את אבי דבוש פגשתי לראשונה לפני עשור, בסמינר לאנשי מקצוע צעירים בארגונים לא ממשלתיים לזכויות אדם ולשינוי חברתי. דבוש עבד אז בארגון שתי"ל של הקרן החדשה. חלקנו חדר. מוקדם בבוקר, כשקמתי לרוץ, הוא התפלל; בפגישות, הוא דיבר על ציונות ועל מסורת.

מאוחר יותר הוא היה בין המקימים של "התנועה לעתיד הנגב המערבי", שביקשה לקדם הסדר מדיני כאלטרנטיבה למצור ולמבצעים הצבאיים בעזה. העמדה הזו זיכתה אותו ואת חבריו בביקורת גם משמאל (שלא אהב את הדגש על דיפלומטיה וביטחון) וגם, כצפוי, מימין. "כשעמדנו בצומת יד מרדכי וקראנו להסרת המצור, נהגים עצרו, קיללו וירקו", הוא נזכר. לדבוש היו צועקים לחזור לתל אביב. "כשאמרתי להם שאני גר כאן בשדרות, העניינים ישר נרגעו ויכולנו לדבר".

"אם הפריפריה לא תהיה חלק מהפתרון, זה לא יעבוד". אבי דבוש (צילום: גילי יערי / פלאש90)

כמה שנים לאחר מכן, דבוש הצטרף למרצ והשיק את המטה של המפלגה בפריפריה, שהיה אמור לחבר מחדש בין השמאל הישראלי למחוזות הבחירה הזנוחים בשכונות ובאזורי הספר. הוא עזב לאחרונה את הנהגת המפלגה, מתוסכל ממה שהוא תופס כהתמקדות לא פרופורציונלית במצביעי ה"בייס", שמגיעים מהבורגנות החילונית במרכז החברתי והגיאוגרפי של המדינה, אבל נותר חבר בוועידת המפלגה. מאז 2019, הוא מנכ"ל ארגון רבנים לזכויות אדם.

המתח בין שמאל לימין, דתיים לחילונים, מזרחים לאשכנזים, עומד במרכזו של ספר קצר שדבוש (45) פירסם לאחרונה. "מרד הפריפריות" (הוצאת פרדס) הוא בחלקו ניתוח, בחלקו קריאה לפעולה ובחלקו אוטוביוגרפיה פוליטית, המתמקד ביחסים בין המרכז לפריפריה בישראל.

דבוש קורא לכלול מרכיב אזורי בבחירות לכנסת, ולבטל את ההפרדה המלאכותית בין מועצות אזוריות כפריות ליישובים עירוניים, כך שהגישה וההכנסות מהקרקעות יתחלקו באופן פרופורציונלי יותר.

בהיבט הרחב יותר, הספר מנסה לנסח אג'נדה פרוגרסיבית, שלא מכוונת רק להגדיל את השוויון

ההפגנות בבלפור ונספחותיהן ברחבי הארץ הן אירוע מרגש. פעם בעשור יוצא המעמד הבינוני הישראלי להפגין בגל מחאה (74, 82, 91, 2011, 2020 – רק העשור של האינתיפאדה השנייה נפקד, ולא במקרה). אלו רגעים חשובים, שבהם דור חדש של מצביעים עובר פוליטיזציה (מחקרים מראים שעמדות פוליטיות שמתגבשות בשנות העשרה עד העשרים לא נוטות להשתנות אחר כך).

אם לפיד רוצה לחבק את ההפגנות, הוא צריך גם לחבק את השלטים נגד הכיבוש. איימן עודה במחאת בלפור (צילום: אורן זיו)

אחרי המחאה החברתית, כל היחס להון, לעבודה ולזכויות חברתיות השתנה באופן עמוק בישראל, וגם אם לא התחוללה פה מהפכה סוציאליסטית, לא חזרנו לימי ההפרטה המופקרת והסגידה למיליארדרים של שנות התשעים והאלפיים. השאלה הגדולה היא מה ייצא מהסיבוב הנוכחי.

ופה החשש שלי: ברור שגם מבחינת המפגינים וגם מבחינת המערכת הפוליטית, הדבק שמחזיק הכל ביחד הוא הרצון לסיים את עידן ביבי. זה מה שמחבר את מי שהולכים עם שלטי "צדק לאיאד" לאנשי Crime Minister. הבעיה היא שזה יעד מאוד מוגבל, וצריך לחשוב גם על היום שאחריו. הסימנים אינם מעודדים: יאיר לפיד כבר הודיע שביום שביבי יילך, הוא ישמח להקים ממשלה עם כל ליכודניק שיירש אותו, וכמובן עם בנט וליברמן. את הבחירה של גנץ ואשכנזי כבר ראינו: כל קואליציה עדיפה מבחינתם, כולל עם נתניהו עצמו, על פני ישיבה עם המשותפת.

ברמה האישית, אני מודה שהיעד הספציפי של הפלת נתניהו, ובכלל כל ענייני השחיתות, לא ריגשו אותי מעולם. הטיעון של הימין, לפיו הציבור בחר בנתניהו למרות החשדות נגדו, ולכן יש לנתניהו זכות מיוחדת להישאר בשלטון, הוא לא

הביקורת על ההתנצלות של ברק על אירועי אוקטובר 2000 גרמה לי להרגיש שרבים בשמאל – יהודים ופלסטינים – פשוט מעדיפים להיות חלשים מאשר משפיעים.

ברור שההתנצלות היא לצרכי בחירות, וברור שהיא נעשתה כדי לקדם איחוד עם מרצ. אני גם לא שופט את המשפחות שלא מסתפקות בה, ובטח שלא שיניתי את דעתי על ברק, שהיה וכנראה נשאר טיפוס מקורי, אבל חסר אחריות. אבל ברמה הפוליטית, קורה כאן דבר מעניין: האזרחים הפלסטינים הולכים ותופסים עמדת כוח. זה קרה עם מרצ במערכת הבחירות, זה קרה עכשיו עם ברק, וזה קורה אפילו מול נתניהו מדי פעם.

עצם העובדה שהבין שמשיקולי בחירות הוא צריך להתנצל על אירועי אוקטובר היא החשובה. אהוד ברק (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הבוחרים היהודים יותר מקוטבים ומפולגים מאי פעם, וזה יוצר הזדמנויות פוליטיות לפלסטינים, כי אף אחד לא יכול להתעלם מגוש של 10-15 מנדטים פוטנציאליים. כתבתי כאן אחרי הבחירות, שאחת הדרכים לנצל את ההזדמנות הזאת תהיה מפלגה יהודית-ערבית אמיתית, שתחסל את האבחנה האנכרוניסטית בין מפלגות ציוניות ללא ציוניות (הדרך המכובסת של המערכת הפוליטית לומר "יהודים" ו"ערבים", כי אף אחד לא אומר שהחרדים הלא-ציונים פסולים לקואליציה). אבל אפילו בלי מפלגה כזו, לפלסטינים יש מנוף טוב מאי פעם להשפיע על המדיניות בישראל.

מי שמסתכל על ההתנצלות דרך שאלת האותנטיות שלה פשוט מפספס את העניין: שום דבר בפוליטיקה הוא לא "אותנטי", אלא תוצאה של משחקי כוח. ואתמול הפלסטינים כופפו את היד של ברק. הימין זיהה את זה מיד והשתולל. השמאל עדיין לא. שווה לחשוב על זה.

אורלי נוי ורמי יונס תוקפים במאמרם ("לא, הפתרון איננו שותפות יהודית-ערבית") את הקריאה להקים מפלגת שותפות יהודית-ערבית על מה שנראה כמו חורבות השמאל הישראלי אחרי הבחירות האחרונות. למרות שאני מזדהה עם חלק מהטענות שלהם, השורה התחתונה של המאמר היא בעייתית בעיני, והביקורת על גופי שמאל אחרים היא מוטעית ולעתים אף אינה הוגנת.

דווקא השותפות היא המעשה החתרני והרדיקלי, כל עוד היא לא באה באופן מלאכותי אלא במסגרת תנועה פוליטית לשינוי. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז, מיכל רוזין ודב חנין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

נתחיל עם ההסכמה: נכון שאצל יהודים רבים, גם בשמאל, השותפות כוללת גם איזו הפרדה בין "ערבים טובים" שראויים לשותפות, לבין ערבים לא לגיטימיים. אם תרצו, איימן עודה מול חנין זועבי. הגישה הזו אינה שותפות, אלא הפרד ומשול, והחשדנות של פלסטינים רבים כלפיה מובנת לחלוטין. אבל אני לא חושב שאפשר לייחס את הטענות האלו לכל השמאל, ולראייה ההתנגדות העקבית של מרצ וחלק ממפלגת העבודה לפסילה של בלד או של חברי כנסת מתוכה, או לניסיונות לפגוע בחופש הביטוי של ח"כ זועבי בכנסת האחרונה. המאמר של אורלי ורמי יוצר פה טשטוש מכוון, כאילו שהקמת מסגרת משותפת עם חלק מהפלסטינים היא בהכרח דה לגיטימציה לכל הפלסטינים האחרים. יש מקרים שבהם הטענה הזו נכונה, ויש מקרים רבים שבהם היא אינה נכונה. היא בטח לא יכולה לשמש עילה לפסילת עצם עקרון השותפות.

שנית, הגילוי כאילו מסגרת פוליטית משותפת משכפלת את יחסי הכח בחברה (המוטים מלכתחילה לטובת היהודים, והגברים, והאשכנזים), הוא בכלל לא גילוי. יחסי הכח האלו מתקיימים בכל אתר כמעט, וברור שהפוליטיקה ביניהם. המחשבה שאפשר להחליט לעקוף אותם היא האשליה האמיתית. הפיתרון בעיני הוא מודעות, ויצירת