הבחירות בארה"ב: הדמוקרטים צופים מפלה – אבל לפחות שיעור הנשים יגדל
נקודת אור יחידה לקראת המפלה הדמקורטית מחר בבחירות לקונגרס בארה"ב: שיעור הנשים צפוי לחצות לראשונה את רף ה- 20%. וזה היה יכול להיות אפילו יותר ללא המכשול הגדול ביותר בפני נשים בפוליטיקה האמריקנית: המפלגה הרפובליקנית
לקריאת הכתבה המלאהדבר אחד בטוח לגבי בחירות האמצע שתתקיימנה מחר בארה"ב: הדמוקרטים הולכים לחטוף מכה. השאלה היא רק כמה קשה היא הולכת להיות. כל התחזיות מדברות על השתלטות רפובליקנית על הסנאט באמצעות ניצחון בשמונה מושבים נוספים שיביא אותם לרוב של 53 סנאטורים מתוך 100. גם בבית הנבחרים הצפי הוא לשליטה רפובליקנית, כ-242 מושבים מול 193 דמוקרטים בלבד.
אך אם יש נקודת אור אחת במערכת הבחירות הזאת, היא הסיכוי (הגדול, לפי התחזיות) כי הייצוג הנשי בבית הנבחרים יחצה לראשונה את 20 האחוזים. כרגע ישנן 79 נשים בבית הנבחרים ו-20 בסנאט, המהווות 18.9% מכל חברי הקונגרס. 15 נשים מתמודדות על משרות בסנאט ו-161 על מושבים בבית הנבחרים.
המגמה הזאת של גידול בייצוג הנשי נמשכת כבר כמה עשורים בארה"ב, במיוחד בשלטון המקומי – אם כי בקצב איטי. אך למרות החדשות הטובות הצפויות מחר בנושא זה, צריך לזכור כי ארה"ב ממקומת במקום ה-85 (!) מבחינת ייצוג נשי בבתי מחוקקים בעולם (ישראל במקום ה-65) ותוצאות הבחירות האלו לא ישפרו את מעמדה בהרבה.
> האם וונדי דיוויס והדמוקרטים יצליחו לצבוע את טקסס בכחול?
חברות מפלגת הלייבור האמריקנית מדריכות נשים להצביע, 1935. (Kheel Center, https://creativecommons.org/licenses/by/2.0/)
אחת הסיבות המרכזיות למיקומה של ארה"ב בהקשר זה היא המפלגה הרפובליקנית, שנדמה כי עם השנים מתרחקת יותר ויותר מהרעיון שהקונגרס אמור לשקף את הדמוגרפיה של המדינה שהיא מייצגת. 89% מהרפבוליקנים בבית הנבחרים כיום הם גברים לבנים, לעומת 47% במפלגה הדמוקרטית (לשם השוואה, ב-1950 98% מהדמוקרטים בבית הנבחרים היו גברים לבנים וכך גם 97% מהרפובליקנים. כפי שרואים, מישהו פה דורך במקום). הנתונים האלה ממש זועקים לשמיים במדינה שעל פי מרשם האוכלוסין רק 31% מתושביה הם גברים לבנים ו-51% הן נשים. כיום,
יום כיפור בצבא ארה"ב: אתה אוהב להיות יהודי, מוזס?
ביום כיפור אחד בבסיס צבאי במיזורי מצא ארי מנדל, חוזר בשאלה מניו יורק, את הגרסה האישית שלו ליהדות
לקריאת הכתבה המלאהכותב אורח: ארי מנדל
"מה לעזאזל כתוב כאן, מנדל?"
"כתוב כאן 'משה', המפקד".
"ומה זה לכל הרוחות?"
"זה השם בעברית ל'מוזס', המפקד".
"אתה יהודי, מוזס?"
"כן, המפקד".
"אתה אוהב להיות יהודי, מוזס?"
היה זה באמצע ספטמבר בהרי האוזרק במדינת מיזורי, לא בדיוק המקום הכי נחמד להיות בו (חם, לח, וזה במיזורי), אבל מה לעשות, זה היה היום הראשון של הטא"מ, טירונות אישית מתקדמת, שבה עוברים את ההכשרה לתפקיד העתידי בצבא ארה"ב.
רגע לפני כן קפצתי ממשאית חמישה-טון מכוסה ברזנט שהעבירה אותי מפורט לאונרד ווד, מונטנה, שם סיימתי טירונות באותו הבוקר. ניסיתי בכל יכולתי להאחז באותה הרגשה של קשיחות ונחישות שהייתה בי בשעה שצעדתי בטקס הסיום על הבמה רק שעות ספורות קודם לכן, אבל לא ממש הצלחתי. עם הצ'ימידאן על הגב ובתוכו כל רכושי, עם טיפות הזיעה שלא הפסיקו לרדת מתחת לכומתה השחורה החדשה והקשה שלי, עלתה במוחי שוב השאלה שכל חייל או חיילת שואלים עצמם אין ספור פעמים: "למה בדיוק הכנסתי את עצמי?"
הדבר האחרון שקורה לפני שמעבירים אותך ליחידת הכשרה חדשה בצבא הוא בדיקה של החפצים שלך. "בדיקה" בטירונות פירושה חפצים שפשוט נזרקים על הרצפה ו"נבדקים" עם קנה הרובה בתנועות גסות. זה גם הדבר הראשון שקורה כאשר מגיעים ליחידה החדשה. בנוסף לזה שמוודאים שיש לך את כל הציוד הנדרש, בודקים גם שאין דברים אסורים: מזון כלשהו, מוצרי טבק, סמים, חפצים חדים, פורנוגרפיה – בקיצור, כל מה שכיף.
טמ"א אמור להיות רגוע יותר מטירונות בסיסית, אבל שם היינו, עומדים בהקשב, מסתכלים על כל הדברים שלנו "מטופלים" בגסות על ידי סמלים עצבניים.
הכוכב זה אתה
"מי אוהב סטארברסטס?" [סוכריות טופי קשות, ע.ק.] שאל סמל רזה וגבוה עם מבטא סנגאלי כבד ועם חיוך עצבני. הוא צעד הלוך ושוב בינינו, בעודו אוכל בנונשלנטיות ענבים. איש לא זז.
"אף אחד? נו באמת, כולם אוהבים סטארברסטס".
הוא פנה לחייל אחד חסר מזל,
האם וונדי דיוויס והדמוקרטים יצליחו לצבוע את טקסס בכחול?
שנה לאחר הפיליבסטר שלה נגד ההגבלות על ביצוע הפלות בטקסס, המתמודדת הדמוקרטית לתפקיד המושל, וונדי דיוויס, חושפת כי עברה שתי הפלות בשנות ה-90. האם היא תצליח לסגור את הפער הגדול מול המתמודד הרפובליקני?
לקריאת הכתבה המלאההזירה הפוליטית של טקסס היא אולי המרתקת ביותר מכל מדינות ארצות הברית. נכון, גרתי בדאלאס שש שנים כילד, אז אני טיפה משוחד. אבל תודו, רק ההספק שלה בעשורים האחרונים מרשים: שושלת בוש (שהשתלטה גם על הבית הלבן ועל פלורידה, למרבה הצער), אן ריצ'ארדס (המושלת הכריזמטית שנתנה את אחד הנאומים המפורסמים ביותר בוועידה דמוקרטית כלשהי), ריק פרי (המושל ששכח בזמן עימות טלוויזיוני אילו משרדים ממשלתיים הוא רוצה לבטל כשיהיה נשיא), הסנאטור המטורף טד קרוז, וכמובן אבירת זכויות הנשים, המתמודדת למשרת המושל הדמוקרטית וונדי דיוויס.
וזה רק על קצה המזלג. אבל התמהיל הזה של פוליטיקה שמרנית, התואר כשיאנית הההוצאות להורג, הגבול הארוך עם מקסיקו, המיעוט ההיספאני הגדל, הנהירה של אוכלוסיות מוחלשות אליה ממדינות עשירות יותר, ועוד הופכים את טקסס לסיפור מרתק בכלל – ובמערכות בחירות בפרט.
האחרונה ברשימה החלקית הנ"ל, דיוויס, עלתה לכותרות לפני מעט יותר משנה. באירוע שהועבר בשידור חי ברחבי העולם, עמדה דיוויס בנעלי התעמלות בפיליבסטר שארך 13 שעות בניסיון למנוע חקיקה בבית הנבחרים של טקסס האוסרת על ביצוע הפלות לאחר השבוע ה-20, בנוסף להגבלות נוספות.
היא אמנם הצליחה במשימה, אך כמה שבועות לאחר מכן הצליח המושל ריק פרי להעביר את הצעת החוק בכל זאת. דיוויס סוג של ניצחה את הקרב אבל הפסידה במלחמה (טקסס כרגע נתקלת בלא מעט בעיות באכיפת החוק). אבל, המהלך הזה הספיק לה כדי לצבור פופולאריות רבה ולהכריז באוקטובר 2013 על מועמדותה להחליף את פרי בבחירות שייערכו בנובמבר השנה.
> במקום "תהליך מדיני" – מאבק לזכויות אזרח
וונדי דיוויס (צילום: Kevin Sutherland, ויקימדיה קומונס)
הקול ההיספאני
הסיכויים של דיוויס
מאייר "מאוס" ארט ספיגלמן מצייר את דוד וגולית מחדש
לקריאת הכתבה המלאהלאחרונה התבקשתי דרך כמה מחבריי בפייסבוק לכתוב את רשימת עשרת הספרים שהשפיעו עלי יותר מכל. קשה כמובן לחשוב רק על עשרה, אבל היום בדיעבד אני די בטוח ששכחתי לציין אחד שהיה באמת משמעותי עבורי, ועוד ספר קומיקס: "מאוס – סיפורו של ניצול", של המאייר ארט ספיגלמן.
ארט ספיגלמן (chris anthony diaz, ויקימדיה CC BY 2.0)
אחד הדברים שאני הכי זוכר מקריאת הספר הזה, הוא שהרגשתי שאני ממש מכיר את הדמויות האלה. הם כולם היו קרובי משפחתי, ניצולי שואה בעצמם, שהמשיכו את חייהם בחוף המזרחי של ארצות הברית אחרי המלחמה. הסיפורים דומים, הבעיות דומות – ספיגלמן הצליח אפילו להעביר את המבטא המזרח אירופאי הכבד בבועות הטקסט הקטנות ליד ראשיהם של העכברים.
כידוע, "מאוס" הפך לרב-מכר והשפיע על מיליונים.
היום גיליתי שספיגלמן מחזיק פרופיל בפייסבוק. בשבוע שעבר כתב את הסטטוס הבא וצירף את האיור מטה:
במשך כל חיי ניסיתי לא לחשוב על ישראל – מתוך החלטה שאין לה קשר אלי, כאיש בגולה, יותר מכל ה"מצעד החדשות הרעות" בשאר העולם. ישראל היא כמו ילד מוכה קשות עם תסמונת פוסט טראומה שגדל להכות באחרים. אבל… הנה קולאז' שעשיתי עבור המהדורה משבוע שעבר של מגזין ה"ניישן".
סטטוס הפייסבוק של ארט ספיגלמן מה-30 באוגוסט
קשה להגיד שהתרשמתי מהקולאז' עצמו. הרי זו לא הפעם הראשונה שקלישאת דוד וגוליית מנוצלת לתיאור הסכסוך. אך עצם העובדה שאמן יהודי ידוע כספיגלמן משמיע את קולו בדרכו הייחודית היא הוכחה נוספת שהשיח בקהילה היהודית בארצות הברית סוף-סוף משתנה, גם אם באיחור גדול מאד. גם אם באיטיות רבה מדי. נותר רק לקוות שזה ימשיך ויגבר.