מי שהעניק את התואר "שייח' אלמדינה" לראש עיריית תוניס הבירה לפני 200 שנה, לא ציפה לתסריט הזה: סועאד עבד אלרחים, אשת עסקים מודרנית, מועמדת מטעם מפלגת אלנהדה האסלאמית, עתידה להיות "שייח' העיר" לאחר שזכתה במספר המושבים הגדול ביותר בעירייה. תוניסיה, המדינה שחוללה את האביב הערבי, ממשיכה לרשום תקדימים. הסוד? חוסן חברתי ופרגמטיות פוליטית.

ב-6 במאי התקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות בתוניסיה מאז המהפכה ב-2011, בחירות חופשיות ראשונות לאחר 50 שנה של בחירות תפורות מראש. זוהי מערכת הבחירות השנייה בעידן האביב הערבי שתוניס מצליחה לשרוד, לאחר שהבחירות הפרלמנטריות ב-2014 הניבו העברת שלטון מוצלחת וחלקה בין המפלגה האסלאמית לליברלים. הבחירות הללו כעת הן לא פחות קריטיות לביסוס מסעה הקשה של תוניסיה לעבר הדמוקרטיה.

המועמדות של סועאד עבד אלרחים הוא אירוע חסר תקדים בתוניסיה, אבל אין זה הסיפור היחיד של הבחירות: זו הפעם הראשונה שהבחירות המקומיות מתקיימות לפי חוק הבחירות החדש מ-2011 שמחייב ייצוג שווה ושריון של 50% מהמושבים לנשים, כולל בהנהגת הרשימות, ולכן התוצאה היא ש-33% מראשי הרשימות הן נשים, ובפועל היום 47% מהנבחרים הן נשים. להבדיל מהבחירות הראשונות לפרלמנט ב-2014, בהן רפורמה זו לא נאכפה בקפדנות וייצוגן של נשים ברשימות לא עלה על 12%.

סיפור נוסף הוא מפלגת אלנהדה האיסלאמית שההמון התוניסאי הדיח מהשלטון ב-2014, שחוזרת לקחת את המקום הראשון, לאחר טרנספורמציה מאסיבית שעברה לכיוון האזרחי והמתינות הדתית. אך המהפך העיקרי והחשוב מכל הוא שהעם התוניסאי מחפש דרך שלישית: בשליש מהקולות זכו מועמדים עצמאיים וחדשים, הבוחרים התוניסאים התנערו מהקיטוב האידאולוגי, מענישים את המפלגות הגדולות, לומדים לבנות פשרות ובריתות חוצות אידיאולוגיות, ומנסים לחזור לסוג של הרמוניה חברתית שידעו בעבר.

הצעה לברוח מהמצור של יום כיפור מגיעה ממקור לא צפוי: מיטב זמרי החתונות והפופ הערבי המקומי נוהרים לבית לחם היום, ערב יום כיפור, שם מתחרים גדולי המלונות על האירוע הנוצץ שככל הנראה נכנס ללוח השנה התיירותי: "מסיבת כיפור" ומיועד למבקרים הפלסטינים שיגיעו מישראל לבלות בעיר.

נראה כי העובדה שפלסטינים אזרחי ישראל רבים בורחים מיום כיפור לגדה המערבית, מהווה הזדמנות עסקית למשוך אותם לסוף שבוע מפנק וקופץ, וכי המלה "כיפור" שמופיעה בשלל ההזמנות לאירועים השונים ללא תרגום לערבית אלא בתעתיק מעברית, היא רק פניה לקהל הלקוחות בשפה שלהם – הערברית הרדודה.

אולי הלגיטימיות הזו שמשתקפת בפרסום המפוזר בבית לחם, נגועה ברצון לחגוג דווקא באותו היום שבו היהודים מורעבים ומתחשבנים עם מצפונם. אבל קשה לזכור מתי לאחרונה נכתב מושג או מועד ישראלי בפרסום פלסטיני בכזו צבעוניות, ניצוץ ופיתוי.

הזמנה למסיבת יום כיפור 2017 בבית לחם

הדרמה המתחוללת ברשימה המשותפת סביב הסכם הרוטציה, אינה תוצר של פרשת גטאס שטרפה את הקלפים, אלא היא הסימפטום של היסוד הרופף שעליו מושתתת הרשימה: יסוד שבנוי על חלוקת אחוזים ואיחוד אסטרטגי שיבטיח למפלגות להיכנס לכנסת, ועליו בלבד. חלקיקים שרוצים ליהנות מרשת בטחון במקום הקמת גוף משפיע וגדול, או גוש חוסם. משבר הסכם הרוטציה ממחיש את מה שכולנו יודעים מההתחלה אבל הגיע הזמן לדבר עליו: אין שותפות במשותפת.

אין ספק כי כינון המשותפת מינף את הייצוג של האוכלוסייה הערבית בישראל ומחוצה לה, ונושא ביתרונות רבים עבור החברה הערבית. איני ממהרת להספיד את המודל, אלא ששנתיים וחצי לאחר לידת הגוף החשוב הזה, קשה להמשיך להתעלם מתופעות הלוואי שנוצרו סביבו.

> הכנסת יצאה לפגרה, הסכם הרוטציה ברשימה המשותפת עדיין תלוי באוויר

הציבור הערבי שמאמין בבחירות הישראליות והגדלת הכוח של הערבים בכנסת, דחף בצורה נואשת להקמת הרשימה – זאת בזמן שהמפלגות שיחקו אותה "קשות להשגה" במשך שנים. המאמצים הבשילו רק אחרי שוועד הפיוס לקח על עצמו את משימת ליטוף וריכוך האגו, והחשוב מכל – לקח על עצמו את משימת הכלת והבטחת האינטרסים של המפלגות. שמירת האינטרס של המפלגות הייתה גם במחיר של יסודות שיתוף ואיחוד חלשים. הסכם הרוטציה הוא דוגמה לכך.

הסכם הרוטציה: המפלגות הרוויחו, הציבור הערבי הפסיד

למעשה, אין חשש שהמשבר הנוכחי יביא לפירוק המשותפת. המשבר רק מבטא צעקת מצוקה של תע"ל בהנהגת טיבי וסעדי, שטוענים לקיפוח. להערכתי, בקרוב הם צפויים להתיישר עם החלטת ועדת הפיוס, אחרי שיובטח להם שבסיבוב הבא הם יקבלו שני מושבים שלמים. בסוף כולם מודעים לשדרוג הגדול שהמבנה של המשותפת העניק להם.

חלפו כבר הימים של טרום הקמת המשותפת, כאשר היה צריך להתחנן למפלגות כדי להגיע להסדר כזה. בהתחלה הייתה זו "השונות האידאולוגית" שחסמה את יוזמות האיחוד כל פעם – מה מחבר את הקומוניסטים עם האסלאמיסטים, ואת אלה עם הלאומיים? "אנחנו לא מקשה אחת" הם אמרו, "אנחנו מפלגות עם אג'נדה

הרס, חורבן והצתה מכוונת היו אתמול מנת חלקו של מועדון המפלגה הקומוניסטית בעראבה, הפועל כבר עשרות שנים אצלנו בכפר. ככל הנראה, התוקפים ניסו גם לשבור קירות עם פטישים וגרזנים. מי שטרחו לשאת כלים כבדים ולנסות להרוס פיזית את הבניין, לא היה להם כוונה לגנוב, אלא להרוס במלוא מובן המלה. וכשהעבודה נראתה להם קשה ומייגעת, הם עברו לאש.

מי שמכיר את המועדון הזה, כמוני, יודע שאין שם שלל לגנבים. קשה לדמיין שנפשם של התוקפים חשקה בכיסאות הפלסטיק ושולחנות הפורמייקה, או בציוד ההפגנה בארון, שבימים טובים ויש תקציב יהיה מלא בדגלים אדומים, טושים ושלטים. כשביקרתי במועדון בפעם האחרונה, התחושה היתה שהזמן עצר בו מלכת. לא ראיתי מסכי מחשב או כיסא מרופד אחד, כך שהמניע הכלכלי להצתה לא נראה סביר.

מצד שני, גם לא סביר שהתוקפים קינאו בספרייה הסוציאליסטית הצנועה והנצחית של המועדון, הרוויה בפרסומים של המפלגה וסופריה מתקופת הזהב, ספרים שדפיהם הצהיבו במהלך השנים. ספרים שהודפסו בגאווה בבתי הדפוס של העם הסובייטי, שרבים מהם נתרמו או שהביאו חברי המפלגה מברית המועצות בכל הדורות. אז לידיעת זקני המפלגה העצובים היום – אם זה מנחם אתכם, כולנו גנבנו ספרים מהספרייה. לפחות יש סיכוי מסויים שהספרים האלו שגנבנו אז ניצלו.

> ברוכים הבאים לקורס של אסא כשר: מבוא לארדואניזציה של ישראל

לא סביר שהתוקפים קינאו בספרייה הסוציאליסטית הצנועה והנצחית של המועדון. מועדון המפלגה הקומוניסטית בעראבה לאחר ההצתה (צילום: עווד דראושה, א-סינארה)

נתקפתי בגעגוע נוסטלגי למקום הזה שביליתי בו הרבה בצעירותי, המקום שקירותיו צבועים בציורים חובבניים של גיבורים קומוניסטים, המקום שבו הברז היה תמיד שבור, קר בחורף חם בקיץ; זה המקום שבו הבנתי שאין לי עתיד בפינג-פונג אלא בשחמט, שבו קראתי ספרים שלא היו בספריית בית הספר, שבו עודדו אותי לכתוב. במקום הזה צעקתי ושרתי, משם יצאנו לתהלוכה של האחד במאי, שם מתאספים ביום האדמה. אני מודה שאני