמו כתב במאמר ב-2022 כי ההסכמים האלה הוכיחו ש"הדרך לשלום אינה עוברת ברמאללה, אלא עוקפת אותה". כלומר, מטרת ההסכם עם האמירויות ובחריין היתה לא לעשות הסכם עם הפלסטינים. אבל גם אם מעייף לומר זאת, הסכסוך עם הפלסטינים – או ליתר דיוק, הסירוב הישראלי להעניק להם חירות וזכויות – עומד בלב חוסר היציבות במזרח התיכון. לכן, הימנעות מהסדר מדיני עימם היא הימנעות מהסדר מדיני בכלל. לא במקרה האמירויות ובחריין, שתי החותמות הראשונות על הסכמי אברהם, סבלו יותר מכל מדינות המפרץ במלחמה הזו, והתחזקותה של איראן בעקבותיה עלולה לבוא על חשבונן.

בממשלת הימין הנוכחית, עם בצלאל ("תוכנית ההכרעה") סמוטריץ' ואיתמר ("אנחנו בעלי הבית") בן גביר בתפקידי מפתח, עצם המושג "הסדר מדיני" נתפס כצלם בהיכל. נראה שגם הצבא, תחת הנהגתו של אייל זמיר, ויתר לחלוטין על חשיבה כיצד ניתן לנצל הישגים צבאיים להישגים מדיניים, ומסתפק ב"ספירת גופות" אינסופית וחסרת תכלית.

כשזהו הלך המחשבה, כשמהלכים דיפלומטיים לא נמצאים בכלל בארגז הכלים, וכשלישראל אין מברג שיכול לפרק מצבים מסוכנים אלא רק פטיש שאפשר לחבוט בו על ראשם, אפשר להבין מדוע היא לא חשבה אפילו כיצד אפשר להשתמש בז'יטונים שצברה בשנתיים וחצי האחרונות לטובת הישג מדיני – הסכם עם לבנון או סוריה, לשם דוגמה, או הסכמה להסכם גרעין חדש עם איראן; שלא לדבר על מעבר לשלב השני בעזה, שיכלול את העברת השלטון ברצועה לידי גוף פלסטיני שאינו חמאס – והמשיכה לזרוק אותם על שולחן ההימורים בתקווה להגדיל את הרווח. עד שהגיע הקרוּפְּייה, הכריז rien ne va plus, והז'טונים הלכו לאיבוד.