כמה עשרות חשפניות עם מסכות על פניהן מחו אתמול (חמישי) בתל אביב נגד הצעת חוק שמובילה ח"כ מיכל רוזין (מרצ) שמשווה בין זנות לחשפנות ומאיימת להוביל לסגירת מועדוני חשפנות.

כבר לפני האירוע הצטלמו המארגנות עם מסיכות. "למה?" שאלו ברחבי האינטרנט, גם בקבוצות פמיניסטיות. מה בעצם יש להן להתבייש אם הן חושבות שזו עבודה כל כך נהדרת? "הסטיגמה הורגת", אחד השלטים שהן הניפו אתמול, נותן את התשובה.

אם הייתי מפרסמת את הכתבה הזו אתמול או שלשום, לא הייתי יכולה לכתוב כאן מהו המקום המתוכנן למחאה – שדרות רוטשילד. המיקום היה סודי בשל "חשש שיגיעו רוב של לקוחות ופמיניסטיות זועמות", כפי שהסבירה לי שלי (29), אחת המארגנות. במחאה שלהן ניכר המאמץ להשמיע קול אותנטי של נשים העובדות במועדוני חשפנות, על אף האתגר העצום והסיכון האישי בחשיפה.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא

במשרד לענייני מודיעין (כן, יש משרד כזה) יושב אחראי ליחסים בינלאומיים, ומאיים על אזרחי ותושבי גרמניה. ב-15 בדצמבר שיתף רב-סרן במיל', אריה שרוז שליקר, בדף הפייסבוק שלו מאמר מעיתון וולט הגרמני (WELT, 14.12.2017) המדווח על כוחות בטחון ישראלים שפיזרו הפגנה תוך ירי על פלסטינים בפאתי רמאללה. ההפגנות בפלסטין, במחאה על ההצהרה של טראמפ להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, לוו בהפגנות ברחבי העולם, לרבות בגרמניה.

שרוז שליקר ליווה את המאמר בסטטוס הבא:

"נא לשתף! המסר של מאמר זה יוצא לכל אלו בגרמניה, החושבים שהם יכולים לשרוף מגן דוד בפומבי, מבלי להיענש על כך. אנחנו יודעים מי אתם, איפה אתם נמצאים, ואיך נוכל להביא אתכם לדין. תחיו בפחד!" (תרגום מגרמנית א.מ., המילים המודגשות מופיעות במקור באותיות גדולות [Capslock]. במדיה החברתית מקובל לפרש כתיבה באותיות ראשיות כצעקה או התנהגות אגרסיבית).

הפוסט של שליקר. צילום מסך מתוך פייסבוק

למשרד לענייני מודיעין לא מספיק שאזרחי/יות ישראל יחיו בפחד – כעת הוא מבקש להטיל אימה גם על אזרחי העולם. כך, נראה שהגענו למצב בו נציג משרד ממשלתי מאיים למעשה ישירות על תושבי מדינה זרה שמממשים את זכותם החוקית והדמוקרטית להפגין, תוך הפניה לפעילות צבאית וירי באש חיה על אוכלוסיה כבושה.

בימים האחרונים, כלי התקשורת בגרמניה נתמלאו בדיווחים וניתוחים על שריפת דגל ישראל במהלך הפגנה בברלין (ראו למשל כתבה זו ב- ZEIT ONLINE, 14.12.2017). פוליטיקאים ממפלגות המרכז, כמו גם המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, מזדעקים וקוראים להפליל שריפת דגלים בחוק הגרמני.

לא רק סמל יהודי, אלא גם סמל הכיבוש

הסיקור רצוף בסילופים מכוונים, המציגים את המחאה נגד הכיבוש הישראלי (ובמקרה זה, גם נגד הפרובוקציה של טראמפ בירושלים) כאנטישמיות לשמה. כך נוצר מעגל סגור: ניכוס של ציבור יהודי וסמלים יהודיים בשרות הכיבוש מסייע להציג את המחאה הפלסטינית כאנטישמיות.

ראו למשל את הרטוריקה אודות "שריפת מגן דוד". הצילומים מההפגנה מראים בפירוש מגן דוד

מזה כמה שבועות נראה שעיתונאים ופוליטיקאים מקומיים בברלין החליטו לייבא שיטות פעולה של מירי רגב. העילה: "אחרי סוף השמים", פסטיבל בינלאומי של אמנות ותרבות פלסטינית שמתקיים בעיר ומציג יצירות של אמניות ואמנים פלסטינים ממגוון תחומים. במהלך החודשיים האחרונים, ספטמבר-אוקטובר, ניסה הפסטיבל "לפרוץ את גבולות החיים והזהות הפלסטינית", כלשון התוכניה, באמצעות תיאטרון, קולנוע, מיצגים, ספרות, שירה, מוזיקה, מחול, ציור, דיונים פתוחים לציבור ועוד.

הפסטיבל זכה למאות מבקרים, אך עורר תגובה צוננת בקרב כמה בעלי דעה מקומיים. במאמר דוחה במיוחד בעיתון טאגסשפיגל (Tagesspiegel) האשים העיתונאי יוהאנס בוקנהיימר את משתתפי הפסטיבל הפלסטינים והיהודים בהסתה. כלומר, בביקורת על ישראל. מבלי להתייחס בכלל לתוכנית האמנותית, תוקף המאמר את האוצרת אנה-אסתר יונס, לצד כמה מהמארגנים והדוברים האחרים, בשל הקרבה המשוערת שלהם לתנועות לא אלימות למען זכויות הפלסטינים.

בוקנהיימר העביר ביקורת על הסנאט של ברלין שמימן פעילויות "אנטי-ישראליות" במסגרת הפסטיבל, כשהוא קורא למשוך את כספי הציבור מהאירוע. במאמרו הוא חוזר ומתייחס לישראל במונח "מדינת היהודים", ומכך גוזר זהות מוחלטת בין המדינה לבין יהודים, ומנסה לתאר כל ביקורת על ישראל כאנטי-יהודית.

> הנוסחה של "בעד ישראל, נגד הכיבוש" לא עובדת

מייצג במה במסגרת פסטיבל "אחרי סוף השמים", ברלין (באדיבות הפסטיבל)

האשמות באנטישמיות לא זרות לכל מי שפעיל בגרמניה למען זכויות הפלסטינים. אפילו כיהודיה לא פעם מצאתי את עצמי מול גרמנים שמאשימים אותי באנטישמיות אם אני לא מספיק פטריוטית (ביחס לישראל) לתחושתם.

לביקורת של העיתונאי הצטרף גם קלאוס לדרר, ראש מפלגת השמאל (די-לינקה) בברלין. לדרר טען שיש לשלול תקציבים ציבוריים מכל מי שמשתמש במונחים כמו "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" לתיאור המצב הפוליטי בישראל, שכן מדובר במונחים שליליים שעלולים לשרת את האנטישמים.

גם שגריר ישראל בברלין, יעקב הדס-הנדלסמן, פנה בדרישה לראש עיריית ברלין, ודרש דין וחשבון מצד המארגנים

הטענה שהתנגדות לכיבוש לא סותרת אהבת ישראל ופטריוטיזם חוזרת על עצמה בשמאל מזה עשורים. זו לא רק טקטיקה של יחסי ציבור, אלא גם חוויה עצמית אותנטית של ישראלים רבים. העניין הוא שהציבור לא משתכנע. אבל מה אם יש לציבור סיבות טובות?

ראו לדוגמה את המתקפה שלוחת הרסן על מנכ"ל בצלם חגי אלעד בשל הופעתו באו"ם. בתגובה, בצלם ואלעד עצמו מתעקשים לדבר על הכיבוש, באופן הראוי להערכה. במקביל, ארגונים ואנשים רבים שואפים לחזק את הלגיטימציה הציבורית של אלעד כמי שהוא "בעד ישראל, נגד הכיבוש". הגיבוי לכך הרחיק לכת עד לעדות אופי מצד אנשי צבא בכירים שהכירו אותו בעת שרותו כחייל מצטיין ביחידת עילית בחיל המודיעין. אבל אפילו תותחים כבדים שכאלה, ספק אם יצליחו לשכנע את הציבור בפטריוטיזם של מי שמתנגד לכיבוש.

אז מדוע כל כך קשה לציבור לקבל את הנוסחה הפשוטה "בעד ישראל, נגד הכיבוש"?

> במקום לעזור הטכניון שם מכשולים חדשים בדרכם של הסטודנטים הערבים

הפגנה למען סיפוח מעלה אדומים עם תמונתו של שמעון פרס (יונתן סינדל / פלאש90)

אני סבורה שהנוסחה הזו לא פשוטה כפי שהיא נראית. היא מניחה פנטזיה בה ישראל יכולה לסיים את שליטתה בשטחי 67 'ובחיי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, ולהמשיך להתקיים כפי שהיא. פנטזיה בה החברה הישראלית תמשיך להתקיים כפי שהיא.

אך ההשתלטות על האדמה הפלסטינית והשליטה על חייהם וחירותם של הפלסטינים נטועות עמוק מידי בהוויה הישראלית ובזהות הישראלים, כמו שכתבה פה לאחרונה מרב זונשיין. למעשה, אין לנו מושג מהי החברה הישראלית, ומיהם הישראלים, ללא הכיבוש.

מארג המיתוסים הלאומיים והאמונות שמאפשר את השליטה בפלסטין ובפלסטינים נמצא ביסוד הישראליות. אני מדברת על הזכרון הקולקטיבי ועל הנראטיבים שמסבירים לנו מי אנחנו, שמצדיקים מדוע ואיך הגענו