ראיינתי השבוע בתוכנית הבוקר שלנו בכאן מורשת, "מנדי וביתאן", כמה וכמה חסידי ברסלב על תמיכתם בקיום אירועי ראש השנה המסורתיים באומן. בין אלה הרב שלום ארוש, הרבנית רונית ברש, נועה ירון דיין, חסידים שגרים באומן, סוכני נסיעות, חברי כנסת שתומכים, ועוד. הטיעון המרכזי שלהם בעד קיום האירועים היה ההפגנות בבלפור. לדעתם, ההפגנות לא שונות בכלל מטיסה לאומן: התקהלות המונית ברחוב בזמן מגיפה שנובעת מצורך אידיאולוגי.

תאשימו את חסידי ברסלב או בעלזא או מי שבא לכם, אבל בכך אתם מסיטים את האש מהאשמים האמיתיים. חסידים בדרך לאומן (פלאש 90)

אני לא רוצה להתעסק יותר מדי במופרכות של ההשוואה הזו – הפגנות קצרות, שנערכות באוויר הפתוח, שבהן רוב מוחלט של המשתתפים עם מסכות ובדרגות ריחוק ובטח שלא שוהים אחד ליד השני יותר מדי זמן, שהיו מתוכננות להיערך במתכונת תהלוכה אם לא המשטרה שתוחמת את אזור ההפגנה יותר ויותר וכך דוחסת אותם, והפיקוח המשטרתי החריף בתוך ההפגנות על עטיית מסכה – לעומת הילולה במדינה אחרת שבה מערכת הבריאות בתת תפקוד, ששם שוהים ומתגוררים החסידים יחד עם אזרחים מכל העולם, ואליה טסים לפחות בטיסה אחת של שלוש שעות, אם לא יותר מטיסה אחת. אבל כדאי לשים לב למקור של הטענות הללו, שהוא ממש לא חסידי ברסלב, אלא נתניהו.

מראש, העניין הזה של תיוג מפגיני בלפור כמפיצי מחלות הגיע מראש הממשלה נתניהו, בנו ונאמניו בליכוד ובימין. זה נעשה מן הסתם כדי לפגוע בתדמיתם של המפגינים, ואולי בניסיון להרתיע מפגינים מלבוא, אבל בפועל הדבר יצר אווירה ציבורית של "בלאו הכי אף אחד לא מקפיד על תקנות הקורונה, אז

אני מניח שלא הייתי היחיד שקרא בכאב וכעס את הכתבה שהתפרסמה ביום שישי האחרון במוסף "הארץ" על "הגולים החדשים", פעילי השמאל נגד הכיבוש שבחרו להגר מישראל.

מפגין במחאת שמאל על המתקפה על עזה ב-2014 (צילום: אורן זיו)

ראיתי כאלו שתהו על כוונת "הארץ" מאחורי פרסום הכתבה. היו כאלה שניתחו את הפריבילגיה שיש למרואיינים ואין לישראלים ולפעילי שמאל יהודים אחרים, או לפלסטינים כמובן. הכתבה גם איפשרה לפעילי שמאל ציוני, אלו שלא מפספסים הזדמנות להתרפס בפני הימין ומנהיגיו, ללעוג לקלות דעתם של אלו שהאמינו והפסיקו להאמין. היו גם גם תגובות של פעילי "שמאל מעמדי", שרואים בכתבה הוכחה לכישלון שיח "זכויות אדם" שאינו מעמדי ולכן מוביל בסוף לוויתור. ברוך השם לא ראיתי עדיין תגובות מימין, אבל אני בטוח שגם הן עוד יגיעו בצהלות מנצחים.

על אף שלא השתכנעתי שאכן מדובר בתופעה, שמדובר בפעילי שמאל מרכזים ולא בסך הכל ברילוקיישן של כמה אקדמאים, התגובות לכתבה הזו הדגישו לי את אחד הכישלונות הצורבים בהתנהלות השמאל הרדיקלי בארץ. כישלון שנוכח גם היום בשיחות ובדיונים פנימיים בין פעילי שמאל, שיש לי את הכבוד להיות חבר של כמה מהם.

כשמדברים על הקושי הזה, מייד מתלווה לכך סוג של התנצלות, כאילו לאנשי השמאל, הפריבילגים, אסור להתלונן ולהתמרמר שעה שמול עינינו מתחוללים פשעים ונעשות עוולות נוראיות לבני אדם שגרים איתנו ולידנו. אך כפי שהכתבה הזו מראה, יש לקושי הזה השלכה ישירה על הפעילות שכן נעשית בשמאל הרדיקלי, ולכן ההבנה של הקושי יכולה לתרום לאיכות הפעילות הזו וליעילות שלה.

כשהייתי בחור ישיבה, בגיל ארבע עשרה ניסיתי לצמצם את שעות השינה כדי להספיק וללמוד עוד כמה דפי גמרא בשעות הלילה. המשגיח, הממונה על המוסר

שאלת גורלו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היא הסוגיה הפוליטית המרכזית בישראל בימים אלה, שלא לומר היחידה. במערכת הפוליטית ממתינים כולם לתוצאות הפריימריז בליכוד, ולתשובה לשאלה בכמה אחוזי תמיכה יפסיד גדעון סער לראש הממשלה במה שתהיה, כך נראה, יריית הפתיחה למערכת הבחירות במארס 2020.

מיד אחרי שיסיים את ענייניו בליכוד, יתפנה נתניהו לקרב חייו הפוליטי, וינסה להשיג 61 חברי כנסת לגוש הימין והחרדים – ללא יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. כדי לעשות זאת, בין השאר, ינסה נתניהו לקלוט את קולות הימין בכחול לבן, להעלות את שיעור ההצבעה, לתייג את ליברמן כשמאלן ולסדר מחדש את מפלגות הימין – כדי לשחזר את ההישג שכמעט והושג באפריל 2019, אז הפרידו 1,400 קולות לימין החדש בינו ובין ממשלת ימין חרדים צרה.

אך למעשה, ייתכן שהמפתח לניצחונו של נתניהו נמצא בכלל בשמאל. התארגנות המפלגות בגוש המרכז-שמאל עלולה להותיר אחת מהן מחוץ לכנסת, ובכך להגיש לנתניהו את הניצחון. במפלגת העבודה-גשר נראה שלא ששים לחבור למחנה הדמוקרטי, על אף הבקשות מצד ראשיה, ומצבה של המחנה הדמוקרטי בסקרים ממשיך להיות בכי רע – מה שמהווה איום חריף על האופציה הפוליטית שמציעה כחול לבן.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ והיו"רית לשעבר תמר זנדברג בכינוס ועידת מרצ ביולי 2019 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

אפשר להבין את ההסתייגות של ראשי העבודה-גשר, עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס, מאיחוד עם המחנה הדמוקרטי. איחוד כזה, לפי הסקרים, יניב לשתי המפלגות יחד פחות מנדטים משהשיגו בבחירות בספטמבר, והכישלון יהיה רשום על שמם. המהלך של פרץ לנסות לדלג מעל "שאלת נתניהו" ולפנות לבוחר הימני עם מצע סוציאל-דמוקרטי מפורט, עדיין לא הושלם –

על פניו נראה שממשלת אחדות בין כחול לבן לליכוד היא האינטרס של כחול לבן. לפי מפת המנדטים בכנסת הנוכחית, נראה שממשלת אחדות כזאת תעצור את יוזמות הרס בית המשפט העליון, תבלום את ניסיונות הסיפוח, תקשה על חקיקת חוקי הנאמנות ותעצור כליל את חוקי הדת.

ממשלת אחדות כזאת יכולה גם להחליף את מירי רגב במשרד התרבות, ואולי אף למנות שרים חברתיים במשרדי האוצר, הבריאות והרווחה. בולמוס החקיקה של הימין והחרדים הנהוג כאן מאז 2015 ייעצר, ולא מן הנמנע שסיכוי לחוקים רבים וטובים – סביבתיים, חברתיים וליברליים – ייפתחו עם הקמתה.

ממשלת אחדות – באינטרס של כחול לבן. יו"ר כחול לבן בני גנץ וראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה אצל נשיא המדינה ראובן ריבלין, 23 בספטמבר 2019 (צילום: חיים צח / לע"מ)

לראשי הימין, לעומת זאת, ממשלת אחדות נראית כמו חותמת סופית על ההפסד בבחירות בספטמבר. את רוב היוזמות שהחלו לקדם הם ייאלצו לעצור, וראשי המתנחלים (נפתלי בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ) יצטרכו להסתפק בתיקים זוטרים או להישאר בחוץ.

החרדים מצדם לא יוכלו לממש את הבטחות הבחירות שעמן רצו (כמו חוק הפרדה מגדרית, חוק גיוס, חוק לביטול התחבורה הציבורית בשבת ועוד). הרוב החילוני המוחלט בכנסת יאפשר חקיקת חוק גיור ותקנות לנישואין אזרחיים. הכרה בזרמים שאינם אורתודוקסים תתאפשר דה יורו או דה פקטו (בגלל החלטת בג"ץ שעל השולחן, שלכנסת לא יהיה כוח ורצון לבטל).

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא יוכל להשיג לעצמו חסינות ואולי אף ייאלץ לפרוש. שלל החוקים של מפלגות האופוזיציה שנפסלו בוועדת שרים לחקיקה ונחסמו על ידי ראשי הקואליציה דוד ביטן, דודו אמסלם ומיקי זוהר, יגיעו להצבעה ואולי אף יעברו. השאיפות לסיפוח הגדה והבקעה יוחזרו לבוידעם – ואת המדיניות מול הפלסטינים ייקבעו כאלו שלא חרדים