גדלתי בפסטיבל עכו. ס'תומרת הוא גידל אותי. חינך אותי. הראה לי דברים שלא ראיתי עד אז, הכיר לי אנשים שלא הכרתי, תופעות שלא הייתי מודעת אליהן, פתח לי את הראש ואת הנשמה.

לא הכרתי פלסטינים לפני שהגעתי לפסטיבל עכו. ואני זוכרת את ההצגה הראשונה שראיתי. אמא שלי לקחה אותי ל"אוטובוס דו קיום ממוזג" (אז עוד אפשר היה לומר דו קיום, מבלי שיסכלו אותך באבנים משמאל ומימין). הייתי בת 11 והשנה הייתה 1992. באוטובוס התרחשו סצנות תיאטרליות מטורפות ומרגשות, ובמהלך הטיול-הצגה הגעתי, לראשונה בחיי, לשפרעם ולכפרים ערביים בגליל המערבי. באוטובוס שמעתי בפעם הראשונה בחיי את "בילאדי בילאדי". ההצגה זכתה במקום הראשון בתחרות הפסטיבל. מבינים כבר את המסר?

> צפו: מכתבי האסירים שמירי רגב לא רוצה שתראו

פעם בשנה, בכל שנה במהלך שנות נעוריי, היינו מגיעות, נערה ואמא שלה לעכו. שותות בירה, מתחבקות עם שחקנים, פוקדות את אולמות האבירים. בוכות וצוחקות בהצגות. לומדות ומתפתחות. הלכתי יחפה ברחובות העיר העתיקה. נודדת בין הופעות מוזיקה למופעי חוצות. פה נתקלת ב"חוני המעגל", ושם בג'וליאנו מר חמיס (שניהם כבר לא איתנו). פה ביובל מסקין ושם בחאלד אבו עלי וסמדר יערון. פה בדודי מעיין ושם ברבעה מורקוס.

דרך המשקפיים של פסטיבל עכו, נגלתה לי העיר, כמיקרוקוסמוס אחר של ישראל. ישראל לא הומוגנית, לא מיליטריסטית, ישראל עתיקה, שזוכרת את ההיסטוריה שלה, הצלבנית, הפלסטינית, היהודית, הציונית. ישראל שמוכנה להתמודד עם הדם שנשפך על האדמה שלה. ישראל חצופה, דו לשונית באמת, מאתגרת, ערומה, שבוכה על כל מה שמתרחש בה, על הפערים, על השנאה, על ההרג, על הרצח, על הכיבוש. ישראל שהפלסטינים הם חלק אינטגרלי בתוכה. שבה הם סוף סוף מקבלים במה גם לסיפור שלהם.

המוזיקאי יונתן שפירא מקריא את אחד ממכתבי האסירים מתוך ההצגה של עינת ויצמן:

והנה, זה נגמר. הגיעה שרת תרבות אמיצה מספיק כדי לחשוף את השקר. אין זכות דיבור

ביום המאבק באלימות נגד נשים צריך לומר שרצח, מכות, תקיפות מיניות וצורות אחרות של אלימות פיזית נגד נשים הם רק עוד ביטוי, קיצוני אמנם, לשליטה הגברית בנשים. למה צריך? כי כשאנחנו מתרכזים במקרי הקיצון, רבים ככל שיהיו, נדמה לנו שחוץ מהם הכל בסדר. וזאת טעות גדולה. אלימות כביטוי לכוח ולשליטה מגיעה בכל כך הרבה צורות, חלקן מורגשות יותר, חלקן נחבאות מעינינו כי נטמעו במשך שנים באופן שבו אנחנו תופסים את יחסי הכוחות בין המינים.

אחת הדרכים השקופות יותר, ובו זמנית אפקטיבית מאוד לשליטה, היא האלימות הכלכלית, ואליה אני רוצה להתייחס ברשימה הזו. דווקא ביום המאבק באלימות נגד נשים אני רוצה לדבר על אלימות כלכלית. כי אם לאשה יש גישה לכסף ולמשאבים כלכליים, יש לה יכולת לבחור, יש לה חופש, יש לה חירות, יש לה עצמי נפרד, עצמאי ומוגן. ואם לאשה אין גישה חופשית לכסף ולמשאבי המשפחה היא תמיד נמצאת תחת משטר מסוים של שליטה.

כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה מספרת לי איך היא וחברות שלה היו מחביאות מבני זוגן את ההוצאות הגדולות, במיוחד אם אלה היו הוצאות שלהן על עצמן. מבגדים ועד טיפול פסיכולוגי, הן פיתחו דרכים עקלקלות כדי לקנות לעצמן דברים, או שירותים שלא נחשבו הוצאה משפחתית לגיטימית בעיני בעלי השליטה הכלכלית בבית, הגברים.

ואז אני מנסה לחשוב על חברותיי היום, ועל האופן שבו הכלכלה הביתית שלהן מתנהלת, ואיך ומתי שיחה לגיטימית בינן לבין בני הזוג שלהן על ההוצאות החודשיות עשויה להפוך, גם אם לא במודע, לעוד כלי של שליטה, לעוד דרך להפעלת כוח, להבהרת ההיררכיות החברתיות גם בבית פנימה. מי מבין שני בני הזוג יודע מה קורה בחשבון הבנק, בפנסיות, בביטוחים השונים? איזו הוצאה גדולה נחשבת לגיטימית ואיזו פחות? מי דואג לתשלום החשבונות? האם יש הסכמה על הגבלת הוצאות עד סכום מסוים? האם את יודעת את חישוב ההוצאות שלו, כפי שהוא יודע את שלך? האם הוא יודע את שלך? האם יש דברים שהוא לא יודע?

> הנרצחת הסודית מהנגב שקברה את עצמה

כבר חצי שנה שאני בתוך זה. יום ולילה נושמת את המאבק הזה, נגד ביטול חזקת הגיל הרך. לא פעם אני שואלת את עצמי: למה זה כל כך בוער בי? למה אני חולמת על זה בלילה ומתעוררת עם זה בבוקר? למה אני חושבת על זה כמעט בכל שעה משעות היממה? למה המאבק הזה מסעיר אותי כל כך?

וממש כמוני נסערים ממנו גם אחרים ואחרות. נשים וגברים שנלחמים בעד ונגד ביטול החזקה מדברים כאילו היה מדובר בחיים ומוות. אי אפשר להגיד שכל האבות הגרושים שקשורים במאבק הזה מונעים מאינטרס כלכלי ותו לא (הפחתת המזונות). יש כאן עוד משהו. עשרות ומאות גברים שמוכנים להפגין, לצעוק, להשקיע זמן יקר, להתבטא ללא הרף ברשתות החברתיות ומחוצה להן – כבר למעלה מעשור! מה יש בסיפור הזה שמטלטל ככה את הנשים ואת הגברים משני צדי המתרס?

> בתמונות: נשות אל-עראקיב מנסות לעצור את הדחפורים שחזרו לכפר

הפגנה למען שימור חזקת הגיל הרך בביתה של איילת שקד (אלינור דוידוב)

כרוניקה של הסלמה

לפני שמתחילים, קצת הסברים. בשנת 2011 פרסמה הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין, בראשות פרופ' דן שניט (ועדת שניט), את המלצותיה. אלה כללו, בין היתר, המלצה לביטול חזקת הגיל הרך – החזקה המשפטית שקובעת כי ילדים מתחת לגיל 6 יהיו במשמורת הפיזית של אמם במקרה של פירוד כשאין הסכמה בין ההורים ביחס להסדר ההורות. במקום החזקה הזו הם המליצו על שימוש בשורה של כללים מנחים לחלוקת זמני ההורות בין בני הזוג, שיופעלו בכל מקרה לגופו. המלצות אלו לא נתקבלו על ידי כל חברי הוועדה. דעת המיעוט סברה כי המלצת דעת הרוב מנוגדת לטובת הילדים.

מאז ועד היום לא הבשילו המלצות הוועדה להצעת חוק שמקובלת על רוב בקואליציה.

בין המאות ה-16-19 בעיקר באנגליה ובסקוטלנד היה נהוג להעניש נשים חצופות, סוררות ודעתניות באמצעות עונש פיזי ופומבי: הנשים הוכרחו לחבוש רסן מברזל שהתלבש על ראשן, וסתם את פיהן, פשוטו כמשמעו. "רסן הסוררת" עוצב כמסגרת הננעלת סביב ראשן, ושבחלקה התחתון לוחית, לעתים בעלת דוקרנים, שנכנסה לפה ולחצה על הלשון בכל ניסיון שלהן לדבר. לחלק מהרסנים הללו נקשרה גם רצועה, כך שניתן היה להוליך את הדעתנית המנג'סת ברחבי העיר, או הכפר, כשהיא מרוסנת, מדממת, שותתת ומושפלת.

אני בספק אם האדונים הנכבדים באולפן שישי מכירים את החלק הזה בהיסטוריה, אולי כדאי שילמדו קודם את הנתונים, כמו שאמר אהוד יערי. אם היו מכירים את ה"נתונים" הללו, אולי היו חושבים פעמיים לפני שאפשרו ליערי לקפוץ לרסן כך את האישה הרוטנת, המעצבנת, המנדנדת והדעתנית מדי שישבה לצידו, דנה וייס.

איפה הנשים?

נשים שנאבקות על מקומן כבר יודעות: בכל פעם שאת זזה קצת מהמשבצת שיועדה לך, את עלולה לשלם מחיר. כבר כמה שבועות שרינה מצליח לא לבד שם בגוב האריות, מאז צורפה אליה דנה וייס. ביום יום אנחנו מכירים את וייס בעיקר כמגישה, במגזין של שבת, או במשבצת היוקרתית של "פגוש את העיתונות".

[tmwinpost]

כמו שכתבו אחרים לפני, כשרוני דניאל מתערב בכל דיון שאינו נוגע בתחום מומחיותו הוא לא מקבל תגובות מעין אלה. ובכל זאת, מראש, הפוזיציה של נשים שאינן על תקן מומחיות בפאנל של פרשנים מומחים מייצר סיטואציה בעייתית. טוב היו עושים בחדשות 2 אם היו סוף סוף מרעננים את צוות הפרשנים – מומחים שלהם כך שיהיו בו נשים, והרבה. ממש כפי שעשו בשישי של חדשות 10, אפשר בקלות להביא לפאנלים מעין אלה מומחיות חיצוניות. לא חסרות נשים שמומחיות בכלכלה, בפוליטיקה ואפילו, תתפלאו, בנושאי צבא, ביטחון ואסלאם!

וייס ידעה מראש שהיא חוצה כאן קו אדום. לא סתם היא התריעה מראש. את החבר'ה האלה היא מכירה ולא מאתמול, והיה לה ברור שכך ייעשה לאישה שחרגה ממקומה, ובכל זאת הרהיבה עוז. ואסיים